מאז שחזרנו מאוסטריה

חזרנו מאוסטריה בשבת בצהריים ועברנו ב"טיב טעם" כדי לקנות קצת חלב וירקות ופירות וגבינה שיהיה לנו לימים הראשונים, עד שנעשה את הקנייה השבועית בסופר. מייד באותו הערב נסענו להפגין בקפלן, לקראת הדיון בבג"ץ באותו השבוע שדן בחוק "יסוד" שביטל את עילת הסבירות. 

זו היתה הפגנה מצויינת, עם נואמים חשובים ורהוטים, והצימוק שבעוגה - הופעה חד פעמית ומרגשת של שלום חנוך. הוא שר את "משיח לא בא" שמככב תמיד במוסיקת הרקע של ההפגנות האלה, אבל חשבתי על עוד כמה שירי מחאה מצויינים שלו שהוא יכול היה לשיר. 

השבוע חזרנו לשיגרה שלנו, לחדר הכושר בבוקר והליכות הערב שלנו, וגם לתפריט הצנוע יותר - שהוריד חזרה כמה גראמים מיותרים (לא רבים מדי, האמת, כי הוצאנו הרבה מאד אנרגיה בטיול) שצברנו בחו"ל. 

נפגשתי עם 'מחברת', שבדיוק כאשר נסענו נולדה לה נכדה חדשה - נכדה ראשונה מהבת שלה. עד כה יש לה נכדים משני הבנים הגדולים שלה (שניים מהבכור ושלושה מהשני) אבל זו הנכדה הראשונה מהבת, ואני רואה כמה זה שונה, ובמיוחד שהבת ביקשה ש'מחברת' תהיה איתה ועם בעלה בלידה. זה היה מרגש מאד ומיוחד עבורה. שמחתי מאד בשבילה. בשביל שתיהן. 

הייתי בבדיקה תקופתית אצל האופטלמולוג ושמחתי לגלות שהכל עדיין בסדר עם עצב הראייה שלי, ואין שום רמז לגלאוקומה שממנה אבא שלי סובל כל השנים. 

כמובן ש-T נסע לירושלים להפגנה מול בית המשפט העליון. הוא חזר די גמור, האמת, הנסיעות האלה לא פשוטות (על האופנוע)....אבל הוא חדור מטרה. 

שמעתי חלק נכבד מהתהליך בבג"ץ למחרת, ובין "קבוצת האליטה של אוליגרכים פריווילגים" של רוטמן לבין "37 אנשים אקראיים שלא נבחרו ולא ייצגו אף אחד וחתמו על טקסט שנכתב בחופזה" הבנתי (שוב) מול מה ומול מי אנחנו מתמודדים עכשיו....והבנתי (שוב) כמה מצבנו חמור. לא יודעת מה יהיה. 

השבוע גם אספנו את שרי מהגן, כאשר בתי לקחה את נשמותק לנוירולוג - להתחיל סוף סוף לבדוק ולאבחן גם את בעיית הקשב וריכוז שהוא כנראה סובל ממנה, וגם את בעיית הטיקים, מהם הוא סובל מאז ומתמיד. הוא לא עם הפרעת קשב ברורה וקלאסית, כי הוא מסוגל להתרכז מאד לאורך זמן בדברים שמעניינים אותו - אבל זה ברור שיש לו איזה קושי - למשל במבחנים, למרות שהוא יודע מצוין את החומר - והוא גם מפוזר מאד ושוכח המון דברים, וזה מערים עליו קשיים. המורה שלו משוכנעת שזה הכל בעיקר רגשי, והמליצה לבתי על טיפול פסיכולוגי ולהמנע ממתן תרופות (שגם עלולות להגביר את תופעת הטיקים). 

בתי החליטה גם ללכת איתו לפסיכולוגית וגם לנוירולוג, והאמת שההיגיון מאחורי זה הוא לא רק לעזור כמה שאפשר לילד, אלא גם להבטיח תיעוד רשמי וכתוב של האבחנה שלו, כבר מעכשיו - כאשר הוא עדיין בכיתה ו' - למקרה שיצטרך להוכיח, לצרכי הקלות וכדומה, בעתיד. 

