יום רביעי, 29 באוגוסט 2018

התאקלמות ההורים - השבוע השני

השבוע התחיל מצוין עבור הורי, התושבים החוזרים.
במשרד הקליטה הם פגשו פקידה חמימה ונעימה וגם מאד יעילה. זו היתה חוויה מתקנת.
הם קיבלו את תעודות ה"תושב החוזר" שלהם מיידית, והיא גם שלחה בעצמה את האישורים הנדרשים למכס, כדי להקל עליהם בשחרור המכולה, לכשתגיע. 

אבא ניסה, ללא הצלחה, להיכנס במחשב לחשבון הבנק החדש שלו, וכשהתקשרנו לתמיכה הטכנית, התברר שהחשבון עדיין לא פעיל.
פניה בדוא"ל לפקידה שלהם (בנקאות פרטית, יש להם פקידה משלהם) הניבה הודעה לקונית שהנושא בטיפול.
לא התחלה טובה במיוחד.

בשני היה יום הדרכה בדיור המוגן. הממונה על קשרי הדיירים ביקשה שאצטרף, כי הם יופגזו בהרבה מידע, ורצוי שגם אני אשמע. שמחתי להצטרף.

זה היה יום די ארוך (מעשר עד ארבע כמעט) שכלל מפגשים עם כל בעלי התפקידים באחוזה: פרט לממונה על קשרי הדיירים נפגשנו גם עם האחראית על המשק והניקיון, הנהלת חשבונות, האחזקה, התקשורת ואפילו הספורט. 
באמצע נלקחנו לארוחת צהריים, כך הספקנו לטעום את האוכל שמספקים שם (בעלות של 50 ש"ח) כל יום בצהריים (בימי ששי בערב) למי שלא בא לו לבשל בבית. האמת - האוכל היה ממש בסדר. וחדר האוכל היה יפה ונעים. 

הם מאד התלהבו (כמו שאנחנו התלהבנו כאשר בדקנו את המקום, ולכן בחרנו בו), וזה היה יום מאד מוצלח. 

כאשר ביום שלישי בבוקר עדיין לא ניתן היה להיכנס לחשבון הבנק, החלטנו לנסוע לסניף ולשבת לפקידה על הראש עד שתסדר הכל.
התברר שלא ניתן היה להשלים את הקמת החשבון כי מי שהיה אמור לקבל עבורם אישור ממס ההכנסה האמריקאי (IRS) - כי הם אזרחים אמריקאים ויש חובת דיווח.....הפרטים לא משנים  - שכח לבקש אותו עבור אמא שלי, וכל הפעלת החשבון נתקעה בגלל זה.
כמה טלפונים הסדירו את העניין.

אבא כבר עלה לטונים צווחניים - לא קשה לעצבן אותו, הוא על הסף כל הזמן ממילא - אבל אני הרגעתי אותו והסברתי לפקידה ש:
א. העובדה שמישהו אחר לא ביצע את משימותיו לא פוטר אותה מהצורך לעקוב אחרי זה וגם ליידע אותנו שהדברים מתעכבים. לשם כך פתחנו כאן חשבון, ואם היא לא מסוגלת לעשות את המינימום הזה אז ניאלץ לחפש בנק אחר.
ב. אנחנו לא זזים משם עד שהכל מסתדר.

בזמן שהיא עשתה את מה שעשתה, הפעילה את מי שהפעילה ודיברה עם מי שהיתה צריכה לדבר, הורדתי את האפליקציה של הבנק לטלפון של אבא, וכשהיא אמרה שהכל תקין נכנסתי עם המשתמש והסיסמא שלו וראינו שאכן זה תקין.
אנחת רווחה.

המשימה הבאה היתה להעביר לחשבון הזה כסף מהחשבון שלהם בחו"ל, ואבא ניסה לעשות זאת דרך האתר של הבנק והסתבך עם זה והתעצבן עוד ועוד ושלח מיילים לפקידי בנק שהוא מכיר שם בארה"ב, שהם בכלל בתחום של השקעות.
הם מכירים אותו, הוא אמר, יש לו מערכת יחסים ארוכת שנים איתם, והם עושים עבורו פעולות כאלה מתי שהוא מבקש. 
כששאלתי למה הוא לא מתקשר לשירות הלקוחות הרגיל של הבנק (שהרי זו עבודתם וזה תפקידם), הוא אמר שזה מעצבן אותו, יש המתנה ארוכה על הקו, הוא צריך לאיית להם את כל הפרטים (שמות, מספרי חשבון, מספרי SWIFT וכדומה) ואין לו סבלנות בשביל זה. אוקיי.....

אחרי מספר התכתבויות הלוך ושוב (והרבה אחרי שעת השינה הרגילה שלו), התקשרה אליו הפקידה לטלפון הישראלי (דבר שלא הצלחנו מעולם לגרום לאף פקיד בנק אמריקאי לעשות!), הפנתה את בקשתו למי שזה תפקידו, ואחר כך עוד התקשרה לבשר שהפעולה בוצעה. האמת - צל"ש מגיעה לה. 

רק אז יכול היה אבא שלי להרגע וללכת לישון, ורק אז יכלה כמובן גם אמא להרדם, כי הוא עשה את כל זה בחדר השינה שלהם.........כי למה להתחשב וללכת לחדר אחר? 

מה עוד?
בהמלצת הממונה על התקשורת באחוזה, פנינו לבזק כדי להזמין להם קו אינטרנט. האחוזה מספקת קו טלפון למי שרוצה (והורי רוצים, למרות שיש להם ניידים, הם רגילים לקו נייח), אבל אינטרנט צריך להזמין בנפרד. 
כיון שהם צרכנים כבדים של אינטרנט (גם streaming וגם שיחות סקייפ עם בני, האחרון שנותר מחוץ לישראל ולא רק דוא"ל וגלישה), החלטנו על חבילה של מאה מגה. 

בבזק כמובן הציעו להם חבילה שמחירה נראה אטרקטיבי, אבל בדיעבד התברר שהיא כוללת דברים שהם בכלל לא רוצים (כמו אנטיוירוס עבור שני מחשבים). 
גילינו את זה רק כאשר כבר בצענו את ההזמנה והוא קיבל הודעת דוא"ל עם פירוט החבילה.
שוב נלחץ כפתור הפאניקה, והוא נהיה עצבני והתחיל לצעוק על אמא ולעשות פרצופים מפחידים ומאיימים - היא שק האגרוף שלו, עוד אכתוב על זה בהמשך בפירוט.

אמרתי לו להתקשר לבזק ולבקש שיסירו את האנטיוירוס מהחבילה. 
ואז ראיתי שהוא מתקשר ולא מבין (או לא מצליח לשמוע) מילה ממה שנציג השירות שואל אותו.....ומתעצבן עוד יותר. המצב קשה.
ביקשתי (בעדינות) לקחת ממנו את הטלפון וטיפלתי בעניין העצמי.
ואז כבר וידאתי שכל הפרטים שמופיעים אצלם נכונים - וכמובן שהכתובת לא היתה נכונה. 
ברוב המקומות בהם היינו צריכים להכניס את הכתובת שלהם, לא היתה בעייה להכניס את שם הדיור המוגן במקום שם הרחוב, ואת מספר יחידת הדיור שלהם בתור מספר בית. ואת שם היישוב בו נמצאת האחוזה, בתור עיר.
ודווקא בבזק זה לא הצליח. 
למה? לאלוהים הפתרונים.

בסוף הם הכניסו את שם הדיור המוגן ואת מספר הבית בהערות לטכנאי. 
ממילא את החשבונית הם כבר שולחים רק בדוא"ל.......
וידאתי שמחיר החבילה יירד בעקבות הסרת האנטיוירוס, ובא לציון גואל.

כל זה התבצע תוך כדי שהיינו כולנו (T ואני ואבא ואמא) ברכב בדרך לקנות מתנות לנכדים/נינים - אנחנו עורכים כאן ארוחת יום הולדת בששי הקרוב גם לנשמותק (שמלאו לו 6 שנים ביום ראשון, אבל רק מחר הם חוזרים מהיער השחור) ולאחי שביום ששי יחגוג את יום הולדתו ה-54. 

ואז T פנה אל אבא ואמר לו שהוא חייב להירגע, ושזה לא בריא להתרגז ככה כל הזמן ושהוא דואג לבריאותו.
רק זה היה חסר לאבא כדי להתפוצץ לגמרי. 
"אני לא אוהב שאומרים לי להירגע!" הוא צעק. "ככה אני וצריכים לקבל אותי כפי שאני!".
ופתאום נזכרתי בכל מה שהיה עם כלתי............

והערתי אחר כך בשקט ל-T שאין טעם לומר לו דברים כאלה.
כמו שלא היה טעם לצפות זאת מכלתי.
ושאנשים רק נפגעים ומתעצבנים מזה עוד יותר ...........

עוד חוויה מאירת עיניים היתה, כאשר התברר שניתן לתת ייפוי כוח לחברת ההובלה כדי שתשחרר את המכולה שלהם מהמכס, ללא צורך בנסיעה עד לאשדוד. כל שהיינו זקוקים לו היה עורך דין.
חיפשתי ומצאתי עורך דין כאן ביישוב, הסברתי מה אנחנו צריכים, והתברר שהם נותנים את השירות הזה (שלוקח דקות ספורות לביצוע) בחינם.
שמחתי בעיקר בשביל הורי, שכל חוויה חיובית כאן בארץ מתקנת קצת את התחושות הקשות שמותירות החוויות השליליות.....

אז מה נשאר לנו, כלומר להם?
המכולה הגיע לנמל אבל טרם שוחררה מהמכס, אז עוד אין לנו תאריך הובלה - מה שאומר שעדיין אין תאריך כניסה סופי לדיור המוגן.

בינתיים נצא איתם היום כנראה לקניות השלמה - מיקרוגל, פח אשפה למטבח ועוד אביזרים שלא הביאו איתם במכולה...
המשך יבוא. 

יום שבת, 25 באוגוסט 2018

התאקלמות ההורים - הימים הראשונים

כשחיו בארה"ב היה להורי סדר יום מוזר מאד.
הם היו מתעוררים לפנות בוקר, אפילו באמצע הלילה לפעמים, ומתחילים את היום.
התעמלות, ארוחת בוקר, מקלחת, סייסטה....כל זה לפעמים עוד לפני שהשמש זרחה.
ספרים, חדשות, סרטים, סדרות, פעם בשבוע סופר....
ושוב התעמלות
ושוב ארוחה
ושוב חדשות וכו
ושוב התעמלות
ושוב ארוחה.....והלכו לישון בשעות אחר הצהריים.
וחוזר חלילה.

כיון שלא פגשו (כמעט) אנשים אחרים ולא היו להם התחייבויות כמו עבודה וכדומה - לא הפריע להם שהשעות שלהם לא קשורות בכלל לשעות של שאר הבריות.

