כמה קצרים

אני קמה מהספה לשירותים בערב וכאב מפלח את הירך/אגן הימני/ת שלי. מה זה? אין לי מושג.
נתפס שריר? נוצרה לה דלקת יש מאין?
אני צולעת לשירותים, חוזרת....ממשיכה לדאוב ולצלוע....מתהפכת במיטה כל הלילה (לא רק בגלל זה ) לא מוצאת תנוחה (כן בגלל זה).
עושה הליכה כדי לנסות לשחרר......בינתיים כלום. מה זה?????


חתני שולח לי (רק לי, לא בקבוצה שלנו) הודעה באותו ערב: "היי, נראה לי שיש סיכוי שהלילה נצטרך להטריד אתכם..אולי...".
ההקשר: בתי בשבוע 39 פלוס. מזה כמה זמן סובלת כאבים פה ושם אבל שום דבר שמבשיל לצירים של ממש.
כותבת לו שברור שאנחנו בכוננות (לבוא להיות עם הנכדים כשהם נוסעים לחדר לידה).
מתהפכת במיטה כל הלילה (לא רק בגלל זה).
שורה תחתונה: אין כלום כי לא היה כלום. ממשיכים להמתין בסבלנות.

באמצע ניקיון הבית (של העוזרת) הפסקת מים. חוק מרפי קלאסי. בירור קצר בוואוסאפ השכונתי מעלה שתאגיד המים הגיע לתקן איזו נזילה בהמשך הרחוב.
מה עושים? חבל להפסיק אותה באמצע....
שולפת את כל בקבוקי המים (לשתייה) שיש לי בבית - מהמקרר, מהמרתף (מקלט).....
אומרת לה:"עד שיחזרו המים תנסי להסתדר עם זה....."
וואלה הצליחה. ואפילו לא גמרה את כל המים לפני שחזרה אספקת המים לברזים.............

פותחת דוא"ל על הבוקר ורואה שמחכה לי הודעה שהגיעה דרך אתר האינטרנט שלי (של האימון).
אבל בהודעה מתברר שלא מדובר במתאמן/ת חדש/ה פוטנציאלי/ת.
זו חברה מן העבר הרחוק - גיל 18 ליתר דיוק - מישהי שהכרתי כשהתגוררתי בבית משפחה בארה"ב במהלך משלחת הנוער של משרד החוץ בי"ב, התידדנו, היא באה לביקור בארץ........ובאיזשהו שלב גם עלתה ארצה.
איכשהו נפרדו דרכינו, השירות הצבאי שלי, החתונה, הילדים....איך בתי אומרת "החיים".
עכשיו היא מצאה אותי באינטרנט. ולמה בכלל חיפשה?

היא ניסתה להוכיח לבתה שיש אנשים שלא נמצאים בפייסבוק אבל יש להם אתר אינטרנט, ושאם היא מחפשת מישהו מן העבר כך היא תמצא אותו.
האמת? לא יודעת עד כמה זה נכון אובייקטיבית ואבסולוטית. לדעתי להרבה יותר אנשים יש פייסבוק, גם אם הם לא פעילים שם, מאשר אתר אינטרנט.
כך או אחרת היא חיפשה שני אנשים מהעברה הרחוק - אחת מהם הייתי אני - ומצאה.
ביום שני אנחנו נפגשות.......אחרי מעל לארבעים שנה. בתנאי, כמובן, שבתי לא תלד עד אז............

עוד עניינים שוטפים

באותו הבוקר של העוזרת וההברזה של חברת הניקיון היתה לנו פגישה עם מנהל האחזקה של הדיור המוגן (להלן: 'האחוזה').

איש האחזקה לא היה ביחידת הדיור של הורי, היכן שקבענו, והגיע רק אחרי שהתקשרנו למשרד והודענו שאנחנו כבר מחכים לו. כשהוא הגיע לא היה לו מפתח ליחידה....אז חיכינו עוד קצת עד שהגיע מישהו עם מפתח מאסטר.