לפני שהגענו לגן של שרי בתי התקשרה להזהיר אותנו שהגננת התקשרה קודם ששרי במצב רוח ולא מרגישה כל כך טוב, ושהיא מרשה לנו להושיב אותה עם סרטונים בטלפון אם יהיה צורך בכך.

לא היה צורך בכך. שרי שמחה לקראתנו, והסבירה לנו שהיא פשוט סבלה נורא מהחום בחצר (שהגביר מאד את הגירוד של העקיצות המרובות שיש לה), וזה מה שהעכיר את מצב רוחה. הילדה כל כך בוגרת ואינטליגנטית לגיל ארבע, שזה מדהים. הגננת בגן החדש (אותו גן שחכמוד היה בו שנתיים בזמנו) עדיין לא מכירה היטב את הילדים, וביקשתי מבתי לספר לה ששרי היא הבת של אבא שלה, כמו הבנים גם, שהם בעצם "גופי חימום" מהלכים, סובלים מחום באופן יוצא דופן. 

כשנכנסנו לרכב שרי העירה לנו על כיסא הבטיחות - "למה כיסא כזה גדול?" היא שאלה, והסבירה שברכבים של הוריה יש כבר כיסא קטן. כלומר בוסטר. הבטחנו שבפעמים הבאות נביא בוסטר. הרי היא כבר ילדה גדולה. 

בבית חיכו לה שתי שמלות חדשות, חולצה חורפית חדשה ופיג'מה חורפית חדשה שבתי הזמינה לה במחירים מצחיקים און ליין, אז מצב הרוח התרומם עוד יותר ופצחנו במדידות והצטלמויות. 

אגב אלה הסנדלים שקנינו לה, שהיא בחרה בעצמה

חכמוד היה בבית ואמר שהוא רוצה לעזור לנו איתה, אם צריך, אבל מהר מאד התברר שלא צריך - שרי היתה במצב רוח מצוין - והוא חזר למשחקי המחשב שלו בחדר. 

בהתחלה היא אמרה שהיא רוצה להתקלח, אבל כשנכנסנו לחדר שלה לבחור בגדים להחלפה נתקענו - כי היא לא הסכימה ללבוש אף בגד שמצאתי בארון (כי זה רק לגן) וגם לא את הפיג'מה שהיתה זרוקה על המיטה שלה. מהר מאד הבנתי שמקלחת לא תהיה כאן, והיא הושיבה אותי על כיסא קטן, הביא קופסת תכשיטים (שלה) וערכת איפור (גם כן שלה) והתחיל לעשות לי מייק אובר 😂.

נתתי לה לעשות מה שהיא רוצה, והיא היתה מאד מרוצה. בדיוק אז בתי ונשמותק חזרו, וגם בני במקרה התקשר בוידאו וכולנו שוחחנו איתו ביחד (והראתי לו איך אני "מאופרת ומקושטת") והיה נחמד מאד. 

בשאר השבוע ערכנו קניות לחג ולכל השבוע (כבר ממש לא נשאר לנו שום דבר בבית) וגם נסענו לקנות מתנות יום הולדת לאחי (שחגג 59 בסוף אוגוסט) ולגיסתי (שחגגה 58 בתחילת השבוע), כדי שנוכל לתת להם כשיגיעו בראשון. 

בששי בבוקר ביקרנו אצל הורי, ואבא נראה קצת יותר טוב. התברר שהוא היה סוף סוף בביקור אצל הקרדיולוג, שעשה לו סדר בתרופות, הוריד מינונים וגם הנחה אותו לא לקחת תרופות חדשות, ומאז יש פחות תופעות לוואי, ונראה שחל שיפור בתחושה הכללית ובעייפות הרבה. 

אחר הצהריים שוחחנו בוידאו שיחה קבוצתית עם בני הדודים של T בארץ ובעולם, וכנראה בעקבות השיחה הבינו גיסי וגיס-טי שאנחנו לבד בבית בערב חג, והזדרזו להזמין אותנו אליהם ברגע האחרון. הודינו להם מקרב לב אבל הסברנו שממש מתאים לנו להיות בשקט שלנו. 