ודווקא הלו"ז המוזר הזה עזר להם כנראה להסתדר עם השעון של ישראל (הפרש של 10 שעות!), ולא חוו ג'ט לאג בכלל!
הם ישנים די טוב (וגם אם מתעוררים באמצע הלילה, מצליחים לחזור לישון).
קמים בסביבות שש או שש וחצי.
יוצאים להליכה.
מתקלחים.
מכינים לעצמם ארוחת בוקר.
בשלב זה אנחנו כבר גם מתעוררים.

את משרד הפנים הם צלחו בקושי. מי שאמר לי במוקד שהם יקבלו תעודת זהות זמנית עד שתעודת הזהות הביומטרית תגיע (תוך שבועיים בערך) לא היה מסונכרן עם הפקידה שאמרה ש"רק עולים חדשים" מקבלים תעודה זמנית, לא תושבים חוזרים.

אבל להורי לא היו שבועיים לבזבז על המתנה לתעודת זהות.

היה להם "טופס טיולים" לא פשוט שכל כולו תלוי בתעודת הזהות הזאת - פתיחת חשבון בנק, שבלעדיו אין להם מה ללכת למשרד הקליטה, שבלי  האישור שלו שהם תושבים חוזרים לא ניתן להרשם בביטוח הלאומי ובקופת חולים ולשחרר את המכולה שלהם מהמכס..........
דבר תלוי בדבר (מזכיר לי את המשחק "החבילה הגיעה" של אפרים קישון, בו עוברים מתחנה לתחנה ודורשים ממך את תעודת הנישואים של הסבתא......) ויש לו"ז ברור וצפוף שבסופו הם גם אמורים להיכנס לגור ביחידת הדיור המוגן שלהם, לא לפני שתשוחרר המכולה שלהם מן המכס ויובלו רהיטיהם אחר כבוד ותהיה להם מיטה לישון בה...........

אני חששתי שאבא יתחיל לצעוק על הפקידה אבל במקום זאת הם עשו פרצוף מסכן, והסבירו לה למה הם חייבים תעודת זהות זמנית.....והיא התרככה ושלחה אותם להביא תמונות פספורט (שלא הביאו כי עבור תעודת זהות ביומטרית אין צורך) וקיבלה אותם בחזרה בלי תור - וכעת יש להם תעודות בתוקף עד נובמבר (בתקווה שהתעודות הביומטריות תגענה באמת תוך שבועיים).

את פתיחה החשבון בבנק הם צלחו ללא אירועים מיוחדים, אפילו היו נחמדים ושם ונתנו להם תנאים טובים.

קנינו להם כרטיסי סים וכעת שניהם מצוידים בטלפונים ניידים.
מחר משרד הקליטה.....
מחרתיים הדרכה בת חצי יום בדיור המוגן.......

זה לגבי הסידורים.

נפשית הם נרגעו מעט מאז שהגיעו, אוכלים טוב ונראים יותר טוב מאיך שנראו כשירדו מהמטוס.
ביקרנו איתם ביחידת הדיור שלהם וחשנו הקלה גדולה כשנראה שהכל מוצא חן בעיניהם בינתיים.
בכל זאת בחרנו הכל לבד, סידרנו לבד, הם הטילו עלינו אחריות גדולה להחליט בשבילם.......
אז לא יודעת איך יהיה להם לגור שם, עדיין, אבל לפחות זה נראה להם טוב. טוב יותר ממה שציפו אפילו.
אנחת רווחה.

בששי אחי ומשפחתו הגיעו והיתה ארוחה מהנה וטעימה (כמובן).
למרות כל הריצות והסידורים זה עדיין מרגיש קצת כמו ביקור שנתי רגיל......אבל עוד שבוע, מקסימום שבועיים, אני מקווה שהם יעברו ליחידה וחייהם החדשים יתחילו........

בתי והמשפחה ביער השחור, נהנים ונופשים - שמחה מאד בשבילם.
בקיצור - so far so good..........

יום רביעי, 22 באוגוסט 2018

הגיעו

לקח לנו חצי שעה למצוא חניה בנתב"ג, אבל אולם מקבלי הפנים היה ריק יחסית אתמול בעשר בערב.
ההשערה הרווחת היא שמגרשי החניה לטווח ארוך התמלאו, ונתנו לטסים לחנות גם בטווח קצר, באותו מחיר. כבר היה לנו את העניין הזה כשטסנו בחגים.
אוגוסט. שמעתי בחדשות שאתמול היה יום שיא מבחינת העוברים בנתב"ג.

הורי הגיעו ובתי טסה.
הגענו לנתב"ג "ברוב עם" - T ואני כמובן, וגם משפחתו של אחי בהרכב מלא. ובלון "ברוכים הבאים" שגיסתי זכרה לקנות. היא תמיד חושבת על התוספות הקטנות האלה.

הטיסה עברה להם בשלום, אפילו בנעימים. הם טסו ב"טורקיש איירליינס" והיה להם נוח ושירות מדהים ואוכל טעים.
כן, התורכים יודעים לארח ולשרת, חבל רק שהמנהיג שלהם עסוק בלשנוא.

התחבקנו כולנו והתרגשנו ונסענו אלינו הביתה (אחרי שנפרדנו מאחי ומשפחתו).

"זה מרגיש לי כמו ביקור רגיל שלנו באוגוסט" אמא אמרה בשלב כלשהו.
"נכון, תתייחסי לזה בשלב ראשון כאל ביקור רגיל...." הסכמנו.

הלכנו לישון הרבה אחרי חצות, והם עדיין לא יצאו מהחדר. מקווה שהצליחו לישון.
הם ירדו במשקל בחודשים האחרונים - וזה ניכר ולא נראה טוב - אבל מקווה שעם ההתאקלמות והחזרה לשיגרה (והפיטום של T) זה ישתפר בהדרגה.
הוא כבר כיבד אותם בגלידה תוצרת בית לפני שהלכנו לישון............
החל פרק חדש במשפחה.

יום שלישי, 21 באוגוסט 2018

ספר: היהודים מן החלל החיצון

לפני כעשרים שנה סיפרה לנו מורתי הנהדרת לאסטרולוגיה, על ספר בשם "היהודים מן החלל החיצון", שבו שוטח הסופר את התאוריה שלו - שהיהודים מקורם בעצם בחלל החיצון, שהם לא התפתחו בתהליך האבולוציוני של שאר בני האדם על פני כדור הארץ.

המורה לא זכרה את שם הסופר, ובשום חנות ספרים (חדשים או משומשים) לא מצאתי ספר העונה על שם זה.
בתקופה ההיא שמעתי לראשונה על איתמר לוי ויצרתי אתו קשר. מסרתי לו אז רשימה של ספרים, לא רק את הספר הזה, אותם חיפשתי, ואשר נעלמו זה מכבר ממדפי חנויות הספרים.

תוך כמה חודשים שמעתי ממנו בחזרה לגבי שניים מן ספרים האחרים שחיפשתי, והוא מצא אותם ושלח לי בדואר.

לגבי "היהודים מן החלל החיצון" לא היה לו מושג, וגם לא ידעתי את שם הסופר, ובאיזשהו שלב אפילו התחלתי לחשוב שאולי המורה שלי דמיינה את זה, ואין באמת ספר כזה.

ואז בשבוע שעבר קיבלתי טלפון מאיתמר.
"את עדיין מחפשת את 'היהודים מן החלל החיצון'?" הוא שאל, ושמעתי בקולו התרגשות דומה מאד לזו שלי.

הוא שלח לי את הספר בדואר, ומיד התחלתי לקרוא בשקיקה - את התאוריה על בריאת היהודים בנפרד מבריאת האדם בעולמנו.....
על ההשגחה המתמדת עליהם וסיוע בשמירה על חייהם.
על המעקב אחר התפתחותם ועל ההקפדה על עמידתם ב"דרישות" (מצוות).....כל מה שאנחנו מכירים מן התנ"ך לגבי החלק הפעיל שלקח ה' (או בעצם יהוה, שהוא איננו ה' לפי התאוריה הזאת, אלא נוסע חלל עם אג'נדה ויכולות טכנולוגיות, פיסיקליות, רפואיות וביולוגיות מתקדמות ביותר).

עד כה הספר מרתק, ומביא טיעונים ומובאות מן התנ"ך ומן המדע.
עדיין לא החלטתי כמובן אם אני נוטה להסכים אם התיאוריות, אבל יש דבר אחד שברור לי שהוא בעייתי, מצד אחד, ומופלא מצד שני  - הספר נכתב ב-1979.
ההתקדמות הטכנולוגית של האנושות, ופריצות הדרך במדע וברפואה, שחלו בארבעים השנים האחרונות, כלל לא ידועות לסופר וכלל לא באות לידי ביטוי בספר, ולדעתי היו יכולות דווקא לסייע לו בהוכחת חלק מן הרעיונות שהוא מעלה.

ניסיתי למצוא מידע על הסופר באינטרנט - פרופסור מארק דם - אבל פרט לעובדה שהוא כתב את הספר הזה, אין עליו שום מידע, ואני בספק אם הוא עדיין בחיים.
התרגום מאת מ. חצור (שמצאתי ספרים נוספים שהוא/היא תרגם/מה באותן שנים אבל אין לי מושג מיהו/י) אבל לא כתוב מה שמו המקורי של הספר ומהי שפת המקור.

בכל מקרה הספר מעניין ומעורר הרבה שאלות.

מסקרנת במיוחד ההערה המקדימה מאת הסופר: "אין בכוונתי לתת סיוע כלשהו לאנטישמיות. אני סבור שכל מי שיקרא את הספר הזה ישתכנע בכך בהחלט, מטרתו היחידה היא לתרום לפתרונה של חידה מתמיהה, בהישען על נתונים מן המקרא ועל אי-אלו עובדות היסטוריות שקשה לפרשן. הספר נכתב במחשבה תחילה מתוך הערכה-שבאהדה לעם היהודי, העומד במרכזה של אותה חידה."

יום שני, 20 באוגוסט 2018

תקציר הימים האחרונים

בחמישי אחרי שהנכדים נסעו עם חתני הביתה, והכאבים בקרסול הימני התגברו, התיישבתי עם קרח עם הרגל למעלה "כמו בימים הטובים" של הנקע בקרסול השמאלי, וקיוויתי לטוב.

היה לנו יום נישואים באותו היום אבל לא היו לנו כוחות לעשות עם זה משהו.
מצד שני, חתני אמר שהם לא מגיעים לארוחת ששי, אז היינו חופשיים ופשוט נחנו.

הלילה עבר בשלום ובבוקר לא הרגשתי כאבים כמעט.
ניסיתי לרכב על אופניי החדשים וראיתי שאני יכולה והכל בסדר, אז לפנות ערב נסענו לטיילת של נתניה ורכבנו "אל תוך השקיעה" וזו היתה דרכנו לחגוג את יום הנישואים.