והוא לא התרגש מהאיחור שלו ולא התבייש ולא התנצל....כי כנראה ככה זה ואנחנו אלה שמצפים לדברים לא הגיוניים מאנשים אחרים.

עברנו איתו על כל הבית כאשר T אומר לו מה אנחנו רוצים להוסיף או לשנות, ואני בעיקר מבררת מה הם מתכננים לשפץ, לחדש, לספק - כחלק מהחבילה.

לשמחתי מחליפים להם את משטח העבודה במטבח (לא אגיד "שיש" כי זה לא שיש), את כל האסלות,הברזים, המַקְלֶחיִם (טושים במקלחות), צובעים כמובן את כל הבית ואם יש צורך גם מבחוץ. יש ספסל עץ מחוץ לבית, הוא נראה די מסכן, ביקשתי שיחדשו גם אותו.

במטבח ביקשנו שיחליפו בין המודול של התנור / מיקרו לבין המקרר, והוא אמר שיתאימו את שקעי החשמל בהתאם.
בסך הכל בחרנו מראש יחידה שכבר די מסודרת.

עכשיו יש לנו רשימת קניות - מאווררי תקרה, מזגנים קטנים לממ"ד ולחדר למעלה, מקרר ומכונת כביסה, תנור ומיקרו, ו-T גם הבטיח לאמא שלי פריזר נפרד (כי אין מקום למקרר side-by-side כמו שיש לה היום). אגב מקרר אנחנו מחפשים בלי פריזר.
נצטרך גם שידה לטלוויזיה בסלון, לא נראה לי שהם מביאים איתם. ומנורות כמובן. וסוכך לגינה.

העוזרת הגיעה בצהריים ואולי זה היה במקרה, ואולי היא הרגישה שכמעט כמעט הוחלפה באחרת, אבל נראה לי שהיא השתדלה במיוחד. וזה לא שהיא לא מנסה, פשוט אין לה את זה. יש אנשים שיודעים לנקות, שיודעים להסתכל ולראות מה צריך לעשות, שיודעים איך לעשות כך שייראה נקי אחר כך, ולא מרוח. ויש אנשים שלא.

לפנות ערב דיברתי בסקייפ עם בני וכלתי ושמחתי לשמוע שהיא עברה אודישן לתזמורת בארוק - טוב, היא התקבלה לרשימת המחליפים של תזמורת הבארוק, אבל זה גם משהו. זה אומר שהיא מספיק טובה. האם יקראו לה להחלפות? אני מאמינה שכן.

בחמישי לא היה לחכמוד כדורגל ואספתי את שניהם - זה מבית הספר וזה מהגן - ישר הביתה. הם היו די גמורים, והיה קשה לדרבן אותם לעשות משהו פרט לבהייה בטלוויזיה. גם זה קורה לפעמים, וכיון שידעתי שהיום הם נוסעים ארבעתם לאילת עד יום שני, פרגנתי להם לרבוץ ולבהות.
פרסתי אבטיח, הכנתי "שוקו נוטלה" (שזה נוטלה עם חלב בעצם...), וחכמוד גם אכל כריך חצי פיתה עם גבינת שמנת.

אמנם הם היו שקועים ב"בוב ספוג" ואחרי כן "בית הכלבים" ואחרי כן "הרעשנים" (איזו סדרה מצוירת על בן במשפחה של 11 ילדים, כאשר כל השאר הן בנות).....אבל עדיין קיבלתי חיוכים וחיבוקים.
גם אחרי שחתני התקשר וביקש שהם יתקלחו עוד לפני שהוא יגיע, המשכתי לקבל חיוכים ונשיקות רטובות מתוך המקלחת....עד שהוא הגיע והחלפנו משמרות.

עכשיו הם כבר באילת, ומאד מאד שמחה בשבילם על החופשה המשפחתית הזאת....על הביחד הזה רק של ארבעתם, אחרי שנה מאד מאד עמוסה ולחוצה.