יצאנו להליכת ערב - והיינו די לבד בחוץ. היו פה ושם אנשים עם עגלות תינוק/פעוט או אנשים עם כלב, וכמובן אנשים שהגיעו להתארח (זה היה מוקדם מדי לדעתי לחוזרים מבתי הכנסת), אבל היתה אווירה נעימה ונחמדה של שקיעה בערב חג. 

בשבת התחלנו עם הבישולים, כאשר אני בעיקר עוזרת ושוטפת כלים תוך כדי, אבל גם אפיתי עוגת שזיפים - נשאר לי עוד החשק ל"לינדזר טורט" שאיכשהו לא הצלחנו למצוא בשום מקום באוסטריה. בדיעבד טוב שלא מצאנו, כי אני חשבתי שזו עוגת שזיפים, והתברר לי שזו עוגת ריבת שזיפים - ממש לא מה שדמיינתי. 

ביקשתי מחברתי 'אורה' את המתכון לעוגת השזיפים הנהדרת שזכרתי שהיא נהגה לאפות, אבל היא לא מצאה אותו, ורק מצאה את המתכון שלי לעוגת התותים המפורסמת 😂. נו, טוב, את זה אני לא צריכה, באמת תודה. בת דודה של T שלחה לי קישור למתכון שכלתה אופה, אבל מצאתי און ליין מתכון שנראה לנו מוצלח יותר, ובשינויים קלים אפיתי אותו, ואם זה ייצא מוצלח אעלה אותו כאן בהמשך. 

אז אלה העדכונים מהשבוע שלנו מאז שחזרנו, ובהמשך אמשיך לתעד את הטיול באוסטריה. 

רוצה לאחל גמר חתימה טובה לכולנו, ואני תמיד מזכירה לעצמי שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, ואלה הן העבירות החשובות באמת - אז בעצם אני מאחלת לכולנו שניטיב אלה עם אלה ושנסלח אלה לאלה - ולא רק לקראת יום הכיפורים אלא כל השנה. 

על נכדים, ספרים והפיכה משטרית

השבוע עברה מדינתנו עוד שלב בדרך להפיכתה ממדינה דמוקרטית לדיקטטורה. 

זהו רק שלב אבל זהו הכיוון וזהו היעד. ייתכן שנצליח למנוע בסופו של דבר מהיעד הסופי להתגשם (משום מה אני בספק, T יותר אופטימי ממני) אבל עוד קודם הדמוקרטיה שלנו לא היתה חזקה במיוחד או שלמה במיוחד, ולכן לא יהיה קשה - טיפין טיפין אם לא בבת אחת - לערער את מה שנותר ולאפשר לשלטון, שלפחות בהרכבו הנוכחי משלב שחיתות עם משיחיות גזענית ושאיפה לכפייה דתית ושלילת זכויות מיעוטים ונשים יחד עם טפילות בטחונית וכלכלית. 

מדוע איני אופטימית? 

כי כפי שאני רואה זאת, יש במדינה שלנו, בעם שלנו, כמה חלקים. יש את אלה שרוצים את ההפיכה המשטרית או לפחות את חלקה. יש את אלה שמתנגדים לה, מתעקשים על מדינה עם יושר והפרדת רשויות ושלטון החוק וזכויות אדם ושיוויון גם בזכויות וגם בחובות, ומוכנים למחות ולשבות ולשלם מחירים כדי להשיג זאת. 

כמו שאני רואה זאת, שתי אלה הן קבוצות קטנות יחסית. ברוב המוחלט יש שתי קבוצות אחרות. יש את אלה שלא ממש אכפת להם או שלא ממש מבינים מה המשמעות של ההפיכה המשטרית ומה הכוונות של מי שמחוקק אותה. זו קבוצה ממש גדולה. ויש עוד קבוצה ממש גדולה. קבוצה זו מורכבת מאנשים שכן אכפת להם, וכן חשובה להם הדמוקרטיה, וכן חשוב להם להילחם בשחיתות וכן חשוב להם השיוויון בזכויות ובחובות. אבל הקבוצה הזאת, שגם היא ממש גדולה להערכתי, לא מוכנה לשלם שום מחיר עבור זה. אלה לא מוכנים שיפריעו לאורח החיים שלהם. הם רוצים מחאה מנומסת במקומות מוגבלים שהוקצו לכך מראש. אל תחסמו כבישים ואל תשתקו את שדה התעופה ואל תשביתו את המערכת הרפואית או החינוכית או את העסקים או את החנויות...... 