זה היה ממש יפה, גם אם מעט צפוף. אין שביל אופניים ייעודי, וכל הזמן נזהרנו מהולכי רגל, ואין רצף לאורך כל הטיילת כך שירדנו גם לכביש ונזהרנו ממכוניות.....נראה לי שבפעם הבאה נסע לטיילת של תל אביב.

גיליתי שאני בכושר לא רע (בזכות האימונים בחדר כושר) למרות שמאז הקיץ הלח והחם הפסקתי עם ההליכות היום יומיות. והאופניים התגלו כמשובחות ונוחות. בעיקר מרגישה זאת בעליות....ההילוך הראשון הוא משובח ביותר.

בשבת היינו בקאנטרי, עשיתי אימון מעולה בחדר הכושר, וכשעלינו לדשא נזהרתי מהגומה המסוכנת - רק שבשבת לא היה למי להראות אותה. אסע השבוע להזהיר אותם.

הלילה, אגב, עם או בלי קשר, חלמתי שאני במלתחה מתקלחת, נהנית מזרם המים ונרדמת (!?) תוך כדי מקלחת....ואחרי הרבה זמן אני מתעוררת, ואז מגלה שגנבו לי את כל התיק, עם הארנק (שומו שמיים!!! צריך לבטל כרטיסי אשראי, לשחזר תעודת זהות, רישיון נהיגה, ועוד ועוד וגם היה שם כסף מזומן) וגם את הבגדים, קרם גוף.....הכל. זה היה ממש סיוט.
והרגיש אמיתי לגמרי.
מזמן לא חשתי כזו הפתעה ובעיקר הקלה להתעורר ולגלות שזה היה רק חלום.

בראשון הנכדים הגיעו שוב לכמה שעות בלבד, בתי היתה צריכה ללכת לעבודה לזמן קצר, ואני ביליתי זמן איכות של ממש עם הקטנטנים. לא יצאנו מהבית אבל פתרנו עוד תעלומה מהספר הבלשי (בעצם פרט לתעלומה אחת שהיתה קשה לפיצוח, הם פתרו את כל שאר התעלומות בינתיים), קראנו גם את "פינוקי אופה עוגה" במסגרת הטרנד החדש לקרוא ספרי תינוקות ולהתענג עליהם (יוזמה שלהם).

מבעוד מועד קניתי להם "קאקרים", כי זכרתי שחכמוד מאד רצה בפעם הקודמת שהיינו איתם בקניות.
קאקרים הם גרסא נוספת ל"זבלונים", כאשר הזבלונים חיים בפח זבל, והקאקרים באסלה.
לא ייאמן אבל הקאקרים האלה העסיקו אותם שעות.

מוקדם מאד, בערך באחת עשרה וחצי לפני הצהריים, חכמוד הכריז שהוא מת מרעב......וכשהצעתי מעדן או דגני בוקר, הוא אמר "אני רוצה לאכול משהו בריא" והתכוון לארוחת צהריים.

הכנתי אורז ושניצל והם אכלו (והרבה) וגם המון מלפפונים..........והצהירו ש"כיף לאכול אצלך סבתא" וכל זה בלי ש-T היה בבית, כך שהמחמאות יועדו הפעם באופן אקסלוסיבי אלי.

בתי הגיעה כשהם כבר היו שפוכים על הספה מול הטלוויזיה, שבעים (בעצם נשמותק רצה גם מעדן אחרי כל זה.....).
התיישבתי עם בתי לאכול צהריים, ואז הם הלכו. נפרדנו לשבועיים כמעט - הם טסים ליער השחור בשלישי בלילה.

הם טסים והורי מגיעים. זהו. הגיע המועד הנכסף.
הורי עולים על מטוס בשני בערב, ומגיעים לכאן (בעזרת השם ו"טורקיש איירווייז") בשלישי בערב.
והם לחוצים מהטיסה.

נראה לי שאבא לחוץ בגלל הבריאות שלו (שלמרות שהוא הפגין בריאות שלמה עד עכשיו, משום מה הוא חושש שלא יעבור את הטיסה בשלום).
ושניהם לחוצים מנחיתת הביניים באיסטנבול (אז למה אתם טסים דרך טורקיש??!! אה, כן, כי זה היה הכי זול!)

באופן משעשע, הם אמורים לפגוש בשדה התעופה באיסטנבול את 'שותפנו' ו'שריתה' והילדים, שחוזרים בדיוק אז מטיול גדול במערב ארצות הברית. כך שנפגוש את כולם בשדה ביחד.

גיסתי עוברת היום ביופסיה (נוספת) של בלוטת התריס - היא במעקב כבר שנתיים - ונראה שהמצב לא משתפר.....נראה איך תהיה הביופסיה ומה תהיינה התוצאות. דואגת לה. הורי לא יודעים מהבדיקה הזאת, גיסתי החליטה לחסוך מהם את הדאגות. יש להם מספיק, ואם הכל בסדר אז אין טעם, ואם לא - הם כבר יידעו. 

יום ראשון, 19 באוגוסט 2018

קייטנת סבא וסבתא חלק ג'

ברביעי קיבלתי הודעה מבתי: האם אפשר שהיא תביא את הנכדים בחמישי בבוקר (במקום רביעי ערב) ושהם יישארו לישון עד יום ששי...?

חשבתי על זה רגע.
T הודיע לי שגם ככה הוא עובד בחמישי, כלומר אני לוקחת אותם לבריכה לבד ומבלה חלק ניכר מהיום איתם לבד.
ואז הם יישארו עד הלילה ויישנו אצלנו, ומה קורה בששי? מתי יבואו לקחת אותם?

האמת? לא התאים לי.
כשהם מגיעים בערב ותוך זמן קצר הולכים לישון, ואז אנחנו מבלים איתם חצי יום - זה כיף ממש. אבל מעייף.
בחמישי גם ככה חתני מגיע בשעות אחר הצהריים המאוחרות (כי בתי עובדת עד הערב באותו היום) - אז גם ככה זה יהיה ארוך יותר מהרגיל.

אמרתי שאני מעדיפה להשאיר את התכנון המקורי, שהם יבואו ברביעי ערב וחתני יגיע מתי שיגיע.
בתי מיד הבינה והסכימה, ואפילו שאלה אם אני מעדיפה שהיא תביא אותם רק בחמישי בבוקר.

הסברתי שאין צורך בכך - אין לנו שום בעייה עם השינה שלהם אצלנו, והם כל כך אוהבים לבוא לישון.
ולנסוע עד אלינו (צפונה) בבוקר כדי להביא אותם, ואז לחזור (דרומה) כדי להגיע לעבודה...........סתם טרטור עבורה.

וכך היה.
הנכדים הגיעו עם חתני בזמן שהתיישבנו לארוחת ערב (אבל הם כבר היו אחרי ארוחה, מקלחת ואפילו צחצוח שיניים).
בזמן שצפינו איתם ביחד ב"נינג'ה ישראל" ראיתי שהם מתחילים להתעייף, עלינו למעלה והשכבנו אותם במיטות.

"סבתא" הם קראו לי כמה וכמה פעמים דרך האינטקום - פעם כדי לשתות מים ופעם כדי להתחבק עוד פעם....ובסוף נרדמו.
מה זה נרדמו? בבוקר לא רצו להתעורר!



T עבד בחמישי בבוקר, כך שהייתי איתם לבד. אבל לפני שהלך - הכין להם קרפים. ושוקו. איזה סבא חמוד (ומתחשב)!

כשהם התעוררו, נזפו בי גם חכמוד וגם נשמותק על שלא חיכינו בחדר השינה עד שיתעוררו.
שאלתי אם אמא ואבא לא הולכים למטבח ולסלון כאשר הם ישנים עד מאוחר, אבל חכמוד הסביר לי בכובד ראש שאצלם בבית אין קומות, וזה בעצם כל ההבדל.

אמרתי שרצינו לשתות קפה, שסבא רצה להכין להם ארוחת בוקר לפני שיצא לעבודה, שהאינטרקום פתוח והם יכולים לשמוע אותנו ולדבר אלינו באופן חופשי....והם הבינו את ההסבר אבל לא בטוחה שקיבלו אותו.

T הלך ונכדים ואני לקחנו את הזמן שלנו בחמישי בבוקר.
הם כבר מצחצחים שיניים במברשת חשמלית (שהורי הביאו להם באחד הביקורים מארה"ב לפני שנתיים, אבל לקח זמן עד שהתרגלו לדגדוג הזה). שאלתי את נשמותק אם הוא צחצח גם את הלשון, אבל הוא ענה בפסקנות ש"לא, כי זה הורס את חוש הטעם" ולא ניתן היה לשכנע אותו אחרת.
אני מניחה שרופאת השיניים החמודה שלהם כבר תסביר לו באחד הביקורים הבאים את החשיבות של ניקוי הלשון ופנים הלחי.........

הם אכלו ארוחת בוקר וצפו קצת ב"אלווין והצ'יפמנקס" (שאי אפשר לעשות כאשר T בבית כי הקולות של הצ'יפמנקס משגעים אותו), והלכו לשירותים איש איש בתורו.....ואז הודיעו שהם מוכנים לצאת לבריכה.

היה ממש כיף בקאנטרי - מהבריכה הגדולה למגלשות המים ובחזרה, הפסקה לארטיק ושוב לבריכה.
אמנם 'המהנדס' ו-'ביוכימיה' גם היו שם עם הנכדים שלהם, אבל חכמוד ונשמותק התביישו מהם ולא רצו לשחק או לשחות ביחד. לא הכרחנו, למרות שהם כבר נפגשו בעבר והכירו קצת אלה את אלה.

כשבאנו לרדת למזנון לאכול צהריים, מעדתי בגומה בדשא (למה יש גומה בדשא??? T אומר שאני צריכה לתבוע את הקאנטרי) שלא ראיתי (כי היא היתה מוסתרת על ידי דשא), עיקמתי את הקרסול (הימני הפעם, לשם גיוון) ונפלתי.
נבהלתי נורא וגם כאב לי נורא, וחששתי שעכשיו נקעתי את הקרסול השני, ומה אעשה עכשיו..........
גם נכדים נבהלו, ומייד נצמדו אלי עם חיבוקים וליטופים ו"את בסדר, סבתא" בקולות חלשים.....

'המהנדס', שישב שם בזמן ש'ביוכימיה' היתה עם נכדיהם בבריכה, מיד ניגש לבדוק אם אני בסדר, וכך גם עוד זוג מבוגר שישבו לא רחוק מאיתנו.
אבל באותן דקות ראשונות רק רציתי לשבת ולהתאושש מהנפילה ולבחון את מצב הקרסול.
היו כאבים אבל היה לי ברור מהרגע הראשון שחומרת המצב מופחתת בהרבה מהנקע הקודם.