אנחנו זוג צעיר היום, וזה גם נחמד מידי פעם.
T מבשל לנו ארוחת צהריים עכשיו, ואני קוראת פוסטים ומגיבה....כבר קיפלתי כביסה ועוד מעט נשב לאכול.......
מצפה לסופ"ש רגוע.........

אז ככה....

כמה עדכונים לגבי מה שכתבתי אתמול:
במסעדת "יפו תל אביב" היה מושלם. פשוט מושלם.
אני לא זוכרת חוויית-אכילה-במסעדה כזאת כבר הרבה הרבה זמן.

כל מה שאכלנו היה טעים מאד מאד. כל המנות. מהמנה הראשונה ועד וכולל הקינוח.
והמנות היו יפות.
לא ענקיות אבל גם לא קמצניות.

השירות היה מקצועי ונינוח (כלומר מעולה אבל ידידותי ולא פורמלי)
האווירה היתה נעימה ולא היינו צריכים לצעוק כדי לשוחח.
הכסאות היו נוחים, והשירותים היו נקיים.

ולפני שהמלצרית שלנו סיימה את המשמרת היא באה אישית להציג בפנינו את המחליף שלה.
והיא הציעה בעצמה להביא לנו חלה כדי לטבול ברטבים הנהדרים.
והיא עברה מידי פעם להציץ אם הכל בסדר בלי להציק לנו, ווידאה שקיבלנו את כל מה שהזמנו.
לפני שפינו את בקבוקי המים והסודה שסיימנו, שאלו אם לפנות או שאנחנו רוצים לקחת אותם איתנו.
כן, התברר שהיו סועדים שאמרו "זה שלנו, שילמנו על זה" ולקחו הביתה את הבקבוקים האלה למחזור וקבלת הפיקדון.

אמנם אמרו לנו מראש שיש לנו את השולחן לשעתיים (תמיד אומרים את זה), אבל בניגוד למסעדות אחרות לא באו לנג'ס לנו ברגע שנגמר הזמן.

אגב המסעדה היתה מלאה.
אז נכון, כמו שכתב קוץ היקר - זה היה יקר.

בלי יין ('המהנדס' הזמין בירה ו'ביוכימיה' הזמינה מרגריטה), עם קינוח אחד (ועוד אחד עם נר על חשבון הבית כי הם לשם שינוי כן רשמו כשהזמנתי את השולחן ש-T והמהנדס חוגגים ימי הולדת) ושלוש מנות ראשונות ששיתפנו + 4 מנות עקריות (פלוס טיפ של 12 אחוז) שילמנו 325 ש"ח לאדם.
אבל.
לא כל יום/שבוע/חודש אנחנו סועדים במסעדה כזאת (או במסעדה בכלל).
אם הכל היה כל כך טוב אז שווה לשלם עבור זה.

בענייני הניקיון:
כשאף אחת לא הגיעה בשבע וגם לא בשבע ועשרה, התקשרתי לחברה.
הוא היה בממתינה אבל חיכיתי והוא ענה, אמר שיבדוק מה קורה ויחזור אלי.
התברר שזו שהוקצתה לבוא אלי ("דווקא עובדת טובה") ועוד כמה בחורות לא הופיעו לעבודה הבוקר ("בגלל הוירוס הזה של הילדים של ההקאות" - לא ידעתי על זה, טוב אין לי ילדים קטנים). ואז התברר שזה כבר שבועיים ככה (לא יכולת להזהיר אותי מראש?) והוא יבדוק אם יש לו מישהי בשבילי למשמרת צהריים או מחר בבוקר. "כבר חוזר אלייך".