ולי יש הרגשה קשה מאד שהקבוצה הזו, האחרונה, יחד עם זו הקודמת שלא אכפת לה או שלא מבינה - הן אלה שיפילו את המחאה. הן אלה שיתקוממו נגדה ברגע שהיא "תזיז להם את הגבינה". כי הן הרוב. 

התעצבנתי כשעבר חוק ביטול עילת הסבירות אבל לא באמת התאכזבתי. לא ציפיתי שיקרה איזה נס. הבנתי כבר את הכוחות הפועלים בשטח. הבנתי מה קורה. אוף אני ממש עצובה. 

ובתוך העצב והכעס אני בכל זאת מנסה להמשיך את השיגרה שלי, בין הפגנה לשיבוש, מסרבת להידבק לרדיו או לטלוויזיה או לאתרי החדשות במשך כל שעות היממה. את T קצת יותר קשה לנתק מזה, ואני קצת דואגת לבריאות שלו. גם הפיסית וגם הנפשית. הוא לעומת זאת מכחיש שזה משפיע עליו ככה, ושהוא בסדר גמור. 

כמובן שהוא היה בירושלים ביום שני. כמובן שהיינו בקפלן במוצאי שבת. אמנם T חטף שני התקפי כאבים בשבת. אחד קשה מאד על הבוקר בזמן ההליכה ועוד אחד קל יותר אחר הצהריים. אבל אז הוא מתאושש קצת וקם וממשיך כרגיל. לא יודעת אם אני הייתי מסוגלת. 

בששי עשינו כאן ארוחת ערב שקטה רק עם הורי, שגם בסופה שלחנו אותם הביתה עם קופסאות אוכל. אמא שלי הביעה את מחאתה אבל בסופו של דבר הם לקחו את הכל. איך אגיד לה שהאוכל שהיא מבשלת הפך לבלתי אכיל? לא נעים. 

בשבת לפני שנסענו לקפלן עברנו אחר הצהריים אצל בתי, וכך יצא לנו להיות איתם קצת למרות שלא הגיעו בששי. היה נחמד אבל היה קצת קשה לראות את חכמוד (עמוק במצברוח של גיל ההתבגרות) מוציא את העצבים שלו על נשמותק. זה קורה המון וזה כבר יצא משליטה, ולשמחתי גם בתי וגם חתני תפסו אותו לשיחות אחרי זה - ונראה לי שלפחות הוא מודע ולפחות הוא ישתדל להפסיק עם זה, ואולי למצוא דרך להפנות את התסכולים שלו לכיוונים אחרים. מה שעצוב הוא, שהוא מאד אוהב את נשמותק וגם נשמותק מאד אוהב אותו. אבל אחיו הצעיר הוא כנראה האובייקט הכי נוח להוציא עליו את התסכולים שלו. 

השבוע קראתי את הספר "אחות לפליאדות" מאת אורית אילן. זה ספר של גיסתי, שהיא השאילה לאמא שלי, ושתיהן לא ידעו לומר לי מה דעתן בעצם עליו. הספר קיבל את פרס ספיר לשנת 2022 והאמת היא שגם אני לא סגורה לגבי דעתי עליו, אבל הקריאה זרמה לי בקלות וסיימתי אותו תוך כמה ימים. 

בזמן ש-T נסע לכנסת להפגין, אני נשארתי בבית. גם כי הגיעו לתקן את השער (שכנף אחת שלו שקעה קצת וזה גרם לו להתקע בפתיחה ובסגירה), וגם כי היה לי תור לבדיקת השד השנתית שלי אצל כירורג. 

הממוגרפיה יצאה תקינה, אבל כבכל שנה חשוב לי שתהיה גם בדיקה קלינית יסודית, ליתר בטחון. גם ככה אני בודקת כל שנה, אבל מאז שאני לוקחת הורמונים של גיל המעבר אני מקפידה על זה עוד יותר. כמו ש'רופאהחדשה' אמרה, הבדיקות לא מונעות את הבעיות, אבל גילוי מוקדם ככל האפשר הוא בכל זאת עדיף על כלום. 