לאט לאט הם עזרו לי לעמוד, ולשבת עם הרגל למעלה, וכולם נרגעו קצת.....ואז - שוב לאט לאט - ירדתי עם הנכדים לאכול צהריים.
הם כבר היו עייפים, ומייד אחרי הארוחה נסענו הביתה.
יכולתי לנהוג וללכת (עם צליעה קלה) אבל ככל שעבר הזמן הקרסול התחיל לכאוב יותר ויותר.

כרגיל בנסיעה היו לנו שיחות מעניינות מאד.
חכמוד התחיל לומר שהוא יודע איך הוא יקרא לבן שלו, כשייוולד לו. "פְלֵשׁ", הוא אמר בביטחון, אבל אז פתאום חשב על שם אחר: "נִינְגַ'ה". הוא התלבט.

הצעתי שאולי יהיה לו יותר מילד אחד, מסתבר שהוא לא חשב על האופציה הזאת. "כן" אמר בהתלהבות. לילד אחד אקרא פְלֵשׁ ולשני נִינְגַ'ה.

"זה בעייתי" אמר לו נשמותק. "בגן הילדים יהיה לילד בשם נִינְגַ'ה די מביך".
חכמוד לא הבין למה. לדעתי השם נִינְגַ'ה הוא "גְבַרִי" לגמרי. "גַּבְרִי" תיקנתי אותו בעדינות, והוא תיקן את עצמו אבל אחר כך שוב אמר גְבַרִי.

ואז הוא חשב שאולי יהיה לו גם ילד שלישי, אשר יקרא לו "סְקָאר". הבנתי שיש שם כזה במשחק "פורטנייט" שכל הילדים משחקים בו עכשיו. "אבל סְקָאר זו צלקת באנגלית" הסתייגתי בעדינות, אז הוא החליף את שם בנו השלישי ל"בַּרָק".

"איך אתה רוצה לקרוא לילדים שלך, נשמותק?" ניסיתי לערב את נכדי הצעיר בשיחה.
תשובתו הפתיעה אותי.
"לי לא יוולדו ילדים כי אני לא רוצה להתחתן. אני אבחר ילד מבית היתומים".

חייבת לומר שנשארתי פעורת פה.
חכמוד התחיל לשכנע אותו שהוא לא חייב להתחתן כדי להוליד ילדים.
"אתה יכול לבקש מחברה או ידידה שתעשה לך ילד, וזהו, אחרי זה אתם לא חייבים להיות ביחד".

הזכרתי לעצמי שמדובר בילדים בני שבע ושש.

"חוץ מזה", המשיך חכמוד, "ילדים בבית היתומים הם מסכנים ולא כדאי לך לקחת משם ילד".
אבל נשמותק נותר בשלו.
"אז איך תקרא לו?" שאל חכמוד.
"יהיה לו כבר שם" הסביר נכדי הצעיר.
"אז אתה מתכוון לאמץ ילד גדול? לא תינוק?" שאלתי אותו.
"כן" ענה בביטחון, "אבל רק ילד שמתנהג יפה". חייכתי לעצמי, והצעתי לו שגם אם הוא יאמץ ילד שלא מתנהג יפה, כי היו לו חיים קשים ולא היו לו הורים, מרגע שהוא ייאמץ אותו, הוא יוכל לחנך אותו ולהעניק לו חום ואהבה ואז הוא יתחיל להתנהג יפה.
"לא" הוא ענה בפסקנות, "אני אקח רק ילד שכבר מתנהג יפה".

שאלתי את נשמותק למה הוא בעצם לא רוצה להתחתן, והוא אמר שכל הקהל (בחתונה) שיסתכל עליו יביך אותו יותר מדי.
ניסיתי להגיד שאפשר להתחתן גם בלי קהל גדול אבל הוא פסק "לא רוצה לדבר על זה יותר" וכבר הגענו הביתה ולקחתי אותם למקלחת.

אחרי שהם התקלחו והתלבשו אני התקלחתי, והם השתוללו להם בחדר (מאיפה היתה להם אנרגיה? לא ברור), וכש-T הגיע הביתה יצאנו כולנו לסופר - ולפני כן לדירה של הורי בדיור המוגן כדי לחבר את התנור החדש (שהגיע ללא תקע אז לא יכולנו לבדוק אם הוא תקין).

זו היתה הפעם הראשונה שמישהו (חוץ מאיתנו) ראה את הדירה של הורי, ונכדיי מאד התלהבו ממנה. הם רצו מחדר לחדר, מדליקים ומכבים אורות ומאווררי תקרה, פותחים וסוגרים ארונות ואת המקרר.....
וכשהורי התקשרו אחרי כן (לאחל לנו יום נישואים שמח - שכחנו מזה לגמרי, היה לנו יום נישואים 39 ביום חמישי!) חכמוד הודיע להם ש"הבית הפרטי שלכם בבית אבות ממש מגניב".

חתני הגיע לאסוף אותם בדיוק כשחזרנו מהסופר, ועזר לנו לפרוק את המצרכים מהאוטו. בשלב זה הקרסול כבר ממש כאב, ואחרי שהם הלכו התיישבתי עם קרח על הרגל המורמת.........

כמעט הסתיימה לה קייטנת סבא וסבתא - בראשון בתי תביא אותם לשעות ספורות בלבד - ואפשר לסכם שהיה כיף גם אם מעייף.......
ולגבי הקרסול.......ימים יגידו. 

יום שישי, 17 באוגוסט 2018

קייטנת סבא וסבתא חלק ב'

בשני בערב הגיעו אלינו הנכדים כבר ממש לקראת שעת השינה שלהם.
אחרי ארוחת ערב, אחרי מקלחת....ממש לנשק, לחבק, ולהכניס למיטות.

בכל זאת הם ביקשו לראות קצת טלוויזיה במיטה שלנו לפני שנעביר אותם למיטותיהם, ובאיזשהו שלב חכמוד התלונן כמה זמן לוקח לנו - סבא וסבתא - לבוא לישון כבר.

התעוררנו בנחת ובעצלתיים ביום שלישי בבוקר, עם החלק הכי טוב של כל הקייטנה הזאת: החיבוקים וההתכרבלויות של הבוקר.

כש-T שאל מה רוצים לארוחת בוקר הביטו עליו בפליאה: " קרפים כמובן". עם נוטלה. ואבקת שוקוליט. איזו שאלה?
"לא בא לכם לגוון קצת?" הוא שאל אותם. "אולי פרנץ' טוסט?", הציע....

"סבא, אני כבר לא בקטע של פרנץ' טוסט" פסק חכמוד, ו-T פנה להכין להם את המנה המועדפת העכשיווית.

בזמן שאכלו סיפרתי עוד סיפור עם תעלומה בלשית - והפעם התעלומה היתה קשה לפיצוח, גם T ואני לא ידענו, והנכדים פחות נהנו מזה.
הם סיימו לאכול ומיד התחילו לבנות בלגו - מן בית משוכלל עם חניה וחדרים ייעודיים שונים.....


וכש-T התפנה מכל מיני משימות שהיו לו, העמסנו את האופניים שלהם (בתא המטען) ושלנו (על המנשא) על הרכב ויצאנו לפארק רעננה.


בפעם קודמת שנסענו איתם ברכב (לקולנוע) T קיבל חור בראש מהשירים של סטטיק ובן אל שהם שמו ביוטיוב, אז הפעם מראש מצאתי את "פטר והזאב" (בקריינות של דן כנר) וכך נהנינו כולנו מסיפור + המוסיקה הקלאסית הנהדרת של סרגיי פרוקופייב ממש עד שהגענו לפארק.

חכמוד כבר שולט לגמרי באופניים, וכבר נסע עם חתני עשרה קילומטרים בשבתות...מהבית שלהם לפארק הרצליה ובחזרה. אבל נשמותק היה עד לא מזמן על גלגלי עזר, ועדיין חסרה לו המיומנות וגם הביטחון, וגם....יש לו פיוז מאד קצר.

התחלנו את הרכיבה בפארק ברחבה מעגלית, כדי להתחמם (תרתי משמע........למרות שיום שלישי היה היום הכי פחות לוהט השבוע) וכדי שנשמותק יצבור ביטחון.

זה היה ממש נחמד, עד שהילדים החליטו שהם כבר מוכנים לצאת לכיוון האגם בצידו השני של הפארק.
T וחכמוד יצאו לדרך ונעלמו מן העין, ונשמותק..........הוא התקשה. נפל. ניסה להתחיל ולא הצליח.
והיה מאד מתוסכל.
והיה לו קשה לשאת את התסכול שלו.
והוא צעק.
והוא בעט באופניים.

וכשניסיתי לעזור הוא דיבר אלי בבוטות ובגסות שלא ידעתי שהוא מסוגל להעלות על פיו המתוק, בדרך כלל.
האמת - הוא ממש הזכיר לי את אחי כשהיה קטן, וגם........את אבא שלי היום.

הסברתי לו ברוגע אבל בקול החלטי, שלא מדברים אלי ככה - ולא משום שהוא ילד ואני מבוגרת, אלא כי אנחנו לא מדברים ככה זה אל זה, לא זורקים פקודות ולא מדברים לא יפה - ואני מצפה שכל בקשה תישמע כבקשה ולא כפקודה.
גם הזכרתי לו שהוא רוכב מאד יפה וכבר התגבר על הרבה קשיים, ואם מידי פעם זה לא עובד - פשוט מנסים שוב ושוב ובסוף הוא יעשה זאת מצוין.

הוא לא היה במצב רוח להקשיב לי, אבל לאט לאט התקדמנו - את העליות עשינו בהליכה - בירידות הוא דהר יפה אבל הרבה פעמים נעצר וקיטר. ושוב קיטר.

כש-T וחכמוד ראו שאנחנו מתעכבים, T השאיר את חכמוד ליד האגם ובא לבדוק מה קורה איתנו.
הוא תפס פיקוד על נשמותק, בעדינות ובסבלנות ועם המון עידוד - הם הגיעו ברכיבה לצדו השני של האגם, שם כבר חיכיתי להם עם חכמוד

שתינו הרבה מים, ונשמותק נרגע ושיחק עם חכמוד בטבילת הידיים בתעלות המים שליד האגם.

היו שם המון ילדים שממש נכנסו לתעלות המים והשתכשכו להם - אבל הנכדים החנונים שלי רצו אלינו ושאלו בפליאה  "סבתא, הם לא רואים שכתוב שאסור להיכנס?"

ככה זה, כבר בגיל הזה הם נחשפים לעובדה שאנשים עושים מה שהם רוצים, בלי קשר לכללים ולהוראות.......

כשפנינו לחזור, רכבנו חכמוד ואני מקדימה, ו-T נסע עם נשמותק - והכל פעל על מי מנוחות.
העלייה בדרך חזרה היתה קשה גם לחכמוד וגם לי - והרגשתי ממש כמו כשאני מתאמצת בחדר כושר!

כשהגענו בחזרה לרחבה, רכבנו עוד קצת ואז חכמוד השתעשע מעט במתקני הטיפוס של הפארק - ממש כמו נינג'ה קטן הוא טיפס שם על רשת שלשלאות וסינדות העץ..... - עד שנשמותק ו-T הגיעו אלינו, ואז רכבנו בחזרה לאוטו.

הילדים רצו לחזור הביתה לצהריים אבל ל-T היו תכניות אחרות.
בא לו להשוויץ עם הנכדים שלו אצל אחד מלקוחות הייעוץ שלו, בעל מסעדה בקרבת מקום.
הבטחנו שיהיה שם אוכל שהם יאהבו, ואכן כך היה.
ומאד מצא חן בעיניהם שבעל המסעדה הוא "חבר של סבא" ובזכות זה קיבלנו יחס מיוחד (התעקשנו לשלם, אבל הם התעקשו לתת לנו הנחה).
יותר מזה - ברחבה שליד המסעדה הזאת היו מזרקות שונות, וכאן כבר לגמרי התרנו את הרסן ואיפשרנו לקטנים להתיז על עצמם ולהתענג במים - וכשהגענו הביתה כולנו התקלחנו ונכנסנו למיטות עד שבתי הגיעה.

השארתי לה מפתח מתחת לשטיחון הכניסה, למקרה שנירדם, אבל לא ישנו.
היא היתה מורעבת וחיממה לעצמה אוכל, וכששאלנו איך היה בעבודה ענתה "בית משוגעים" - ולמרות שהיה לה יום קשה, צחקנו כולנו (כי היא הרי עובדת בבית חולים פסיכיאטרי לילדים....)........

בסך הכל היה יום כיף מאד. כולנו ממש נהנינו, אפילו נשמותק עם התסכולים שלו.
בתי טוענת שגם חכמוד היה ככה בגיל שלו, אבל אני זוכרת את זה מעט אחרת.
זה נכון שהוא היה נכנס להתקפים של בכי שלא הצליח לצאת מהם (ורק חתני תמיד הצליח להסיח את דעתו ולהרגיע אותו), אבל זה היה בגיל הרבה יותר צעיר, והם מעולם לא דיבר בגסות או בתוקפנות.....

אבל כל ילד עובר תקופות התפתחות, ואני מניחה ומקווה שגם נשמותק ילמד להתמודד עם התסכולים שלו. עם הורים כמו שלו - אני לא דואגת.

יום רביעי, 15 באוגוסט 2018

קייטנת סבא וסבתא חלק א'

הנה מה שנשמותק אוהב בכריש:
את השיניים החזקות שלו.
את החיישנים שיש לו בגוף שחשים בתנועה של טרף בקרבת מקום.
את חוש הריח המפותח שלו.
את צורת הגוף המושלמת שמאפשרת תנועה מהירה וחלקה.
את סנפיר הגב שעוזר עם היציבות שלו.

אני לומדת הרבה משיחות עם הנכדים כאשר יש לי הרבה שעות איכות איתם.

עוד למדתי מנשמותק ש"כרוב" זו מילה נרדפת למלאך, ו"גבר" זו מילה נרדפת לתרנגול.
"כן, אבא סיפר לי" אמר נשמותק בחשיבות עצמית רבה.

הם דיברו על כרובים ועל מלאכים וזה הזכיר לחכמוד סיפור על השטן, ועל איך שהוא היה פעם מלאך בגן עדן, אהוב מאד על אלוהים.
הוא סיפר שכאשר אלוהים ברא את האדם ואת חווה והם התחילו להתרבות, השטן קינא בבני האדם, שאלוהים אהב אותם יותר מאשר אותו, ירד מגן עדן לאבדון (אני מצטטת את חכמוד) והתחיל לפתות את האנשים לעשות מעשים רעים כדי שיגיעו אליו לאבדון לכשימותו, במקום לגן העדן.
הוא התחיל לספר גם על מלאך המוות, ובשלב זה נשמותק התערב ואמר בפסקנות  "אפשר לומר גם 'כרוב המוות' כי כרוב זו מילה נרדפת למלאך".

ככשאלתי את חכמוד איפה הוא שמע את הסיפור על השטן, הוא טען שבתי סיפרה לו, אבל שזה רק סיפור, זה לא אמיתי.
אוקיי.....

 בתי וחתני עדיין עובדים, ואילו לנכדים הסתיימו כבר כל הקייטנות, כולל ההכנה לכיתה א' של נשמותק ו....עכשיו נערכת קייטנת "סבא וסבתא" אצלנו.

במוצאי שבת הם הגיעו, ישר מרכיבה על אופניים עם ההורים בפארק.
בתי הכניסה אותם מיד למקלחת, ואני חיממתי ארוחת ערב.
הם נפרדו מהוריהם ב"ביי" אגבי לגמרי, שמוכיח לכולנו כמה כיף להם אצלנו, וכמה הם מרגישים בטוחים ונינוחים.

כרגיל הם נרדמו אצלנו במיטה, צופים בטלוויזיה. כשעלינו לישון בעצמנו, העברנו אותם למיטות שלהם (שגם הן אצלנו בחדר) .
בבוקר הם לא מיהרו לקום, גם אחרי שכבר שהתעוררו. איזה כיף בחופש.

"איפה הַקְרֵפִּים?" שאל נשמותק את T כשירדנו לסלון.
כן, כן, התרגלו לטוב. קיבלו גם קרפים כמובן, עם נוטלה ואבקת שוקוליט. אחחח השחיתות אצל סבא וסבתא!

T יצא לפגישת עבודה קצרה וסוף סוף הצלחתי להקריא להם סיפור, אחרי שבועות רבים שפשוט לא התחשק להם.
במקרה זה היה ספר שבו כל סיפור הוא תעלומה, והם עצמם משתתפים בפעולת הבילוש.
לספר קוראים "תעלומת החטיפה המסתורית" מאת מיכאל אבס.
ממש מוצלח.
מה שעוד היה נחמד, הוא שבני היה איתנו בטלפון בזמן הזה (בעת נסיעה ארוכה בחזרה לבוסטון מהופעה שהיתה לו בניו יורק), הקשיב יחד איתם לסיפור, והשתתף יחד איתם בפתרון התעלומה. סוג של זמן איכות טלפוני עם הדוד באמריקה.

אחרי הסיפור וארוחת הבוקר, הם התיישבו לבנות בלגו - שוב, אחרי המון זמן שלא נגעו בו - ופתאום היה לי זמן לקרוא מיילים ופוסטים - זה כמעט לא קורה כאשר הם כאן. אמרתי כבר שיש לי נכדים גדולים?

כאשר T חזר מפגישתו, נסענו לקולנוע וראינו את הסרט "החברים הסודיים של לואי", שבנוסף להיותו מצחיק מאד, יש בו גם מסר חינוכי חשוב - בקיצור, מומלץ מאד. צחקנו בקול. כולנו.

היו קצת עניינים כשניסינו לבחור מקום לאכול בו ארוחת צהריים.
בהתחלה התיישבנו במסעדת המבורגרים, אבל לא נראה היה שתפריט הילדים שלהם מגוון מספיק, וחכמוד פסק שהוא כבר היה כאן ולא אהב את האוכל.

קמנו ועברנו לבית קפה ששייך לרשת שהם מכירים ואוהבים, ואז נשמותק פתאום נכנס לאנטי - דווקא בגלל חוברת הציור שקיבל מהמלצרית...
אבל תוך דקות ספורות כולם נרגעו, הזמנו את מה שהם רגילים להזמין שם כשהם הולכים עם אמא, והשלווה חזרה על כנה.

בקושי הספקנו לחזור משם הביתה ובתי כבר הגיעה מהעבודה לאסוף אותם.
בהמשך השבוע הם שוב יגיעו לישון אצלנו ולבלות את היום איתנו..........ואז כבר נחשוב על פעילויות חדשות בקייטנה של סבא וסבתא............

יום שני, 13 באוגוסט 2018

כתיבה יוצרת עם הנכדים

מאז שחזרנו השלמנו הרבה מאד שעות נכדים.

הם התגעגעו, וגם אנחנו. וכשיש קייטנות לא לומדים בימי ששי - וזה אומר שאפשר לישון אצלנו כבר מחמישי, כשאספתי אותם מהקייטנה. או בששי. או שניהם.
והיה גם תשעה באב. ללא קייטנה. אז הם היו אצלנו. ועכשיו הסתיימו כל הקייטנות, והם אצלנו חלק ניכר מן השבוע.

נשמותק חלה בסוף השבוע הראשון שחזרנו, ממש העלה חום, וכאב לו הראש והגרון.....
בתי וחתני ידעו שכואב לו הראש אבל לא ממש עשו מזה עניין, עד שהוא בא לישון כאן והרגשתי שהוא חם.
מדדתי 38.7 ושאלתי בוואטסאפ אם לתת נורופן - כי אצלי "בספר" מעל 38.5 אני נותנת.

חתני לא ממש התרגש מזה, וענה שאפשר, כדי לעזור עם כאב הראש והגרון.
בתי (שהיתה בעבודה וענתה בהפסקה שבין הפגישות) אמרה שהיא תשלח את חתני שיבוא לקחת אותם. מבחינתה ילד חולה לא נשאר לישון אצל סבא וסבתא.

אבל לנשמותק היו העדפות אחרות.
"כן," הוא ענה לאמא שלו כשהתקשרה, מודאגת. "אני רוצה שתבואו לקחת אותי הביתה, אבל מחר בבוקר"......

והוא לא רצה נורופן. או אקמול. או כל תרופה אחרת "שאבא נתן לי לפני כמה ימים וזה לא עזר". אז לא הכרחתי אותו לקחת.

לזכותם של בתי וחתני ייאמר שהם באמת לא ממהרים לתת תרופות - והנכדים שלי חסונים ומתמודדים מהר עם וירוסים למיניהם.
נשמותק היה במצב רוח די טוב באותו הערב, ואפילו ישן לא רע בלילה - למרות כאב הגרון שהתגבר מאד - אבל חתני הקדים להגיע בששי בבוקר והם בילו את שארית סוף השבוע בבית במנוחה ובהתאוששות.

יש לי נכדים גדולים.
אני ממש מרגישה את זה.
חכמוד בן שבע וחצי, עולה לכיתה ב', ונשמותק עולה לכיתה א' ועומד לחגוג יום הולדת 6 החודש.

וזה מתבטא בכל מיני דרכים.
בשיחות שלהם. במשחקים שלהם.
בעצמאות ההולכת וגוברת שלהם.
אני מוצאת את עצמי מתחננת לספר להם סיפור. הם כבר בקושי מבקשים. הם עסוקים.