אגב, לגמרי במקרה קבעתי את התור אצל אותו כירורג שבדק את T כשרק התחיל לו כל הסיפור הבריאותי (שלא נגמר), ושלח אותו לאיכילוב להסרת כיס המרה....ודאג לו למנתח מעולה ואחר כך העביר אותו לפרופסור....רופא קשוב ויסודי ומקצועי שגם נתן יחס אישי והתכתב עם T בוואטסאפ הרבה אחרי שכבר לא היה תחת טיפולו הישיר, ואפילו בששי בערב. בחור זהב. אנחנו יודעים שהוא היה לפחות שנה בספרד בהשתלמות, כי כאשר T רצה לשלוח לו פרחים להבעת תודה (אחרי שעבר את הניתוח הגדול בהצלחה), התברר שהוא לא בארץ. עכשיו כאשר חיפשתי תור לכירורג עבור בדיקת השד, פתאום ראיתי שהוא שוב מופיע ברשימה ביישוב שלנו. צירוף מקרים. הוא זכר את T ואת המקרה שלו ושאל עליו, והביע גם הוא תסכול גדול על כך שלמרות הניתוח עבר תקין, לכאורה, ושלא מצאו סרטן - תודה לאל - עדיין ממשיכים ההתקפים ובעיות עיכול שונות. 

הבדיקה הקלינית היתה תקינה ובמפתיע הוא אמר שבפעם הבאה ירצה גם להפנות אותי לאולטרסאונד. בנוסף לממוגרפיה. 

עוד השבוע בתי ביקשה עזרה באיסוף נשמותק והחבר שלו מחוג "מבוכים ודרקונים". נסענו להרצליה וחיכינו שהם ייצאו מהחוג. התברר שזה לא רק החבר אלא גם אחיו הצעיר. זו היתה חוויה אנתרופולוגית מעניינת. נשמותק כמובן אמר שלום וחיבק אותנו, אבל שני האחים התעלמו מנוכחותנו לחלוטין. הם לא הפסיקו לדבר ביניהם (על נושאים של "מבוכים ודרקונים") והם גם לא הפסיקו להשתעל. כל הזמן הם השתעלו. הם נתנו לנו את הכתובת שלהם, שנוכל להקפיץ אותם הביתה, ושוב התעלמו מאיתנו לחלוטין. שוחחנו עם נשמותק על החוג ועל הקייטנה שהיה בה בבוקר, וכשהגענו לכתובת של האחים הם ירדו מהרכב בלי לומר שלום או תודה או כלום. כשהם סגרו אחריהם את הדלת אמרתי "על לה דבר" ונשמותק צחק. הוא הבין. כשסיפרתי לבתי היא אמרה שזה בדיוק ככה איתם. ושגם על השיעול הבלתי נגמר הזה היא כבר דיברה עם אמא שלהם. מוזר. 

היה מאד נחמד להיות שוב אצל בתי ככה סתם באמצע השבוע, ויצא לנו לבלות עוד קצת זמן איכות אתה ועם כל אחד מהנכדים. חכמוד הראה לנו איך הוא משחק כדורסל (יש להם סל בחדר) ושרי הראתה לנו איך היא מתנדנדת על ה"טבעות" שתלויות להם מהתקרה. ממש חדר ספורט חתני בנה לעצמו ולהם שם עוד בתקופת הסגרים של הקורונה. 

היה לי חשוב שיצאנו מהבית והיינו עם אנשים שאנחנו אוהבים ובמשך כמה שעות T לא היה מחובר לחדשות. אמנם דיברנו על זה - כמובן - אי אפשר להמנע מזה. אבל זה עשה לי טוב. והסברתי ל-T. שאולי זה לא משפיע עליו (קשה לי להאמין אבל הוא אלוף ההדחקות האיש שלי) אבל עלי זה מאד משפיע, ואני רוצה לעשות הכל כדי לא לצלול לדכדוך הזה שאפף אותי בכל החודשים לפני שנסענו לארה"ב. הוא אמר שהוא מבין. נראה מה יהיה הלאה. 

למדור השרביט החם - האם הישראלים יקבלו משטר דיקטטורי?

 בנושא השבוע במדור השרביט החם הציג קנקן התה את הנושא הבא:  האם הישראלים יקבלו משטר דיקטטורי?