באוטו בדרכים הם מבקשים את הטלפון שלי ושמים לעצמם שירים ב-Youtube.

יותר ויותר אני מוצאת את עצמי נדרשת להגביל את זמן הטלוויזיה שלהם. מבחינתם, בעיקר מבחינת חכמוד, הם יכולים לשכב שעות על הספה או במיטה ולצפות.

חיפשתי דרכים להעסיק אותם בעולם התלת מימד, ודווקא חכמוד העלה רעיון, תוך כדי ישיבה ביחד בשירותים, כרגיל, והסיפור על "קובי הסנאי" שחיברתי אי אז כשהוא היה פצפון - והפך מזמן ל"סיפור הקקי" האהוב עליהם.
אין לסיפור כל קשר לקקי. הם פשוט אוהבים שאני יושבת איתם כשהם בשירותים ומספרת.

"זה סיפור ממש טוב", אמר חכמוד בעודו על האסלה. "את צריכה לכתוב אותו ולפרסם אותו בספר".
חייכתי אליו.
"מסכימה לכתוב אם אתה ונשמותק תאיירו לי אותו" העזתי להשתמש במילה שלא הייתי בטוחה שיבין.
התברר שחכמוד יודע מצוין מה זה "איור".

שלפתי בלוקים לציור וטושים צבעוניים, והוא ונשמותק התיישבו לאייר את הסצנות בסיפור על פי ההנחיות שלי.
אז ברור לי, שגם אם ארצה לפרסם את הסיפור יום אחד, לא אוכל לעשות זאת עם האיורים הבוסריים והמתוקים האלה, אבל עבור המשפחה זה מספיק טוב.....


זה עמוד השער. תרגום למי שמתקשה להבין את הכתב של חכמוד:
ספר-קובי
מי שכתב (הוא כתב "מישקתב") : אמפיארטי
מי שאייר: חכמוד, נשמותק
משתתפים תחילה: קובי, נחש (הוא כתב נכש), אמא, אבא, גוזלים


הסנאי על עץ האגוז האהוב שלו


הסנאי מגלה קן עם ביצים


הסנאי מדמיין איך הגוזלים בוקעים מן הביצים והופכים להיות חברים שלו


הציפורים ההורים חוזרים לקן וקובי הסנאי שמח לקראתם


הציפורים ההורים חוששים מהסנאי, שהוא חיה לא מוכרת עבורם, וחושדים שיזיק לביצים שלהם. הם מתווכחים ומורים לו להסתלק, למרות תחנוניו והסבריו שהוא ידידותי ולא מזיק


בלית ברירה ובעצב רב יורד הסנאי מהעץ שהיה ביתו


הסנאי משוטט לו ביער במשך ימים רבים ומוצא מפלט בכל פעם על עץ אחר


במהלך שיטוטיו ביער, מוצא את עצמו הסנאי בחזרה ליד עץ האגוז שלו


הוא מגיע אל הקן, בו עדיין שלוש הביצים, ומזהה נחש שזומם לטרוף אותן


הסנאי מחליט להגן על הביצים ועל הגוזלים שבתוכן, מנפח את זנבו, סומר את שערותיו, שולף את טפריו ומתנפל על הנחש בשאגה גדולה.
הנחש נבהל מההתקפה הבלתי צפויה הזאת מסנאי קטן, נופל לאחור, נחבט בראשו, נופל מן העץ ובורח לתוך הסבך.

כל זה קורה כאשר ההורים הציפורים חוזרים לעץ ומספיקים לראות את כל שהתרחש.


הציפורים ההורים מודים לסנאי שהציל את צאצאיהם, ומבינים סוף סוף את הטעות שעשו כאשר גרשו אותו. הם מבקשים סליחה ומזמינים אותו להישאר לחיות איתם על העץ. בדיוק אז הם שומעים את רחש בקיעת הביצים....


הגוזלים המתוקים בוקעים מן הביצים, שמחים להכיר את הוריהם ואת הסנאי, וכולם חיים בידידות יחד על עץ האגוז.

יום שבת, 11 באוגוסט 2018

תלאות ההורים החוזרים

בשוטף אנחנו מנסים לדבר עם הורי בסקייפ כמעט כל יום, אבל כשהיינו בחו"ל דיברנו איתם פעמיים בסך הכל, או שלוש, ואיכשהו יצא שבין החזרה שלנו ארצה לבין הפעם הראשונה ששוחחנו איתם שוב אבא שלי חלה.
ממש מהיום למחר, יום אחד היה בריא והתעמל ושחה והרגיש מצוין, ולמחרת בבוקר בקושי נשם, הרגיש רע מאד, העלה חום.
הוא אושפז ליום אחד ואובחן עם דלקת ריאות ויראלית.
לקח כיומיים עד שאמא שלי החליטה שראוי לדווח לנו על זה.
בשלב הזה הוא כבר היה בבית, לקח אנטיביוטיקה מאד חזקה, וזכה לביקורי בית יום יומיים מאחיות המוסד הרפואי שבו הם חברים, שבדקו את לחץ הדם, את הריאות, את החום, את הדופק.....

איכשהו לא ממש נראה לי שהוא יזכה לטיפול רפואי שכזה כאן בארץ. זה די מכניס אותי לדיכאון. אני מקווה שאני טועה.

מאד נבהלנו כולנו כמובן מהמחלה הפתאומית הזאת, וגם נאמר להם שלמרות שהוא אמור להחלים תוך כמה ימים, ההתאוששות מהמחלה עלולה לקחת כחודש וחצי - מה שאמר שאולי הם לא יצליחו לעלות על הטיסה לישראל במועד המתוכנן.

הרופאים אמרו שהמחלה הזאת מדבקת, וכיון שהוא כמעט לא נפגש עם אנשים, סביר להניח שהוא חטף את זה בבריכה.

באופן מפתיע ומשמח אבא באמת התחיל להתאושש אחרי ימים ספורים, והאחיות שהמשיכו לבוא דיווחו על שיפור משמעותי בכל החזיתות. תוך פחות משבוע הריאות היו נקיות לחלוטין, הנשימה היתה נקייה וסדירה, לא היה חום בכלל וכל שאר המדדים היו תקינים.
הם שלחו פיזיותרפיסטית שטיפלה לו ברגליים, ובהנחייתה הוא חזר לאט ובהדרגה גם לפעילות הספורטיבית שלו.

לא שאלתי אבל אני די בטוחה שלשחות הוא לא חזר.
מה שכן, ההתאוששות שלו כל כך טובה, שהם לא הזיזו את מועד הטיסה ארצה, ואמורים להגיע בעוד שבועיים בדיוק כמתוכנן. בעזרת השם, כמו שאומרים.

זו היתה אפיזודה מאד מבהילה, שהדגישה עוד יותר את המרחק הגיאוגרפי בינינו ואת העובדה שהם לבד לבד שם....

בחדשות הטובות סוף סוף הגיע קונה לבית שלהם, ואפילו במחיר לא רע. כלומר כל מה שאמא שלי רצתה מתקיים, והם הצליחו למכור את הבית עוד לפני שעזבו את אמריקה.

יודעים שאבא מרגיש יותר טוב כשהוא מתחיל לחפור על בנקים ושערי חליפין ועמלות העברת כספים וסגירת הכסף של מכירת הבית באגרות חוב (ואז בקשת אישור מיוחד מהדיור המוגן לדחות את תשלום הפקדות עד לשחרור האגרות האלה)....

עכשיו צריך לעבור בסבלנות את השבועיים הקרובים עד לטיסה. לקוות שאבא ימשיך להחלים ולהתחזק, ושהמשך השהייה בבית ריק מרהיטים במתח שלקראת מעבר כל כך קשה ושינוי כל כך קיצוני לא תשגע אותם עוד יותר ממה שהם כבר משתגעים, ולא תגרום למחלות נוספות.

יודעת שגם התקופה הראשונה בארץ לא תהיה קלה, עם כל הביורוקרטיה וכל הסידורים, והכניסה לבית חדש וההתאקלמות בדיור המוגן......אבל יודעת שהם החליטו נכון ושזה היה הצעד הטבעי הבא (שטוב היה לו היה קורה לפני עשר שנים אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא)...................

יום חמישי, 9 באוגוסט 2018

אולי עכשיו אצליח כבר לכתוב על זה

פריז היתה נהדרת ולונדון היתה נהדרת.
המפגש עם המשפחה היה טוב, וגם חלק ניכר מהשהות ביחד עם בני וכלתי.
אבל לא הכל.
היה גם רע. רע מאד אפילו. ולא הצלחתי לדבר על זה או לכתוב על זה, ולכן גם התמהמהתי קצת בתיעוד לעצמי בבלוג של הטיול עצמו - כי לא ידעתי אם לשזור את הקטעים הלא טובים יחד עם כל הטוב והכיף שכן היה....
ובסוף החלטתי להפריד.

הטיול עצמו היה מקסים, וגם המפגש עם בני וכלתי האהובים היה מרגש ואוהב וטוב. פרט לקטעים שבהם לא היה טוב.
ונותרתי עם תחושה לא קלה בבטן ובלב.

עדיין לא לגמרי ברור לי איך זה קרה ואיך זה התפתח, אבל אני חושבת שאני כבר מתחילה להבין למה.

חלק מזה היא העובדה שאנחנו לא ביחד בשיגרה, ובעצם לא באמת מכירים את ההתנהגות היום יומית שלהם - בעיקר שלה.
כלומר - אנחנו כן מכירים - בסך הכל אנחנו מכירים אותה כבר שבע שנים - אבל לפרקי זמן קצרים מאד.

משהו בביחד האינטנסיבי לא עבד, ולמרות שכבר היינו בטיולים ביחד כמה וכמה פעמים, הפעם זה בלט יותר מתמיד.
והיו עצבים והיו פגיעות - והכל היה מתחת לפני השטח כי אף אחד מאיתנו לא רצה להעכיר עוד יותר את האווירה - אבל בדיעבד זו היתה טעות, ואולי אם היינו פותחים במקום את הנושא ומדברים על הכל......

בכל מקרה זה לא קרה, ונפרדנו כשכל אחד מאיתנו נושא משהו כבד בליבו....

מאז התעשתנו ודיברנו והתנצלנו ולִבָּנוּ  הרבה דברים - וטיפלנו בחלק ניכר מהדברים.
לא בכל.
אצלי נשארה תחושה כבדה שמשהו השתנה ביחסים, ודברים לא יהיו כפי שהיו.

והבעיה היא שהם שם ואנחנו פה, ופרט לשיחות טלפון וסקייפ אין קשר.....וזה לא כמו להיות ביחד. זה אפילו לא כמו להיפגש פעם בשבוע/שבועיים לארוחה משותפת.

ורק ימים יגידו איך יהיו המפגשים העתידיים שלנו.

יום רביעי, 8 באוגוסט 2018

פריז לונדון יולי 2018 - לונדון היום האחרון, ועוד מפגש משפחתי

הגיע היום האחרון שלנו בלונדון.
באותו ערב כלתי כבר טסה לתחנה הבאה שלה, ביקור אצל אחותה במינכן - לבלות כמה ימים איתה ועם בעלה ובעיקר עם אחייניתה הפעוטה. משם היא המשיכה לפראג לפגוש את הוריה שטסו מהארץ לחופשה קצרה, ויחד איתם נסעה גם לברלין לכמה ימים.

כמה שעות מאוחר יותר היה זה תורו של בני לטוס לציריך, משם ברכבות ואוטובוסים ל-VALS - היכן שהיינו בשנה שעברה, שם הופיע עם ההרכב שלו (שהופיע בלונדון) במשך שבועיים במלון השווייצרי.

אבל בבוקר עוד היינו כולנו יחד, בלי הרבה תוכניות - וכלתי אמרה שיש לה כמה דברים שהיא רוצה לקנות, אז שמנו פעמנו לרחובות ריג'נט (Regent) ואוקספורד (Oxford)....אזור השופינג של לונדון.

אכלנו שם ארוחת בוקר, והסתובבנו בין החנויות השונות, ואפילו קנינו לכלתי מתנה (חצאית) ליום הולדתה, שחל כמה ימים אחרי שנפרדנו ממנה.

בעייה גדולה בחנויות בלונדון: אין מזגן. כמו ברוב אירופה, גם האנגלים עדיין לא הפנימו שבקיץ חם שם. חם מאד לפעמים.
אנחנו עצמנו לא קנינו - גם כי לא היינו זקוקים לשום לדבר, גם כי לא התחשק לנו שום דבר, וגם כי כאמור באנו עם מזוודות טרולי קטנות ולא היה לנו מקום לשום דבר.
אבל ליווינו אותם בכיף, ואפילו נתקלנו בחנות ד"ר מרנטס - נוסטלגיה ממשית משנות העשר'ה המוקדמות של בתי, שניג'סה והתחננה שנקנה לה זוג נעליים מהחנות הנחשקת הזאת...........

אני אישית מעולם לא הבנתי את המשיכה, של נעליים שנראות כמו נעלי עבודה (אבל כמובן בשלל צבעים וטקסטורות) וגם לא נראו לי נוחות בכלל.
לבתי היו בסוף שני זוגות - זוג אחד שהבאנו לה מאיזו נסיעה לאנגליה וזוג אחר שהיא קנתה לעצמה כשביקרה קיץ אחד אצל בני הדודים בלונדון.
לזכותה ייאמר שהיא הלכה איתן עד שהתבלו לגמרי.

נפרדנו מכלתי בשעות אחר הצהריים, ובני נסע איתה לשדה התעופה.
כשחזר יצאנו לפגוש שוב את בן הדוד של T ואשתו.

באותה הזדמנות ביקרנו סוף סוף ב-Barbican, מרכז התרבות היפהפה - ובעיקר בגן המרהיב שבו. באמת פנינה סביבתית המקום הזה.

באותו לילה בני כבר טס, אז נפרדנו ממנו בחיבוקים חמים לפני שהלכנו כולנו לישון, ובבוקר תפסנו רכבת לנמל התעופה לוטון (Luton) כדי לחזור ארצה.

זכרתי כבר שאני לא אוהבת את שדה התעופה הזה, בעיקר בשל הבדיקות הבטחוניות המוגזמות לחלוטין שבו. וגם בגלל הבלגן.
והצפיפות.
מועד הטיסה המתוכנן זז כל הזמן וכבר התהווה איחור ניכר.
ואז החליפו לנו את שער היציאה כאשר כבר היינו בתור לעלייה למטוס.
עמדנו כשלושת רבעי שעה בתור לעלייה למטוס, ואז התברר למה: לא היה "שרוול" והיינו צריכים לרדת לשער כדי לעלות ברגל למטוס. והמעלית היתה מקולקלת. והיו המון, אבל המון מדרגות.
מאז שנקעתי את הקרסול קשה לי יותר לרדת במדרגות (אין לי בעייה לעלות.....).

אבל גולת הכותרת של הטיסה הזאת היתה עוד קודם, בבידוק הבטחוני.
פתחו לי את מזוודת הטרולי ופיזרו את תכולתה על פני כמה מגשים והעבירו אותם שוב בשיקוף. למה? ככה.
לא היה שום דבר חשוד במזוודה שלי, פרט לכמה בקבוקים זעירים (פחות מה-100 מ"ל המותרים) שהיו ארוזים היטב בשקיות ניילות אטומות לפי ההנחיות.

כשהגיעו בחזרה המגשים מהשיקוף, עזר לי T לארוז את הכל בחזרה.
רק כשהגענו ארצה התברר שתיק התרופות שלי ועוד תיק שהכיל את מברשת השיניים החשמלית שלי + מטען + טרנספורמטור - נעלמו.
"נשכחו" או נגנבו על ידי אנשי הביטחון או על ידי נוסעים אחרים........מי יודע.
מעצבן לכל הדעות.

אגב אין לי מושג אם ניתן היה לשלוח על כך תביעה לביטוח הנסיעות לו עשיתי ביטוח מטען - אלא שמשום שנסעתי רק עם מטען יד, לא טרחנו לעשות ביטוח מטען..................

בכל מקרה הגענו הביתה בשלום, לחתולים האוהבים ששמחו מאד לראות אותנו. הם נראו מרוצים ושלווים, וניכר היה שהיו מטופלים היטב על ידי השכנה (ששמחה מאד לקבל את שני זוגות משקפי השמש מלונדון).

וכבר מתחילים לחשוב על היעד הבא............

יום שני, 6 באוגוסט 2018

פריז לונדון יולי 2018 - לונדון היום הרביעי - החלפת משמר המלכה, שוק הפרחים, הופעת ג'אז שווה וכסף ישן

ביום ראשון החלטנו שנוסעים לצפות בהחלפת משמר המלכה בארמון באקינגהאם. 
אודה ולא אבוש - בכל ביקורי בלונדון הצלחתי לדלג על האירוע הזה. 
אפילו כשביקרתי שם בפעם הראשונה עם הורי בגיל 14, השתכנענו לוותר עליו, ובמקום זאת צפינו בהחלפת משמר המלך או המלכה באחת ממדינות סקנדינביה, לא זוכרת איזו מהן, שגם לשם הגענו באותה נסיעה. כנראה שזה היה בדנמרק.

כלתי רצתה מאד לצפות בטקס וכיון שכל הטיול הזה היה בסימן "זה הביקור הראשון שלה בלונדון" זרמנו כמובן גם עם הבקשה הזאת.
היה חם מאד באותו יום והשמש קפחה, והגענו שעה לפני תחילת הטקס - וטוב עשינו כי אחרת לא היינו מצליחים לתפוס מקום טוב ממש בחזית - אבל משמעות הדבר היתה שעמדנו שם כשעתיים.

והיה חם. ואני, כמובן, הייתי צריכה לבקר בשירותים (כי אין מצב שחולפות שעתיים, אפילו שעה, בעיקר בשעות הבוקר אחרי הקפה, שאני לא אבקר בשירותים), והשמש העיקה מאד......
אז כלתי ואני החלטנו להשאיר את הגברים שישמרו על המקום צמוד לגדר, ואנחנו יצאנו לנו בחיפוש אחר שירותים ושמשיות. 

לשמחתי מצאנו גם את זה וגם את זה, וקנינו גם מים, ואז התברר לי שחלק משטרות הלירות שטרלינג ששמרתי עוד מביקורי הקודם בלונדון (כן, זה היה לפני עשר שנים) כבר התיישנו ולא ניתן היה לשלם איתם. 
למזלנו, אותה חנות שבה קנינו את השמשיות גם שימשה כחלפן כספים. בהתחלה כאשר ביקשתי ממנו להחליף לי את השטרות הישנים, הוא הסתייג ואמר שאני יכולה רק בבנק.....אבל אז התעשת ונזכר שאם אין לי חשבון בנק אנגלי ממילא יעשו לי עם זה בעיות, והסכים ברוב טובו להחליף לי את חלקם. 
את שטרות ה-5₤ אמר שכבר לא מקבלים אפילו בבנק, ובשטרות ה-20₤ אמר שאני עדיין יכולה להשתמש, אבל את שאר השטרות הישנים הוא החליף לי ברוב טובו. אמרתי כבר שהאנגלים נחמדים?
תזכורת לעצמי: באנגליה מחליפים את השטרות כל חמש שנים בערך. בקיצור - לא לשמור כסף מזומן. 

חזרנו למקומנו השמור ליד הגדר, והשמשיות לגמרי שידרגו לנו את חוויית ההמתנה.
כאשר התחיל הטקס סוף סוף הוא היה כמובן מאכזב מאד, וגם קצת הזוי - מאחר שהתזמורת ניגנה שירים של להקת אבבה (במיוחד הצחיק אותנו Dancing Queen.....בהקשר של משמר המלכה). 
מה שכן, שמחנו לראות שבכוחות המשמר היו גם נשים וגם חייל שחור אחד.....הזמנים משתנים, אפילו במלוכה הבריטית.

משם נסענו לשוק הפרחים Columbia Road Flower Market על גבול Shoreditch שהפכה לפופולרית מאד בשנים האחרונות. לא סיירנו בשורדיץ' כולה, אבל שוק הפרחים היה מהמם ביופיו ובאווירה שלו, וגם נכנסו לאכול ארוחת צהריים באחת מהמסעדות שהיו לאורכו. 

בני רצה להתרחץ ולנוח קצת לפני שהוא נוסע למקום שבו הוא ולהקת הג'אז שלו יופיעו באותו הערב. אז חזרנו למלון לנוח.
הוא וכלתי יצאו לסוהו, לסניף ה-Pizza Express שבו התקיימה ההופעה (במרתף). בני התאמן עם החבר'ה והתכונן להופעה, וכלתי הסתובבה לה לבד וחקרה בעצמה את רחובות לונדון.

אנחנו בינתיים צפינו בגמר טורניר ווימבלדון בטניס, ותוך כדי המשחק עברנו לצפות בגמר המונדיאל..... ויצאנו לכיוון הסוהו לקראת שבע בערב. 
הרחובות היו ריקים. 

הגענו מוקדם, ובמרתף הפיצה אקספרס הצטרפו אלינו גם 'לונדון' ובתה, וגם בן הדוד הרופא (שהתארח אצלנו עם משפחתו לפני שנתיים). 

ההופעה היתה נהדרת - ולא רק כי הבן שלי היה המתופף.
מנהל הלהקה (שהוא גם הפסנתרן והזמר) מחבר בעצמו ושר את השירים, ומזכיר מאד את הסגנון של טום ווייטס, וזה לא מפריע לו בכלל כשאומרים לו את זה.
הנגנים כולם היו מצוינים והדינמיקה ביניהם היתה נהדרת. בקיצור - נהנינו מאד. 