מי שקורא אצלי בבלוג יודע שבדרך כלל אני לא נוהגת לכתוב על פוליטיקה או אפילו על אקטואליה.

אמנם יש לי דעות פוליטיות די מגובשות אבל אני לא נוהגת לדבר עליהן, האמת - עם אף אחד. יש לכך סיבות שונות שלא אכנס אליהן כאן. 

מה שכן, נדמה לי שדעתי על מה שקורה עכשיו ובכלל בשנים האחרונות במדינה די ידועה. וגם ידוע שאני משתתפת בהפגנות - גם היום וגם בתקופת הקורונה ולפני הבחירות של 2021 שבעקבותיהן התחלפה הממשלה בפעם הראשונה מזה 12 שנים. 

ההשתתפות של גם אז וגם היום בהפגנות לא מתייחסת כלל לנושאים של ימין או שמאל מדיני או כלכלי (או חברתי). אני לא שמאלנית ואני מאד ציונית, אני לא מתנגדת חיסונים ואין בי אף טיפת נטייה לאלימות או אנרכיה. 

מה שהוציא אותי מהכורסא בסלון לרחובות עם דגל ישראל בידי, זו השחיתות השלטונית. השחיתות וההרס ההדרגתי של שלטון החוק. השחיתות וההסתה. השחיתות וחוסר השיווין בנטל. השחיתות ופירוק הדמוקרטיה בשקט בשקט, בהתחלה, בלי שרוב האנשים ישימו לב, וכעת כבר ברעש גדול ובדחיפות מדהימה (כאילו הם יודעים שמה שלא יבוצע מהר ומייד כנראה לא יצליח להתבצע). 

ולא, לא מדובר על אדם אחד או תחום אחד או מפלגה אחת. 

זה לא רק ביבי עם שלושת כתבי האישום, שמזמן שכח שהוא אמור לשרת את המדינה ולא להיפך. שהנהנתנות המקורית שלו התדרדרה עם השנים לשחיתות חסרת רסן, ושהמשפחה המופרעת שלו היא זו שחלק ניכר מהזמן בפועל מכתיבה את פעולותיו. ביבי בעצם כבר מזמן מתנהל כמו דיקטטור, גם בתוך מפלגתו וגם בהדרגה בכנסת ובמדינה. החוקים שמחוקקים עכשיו רק יהפכו את כל העניין לרשמי, ויקלו עליו ועל המטורפים בקואליציה שלו.

זה לא רק דרעי עם ההרשעות החוזרות שלו, עם הזלזול המוחלט שלו גם בחוק עצמו, אבל גם בבוחריו, כאשר אין קשר בין אורח חייו והתנהלותו לבין מה שהוא אמור לייצג עבורם. דרעי, שאותו כל מה שמעניין זה "חוק דרעי 2" שיחזיר אותו לממשלה ופיסקת ההתגברות שתמנע מבעד לבית המשפט העליון לפסול אותו כשר. 

זה לא רק חברי הכנסת והרבנים של העדות החרדיות, שמתעקשים להשאיר את תומכיהם בורים ועניים וטפילים ומופרדים לגמרי משאר האוכלוסייה. שמקפידים להותיר את בוחריהם תלויים לחלוטין בכספי המדינה על חשבון אזרחים פרודוקטיביים, עובדים, תורמים את חלקם לחברה. שסומכים על משרתי הצבא שיגנו עליהם. שלא מעניין אותם, שבסופו של דבר כמו נגיפים וטפילים אחרים בסוף יהרגו את הגוף שממנו הם ניזונים והם ייוותרו חסרי כל. ובאמת רבים מן האזרחים הללו הנושאים בנטל, כבר מתכננים לפרוש, לעזוב, להפסיק לתמוך ולממן ולהגן על האוכלוסייה האנטי ציונית הזאת, שמנהיגיה וחברי הכנסת שלכאורה מייצגים אותה שכחו מזמן, שבתורה כתוב "בזיעת אפך תאכל לחם". 