כשיצאנו משם שוב התפצלנו, בני וכלתי הלכו לשתות משהו עם החברים הנגנים, ו-T ואני טיילנו לכיוון כיכר פיקדילי, שהיתה מפוצצת באוהדים של צרפת שחגגו את הניצחון במונדיאל. היה ממש שמח.

וכך הסתיים לו יומנו הרביעי בלונדון הנעימה...........

יום שבת, 4 באוגוסט 2018

פריז לונדון יולי 2018 - לונדון היום השלישי

שבת היה יום שלם ללא מפגשים משפחתיים וללא אירועים מיוחדים, והחלטנו להקדיש את כל כולו להיותנו תיירים.

פתחנו את הבוקר יחד עם בני וכלתי בבית הקפה החביב שמצאנו יום קודם FAST BREAK, ומשם נסענו להייד פארק.


T, חובב האופנועים והמכוניות העתיקות, ממש התפעל מדרך שבה לקחו האנגלים מכוניות עתיקות והפכו אותן למשאיות אוכל למיניהן.....


את הפארק עצמו סירבנו לצלם כי הוא היה צהבהב כולו ונאנק תחת השמש הקופחת (שלושה שבועות בלי גשם...), זה היה די מדכא.
אבל מאתר ההנצחה לנסיך אלברט, בעלה של המלכה ויקטוריה, התפעלתי מאד. במיוחד אחרי שצפיתי בכמה עונות של סידרת הטלוויזיה "ויקטוריה".


בכל מקרה תענוג להתהלך ברחובותיה של לונדון.....


ומפה לשם הגענו עד לכיכר טרפלגר הנהדרת, ולמוזיאון ה-National gallery (הגלריה הלאומית).
שם התהלכנו שעות רבות וגמענו בהתלהבות את התמונות מתקופות שונות.

כשיצאנו משם החלטנו ללכת ל-Covent Garden (קובנט גארדן), גם כי הוא יפהפה ולדעתי אתר תיירות חובה, וכי יש שם תמיד מופעי רחוב חביבים ומסעדות - הגיע הזמן לאכול משהו - אבל גם כי שכנתי שטיפלה בחתולים, ביקשה שאם נהיה שם (אבל לא נסע במיוחד כמובן) שנקנה לה משקפי שמש מאיזו חנות "פיצ'יפקעס" נהדרת שהיא מצאה שם ואינה זוכרת את שמה.
אגב שמחתי מאד על ה"משימה" הזאת כי אני תמיד מחפשת להביא לה מתנה סמלית כלשהי כאשר היא מטפלת לנו בחתולים בעת נסיעותינו, ועכשיו ידעתי בדיוק מה היא רוצה.
כדי שלא תהיינה אי הבנות, היא שלחה לנו תמונה בוואטסאפ:


כשהגענו לקובנט גארדן והתבוננו מסביב, T מייד הצביע על חנות אחת ואמר "זאת נראית לי תואמת לתיאור של השכנה" ואכן צדק. זו היתה חנות מרשת PYLONES, רשת צרפתית בכלל שיש אותה בעוד כמה מקומות בלונדון.

בלי קשר לשמחתנו שמצאנו את החנות ואת המשקפיים (קנינו לה שני זוגות, בשחור ובאדום), זו באמת היתה חנות כיפית מלאה גאדג'טים חביבים והסתובבנו בשתי קומותיה כמו במוזיאון.

לא היה לנו מקום במזוודת הטרולי הקטנה לכלום, כמעט, הרי, אבל כן קנינו לנכדים זוג "מגפיים" שנועדו להכיל את מברשות השיניים הקטנות שלהם. מקסים.

אגב המגפיים האלה הגיעו בגדלים שונים, למשל בגודל שמתאים להחזקת עפרונות על השולחן.....

אכלנו "משהו קטן" במסעדה שליד החנות, ובשלב הזה הרגשנו T ואני שאנחנו זקוקים למנוחת צהריים.
בני וכלתי החליטו להמשיך לתייר, ירדו לאזור Westminster Abbey והפרלמנט ובאמת חוו את לונדון דרך הרגליים.
קבענו שבאותו הערב הם ייצאו לבד, בכל זאת הם עמדו להיפרד לשבועיים. בתום החופשה שלנו יחד, נסע בני להופיע בשווייץ, וכלתי נסעה לבלות שבוע עם אחותה ואחייניתה הקטנה במינכן ואחרי כן עוד שבוע עם הוריה (שהגיעו מהארץ) בפראג ואז בברלין.

הנה כמה תמונות שהם צילמו בשיטוטיהם....


כשהגענו ללונדון טראמפ בדיוק עזב לסקוטלנד לשחק גולף, ומשם המשיך להלסינקי להיפגש עם פוטין.....







בזמן שהזוג הצעיר שוטט לו ללא לאות ברחבי לונדון, אנחנו "הזקנים" תפסנו תנומה קלה בחדרנו במלון, ואז יצאנו לכיכר פיקדילי ותיירנו ברחובות הציוריים של הסוהו SOHO.



מה שכיף בסוהו זה שמסתובבים שם אנשים לא רגילים.
למשל איש אחד שהתהלך באמצע הרחוב עם מכונת קריוקי ושר את "and I will always love you" של וויטני יוסטון ביחד עם הפלייבק שלה, וכל הרחוב פשוט הצטרף אליו בשירה. כן, כולל אותנו.

הלכנו והלכנו ו-T התרשם מכל מיני סוגים של מסעדות מיוחדות (מבחוץ) שנתנו לו כל מיני רעיונות עסקיים ועיצוביים....
ואז כשהתחלנו לרדת בחזרה אל הכיכר כדי לתפוס נסיעה בחזרה למלון, פגשנו לגמרי במקרה את בני וכלתי.

מה הסיכוי בלונדון הענקית לפגוש את שני האנשים שאתה מטייל איתם? מתברר שדי גבוה.
זה היה מצחיק ונחמד, הם היו ב"דייט" שלהם - בעצם הם המשיכו את יום התיור שלהם, לא נחו רגע, והגיעו בסופו של דבר כמונו לסוהו.

נפרדנו בחיבוקים עד למחרת בבוקר.............

יום חמישי, 2 באוגוסט 2018

פריז לונדון יולי 2018 - לונדון היום השני ועוד מפגש משפחתי

בששי בבוקר התעוררנו מוקדם יותר מבני וכלתי והחלטנו ללכת לארוחת בוקר בלעדיהם, ושיצטרפו אם יתעוררו בינתיים.
ה-Trip Advisor  כמעט תמיד נותן לנו מענה טוב על "איפה יש ארוחת בוקר מומלצת בסביבה" וגם באותו הבוקר הוא לא אכזב.

בדרך לבית הקפה FAST BREAK גילינו שהרחוב שעליו אנחנו הולכים עומד להפוך לשוק אוכל בשעות הקרובות.


וחלק מהרכבים היו ענתיקות משוחזרות, ממש מדליק.

הספקנו לאכול ולחזור למלון ורק אז הם התעוררו, ויצאנו לבית קפה אחר Notes Coffee, ששירת בעיקר עובדים ב"סיטי" של לונדון, שבאו לפני או תוך כדי יום העבודה.
שתינו איתם עוד קפה, בזמן שהם אכלו ארוחות בוקר (ללא ביצים, זה היה מוזר אבל נאמר להם ש"נגמרו הביצים" בסביבות עשר בבוקר............).

משם המשכנו למוזיאון ה-Tate Modern שראינו יום קודם על הגדה הדרומית של הנהר.

בניגוד למוזיאון לאומנות מודרנית במרכז פומפידו בפריז, כאן דווקא אהבתי חלק נכבד (לא הכל!) מהיצירות (הבאמת סופר מודרניות ולעיתים מטרידות ביותר).
אבל ה"שוס" של המוזיאון הזה היה דווקא הגג שלו.
מכאן צפינו לכל הכיוונים על קו הרקיע היפהפה של לונדון - שממש לא שבעתי ממנו - ישן וגם חדש.




בנוסף ניבנו בצמוד למוזיאון כמה בנייני מגורים סופר חדשניים, שקופים לחלוטין - שממש ניתן לראות פנימה לתוך הדירות (הנחנו שכאשר הדיירים בבית הם פשוט סוגרים את הוילונות)




יום ששי היה יום "קצר" מבחינת תיירות, כי קבענו לבקר אצל הדודה של T אחר הצהריים, ואז ללכת איתה לארוחת ערב אצל בתה 'לונדון' לפגוש את שאר המשפחה.

חזרנו למלון להתרענן ותפסנו UBER לביתה של הדודה, בצפון לונדון.
כאמור, הדודה הזאת היא בת 93 (וחצי) וגרה לבד, עדיין נוהגת ומשחקת ברידג' עם חברות שלה, שחלקן הגדול בגילה.
כן, פלא טבע.

אבל לא הכל דבש, בשנים האחרונות היא סבלה מכאבים בלתי מוסברים בכל הגוף, שהפתרון החלקי היחיד שעזר הם סטרואידים, שכמובן מנפחים אותה לגמרי ומשנים לה את הצורה.
בנוסף, ממש בשנה/שנתיים האחרונות גם הזכרון טווח קצר שלה הולך ונעלם, ובשיחה שלנו - שהיתה נעימה וקלחה וארכה כשעתיים, בפועל חזרנו שוב ושוב על אותם סיפורים, כי היא שאלה שוב ושוב את אותן שאלות, כי לא זכרה שכבר סיפרנו.

עצוב.
לא עשינו מזה עניין, סיפרנו כאילו זו הפעם הראשונה, והיא מאד מאד שמחה שהיינו איתה.
היא התרגשה במיוחד מנוכחותם של הזוג הצעיר, שאיכשהו פספסה (או בעצם שכחה) שגם הם מגיעים.
היה תענוג מיוחד לבלות איתה, ארבעתנו, ואחרי כשעתיים הגיעו 'לונדון' והבת שלה (בשתי מכוניות) והן לקחו את כולנו לביתה של 'לונדון' לארוחת ערב.

הערב היה מאד מרגש. הרגשנו ברי מזל להיות יחד עם 'לונדון' ובעלה, בתם עם בעלה ושני ילדים קטנים ומקסימים, עם הדודה ואפילו בנו של בן הדוד מהערב הקודם שהגיע לשעה קלה עם אשתו והילדים רק כדי לראות אותנו. היינו מוקפים באהבה משפחתית פשוטה ונעימה.

היה זה המפגש הראשון של כולם עם כלתי, והם אימצו איתה מייד לחיק המשפחה.
זה היה גם הערב היחיד במהלך שהותנו שבו ירד גשם בלונדון.
בסוף הערב נפרדנו בחיבוקים חמים ותפסו UBER בחזרה למלון.