שרווחתם האישית של בוחריהם מעניינת אותם הרבה פחות מאשר ציביונה הדתי אורתודוכסי של מדינת ישראל, וכרגע הם מתעקשים על פיסקת ההתגברות כדי להעלים מן השטח את בג"ץ, שמפריע להם להעביר חוקים מפלים, אנטי שיוויוניים, אנטי דמוקרטיים, מיזוגנים וגזעניים. 

וזה לא רק אותם דתיים, מתנחלים, משיחיים, שחולמים לכונן כאן את בית המקדש השלישי ומדינת הלכה, וחותרים לחזק את בתי הדין הרבניים ולהרחיב את סמכויותיהם, לגזול את זכויותיהן ומעמדן של נשים, להט"בים, בטח ערבים - גם אזרחי המדינה וגם אזרחי הרשות הפלשתינית ותושבי "השטחים". שגם הם מתים להיפטר מהבג"ץ הזה ששוב ושוב מגן על זכויות החלש והמיעוט וסתם האזרח הפשוט מפני ההתנהגות הגזענית, מסיתה ודורסנית שלהם. 

הבעייה היא, שעכשיו זה כל אלה יחד. 

לכל אחת מן ה"זרועות" שהזכרתי יש אינטרסים משלה, אג'נדה משלה, וסיבות משלה לתמוך במבול החוקים שמועברים כעת בבליץ מטורף שבסופו של דבר יהפכו את ישראל לדיקטטורה. 

וכך נראית היום הממשלה שלנו. וכך נראה הרוב בכנסת ישראל.

ורוב הישראלים לא לגמרי מבינים את כל זה, או שלא אכפת להם. או שהם ממילא חיים תחת משטר דיקטטורי - כמו החרדים - ורגילים ומסכימים לחיות תחת "נעשה ונשמע". 

ולכן אנחנו בצרות. 

ולא, אני לא אופטימית לגבי הסיכוי של המחאה הנוכחית להצליח. 

ולא, זה לא רלוונטי שחלק מכל ההפיכה הזאת מתאפשר בזכות טעויות חמורות שעשתה מפא"י בכלל (או שעשה בן גוריון בפרט) במשך שנים רבות,  או שינויים שהנהיג אהרון ברק בבית המשפט העליון. 

יש מקום ואף יש צורך ברפורמה נרחבת - גם במערכת המשפט, גם במשטרה, בטח במערכות הבריאות והחינוך והתחבורה - רפורמה שתחזק אותן, שתעניק להן את התקציבים ואת כוח האדם הנדרש כדי להקל על האזרחים וכדי לשרת אותן כמו שצריך. אבל ההפיכה המשטרית שמתרחשת כעת כלל לא נוגעת בכל אלה. 

אבל שוב, נראה שאין מודעות או אכפתיות או הבנה מספיקות כדי לעצור את זה. 

אני מרגישה שכל השנים החינוך וההסברה פמפמו לנו הרבה מאד על היותנו מקלט ליהודי העולם, על הצבא החזק שלנו שייגן עלינו מפני אויבנו, אפילו על המוח היהודי שתורם כל כך הרבה למדע ולרפואה ולטכנולוגיה, וכמה אנחנו מוצלחים ומבוקשים בעולם. 

אבל את כל עניין הדמוקרטיה, זכויות הפרט, הפרדת הרשויות....מאד מאד הזניחו, והרגילו את הישראלים לקחת כמובנת מאליה את החירויות שלהם, את חופש הביטוי וחופש העיסוק וחופש התנועה.

הישראלים התרגלו לקחת כמובנים מאליהם גם חוקים דיקטטורים שבאו לידי ביטוי בחוסר קיומם של נישואים אזרחיים, למשל. או קבורה אזרחית (על חשבון המדינה), או המונופול של הכשרות ושל חוקי השבת.

וגם כמובן ההתנהלות בשטחים שנכבשו/שוחררו במלחמת ששת הימים הזיקה גם היא, וחינכה דורות שלמים שיש סוגים שונים ודרגות שונות של אזרחים ותושבים, עם זכויות שונות מאד אלה מאלה. 

אז התשובה שלי לשאלה היא כן - לדעתי הרבה מאד ישראלים מוכנים לחיות תחת שלטון דיקטטורי. 

זה עצוב אבל זו המציאות כפי שאני רואה אותה. 

וזה מכניס אותי לדיכאון קשה.