"זו לא התחלה טובה" אמרתי לו, אבל אם בכלל אז היום. מחר לא מתאים.
ואז חשבתי לעצמי - אם כל כך הרבה בנות לא באו, לא מן הראוי ליזום ולהודיע? אני צריכה לקום (מוקדם מהרגיל!) ולחכות ולהתקשר בעצמי לשאול מה קורה? ואם הייתי צריכה לצאת לעבודה?

ה"כבר חוזר אלייך" התארך שעתיים ואני שוב פניתי אליו עם "מה קורה?" ולא קרה כלום.
התקשרתי לעוזרת שלי  לומר לה שאחרי הכל אני כן בבית היום ואם היא עדיין פנויה.
היא לא ענתה, ובינתיים הבחור כתב לי שישלח לי מישהי ב-13:00.

התלבטתי. העוזרת שלי לא עונה, הוא אמר 13:00 - כמו שהוא אמר 7:00 בבוקר. זה לא מחייב אותו בכלום. שום דבר בהתנהגות שלו בינתיים לא רומז לי שהוא מתכוון למה שהוא אומר.

עוד לפני שהעוזרת חזרה אלי עם תשובה חיובית (כמובן, לפחות היא לא הבריזה לי אף פעם!) הודעתי לו שישכח מזה.
"זו לא היתה התחלה טובה" אמרתי לו שוב. "לא יודעת לגבי השבוע הבא.....אבל היום לא".

כנראה שזה לא ממש הטריד אותו כי התשובה שלו היתה "OK".
או שהוא התבייש (למרות שכבר כתבתי בתגובה לעדה שנראה לי שאנשים שכחו להתבייש).

בקיצור - כרגע אני נשארת עם העוזרת שלי, שהיא לא טובה אבל היא מגיעה. ונראה מה הלאה.....אין לי כוח לרכבת ההרים הזאת של חברת ניקיון.............

עדכונים שוטפים

חתמנו בשעה טובה על ההסכם של הורי עם הדיור המוגן (חתמנו כמיופי כוח, והשארנו להם מקום לחתום בעצמם כשיגיעו). אבי העביר את דמי החתימה בהעברה בנקאית, ועכשיו אנחנו ממתינים להסכם החתום גם על ידי האחוזה עצמה, וגם כמובן לקבלה. 

מחר נפגשים עם איש האחזקה של האחוזה כדי לעבור איתו על השינויים המינוריים שאנחנו רוצים לערוך בבית. הורי ביקשו לא לעשות מהפיכות והאמת היא שאין צורך. בסך הכל נוסיף מזגנים היכן שאין (בממ"ד ובחדר של המטפל/אורחים למעלה), ארון בשטח שמתחת למדרגות (זה שטח לא מנוצל שישמש להם לאחסנה וגם יוסיף אסתטיקה לסלון), מקלחון (במקום וילון) במקלחת שלהם....דברים שכאלה. 

חשבנו גם לקנות ולהתקין להם מנורות, אבל הם אמרו שאולי את זה הם כבר יעשו בעצמם. נראה.

אנקדוטה קטנה על הדיור המוגן - אשת השיווק שמולה אנחנו עובדים התקשרה באיזה יום לבקש שכאשר נבוא לחתום על ההסכם, נביא לה חומר כתוב שקיבלנו מהאחוזות האחרות שבדקנו.

אמרתי שאני לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה....

ו-T אמר בשום אופן לא.

וכשהיא שאלה אם הבאנו, ואמרנו שלא, היא שאלה למה לא. 

"למה שנבוא לקראתכם אם לא באתם בשום דבר לקראתנו?" שאל אותה T. 

והאמת, מעבר לעניין ה"מוסרי" של "ריגול" שמשתמע כאן, מרגיש לנו שזו חוצפה מצד מי שלא זז מילימטר בתנאים שלו, לבקש שנעשה משהו עבורו. ושוב - היא לא אשמה, היא באמת ניסתה כנראה לשפר את התנאים של ההסכם עבורנו - אבל נתקלנו בקיר אטום. ועוד חטפנו על הראש מאבא שלי על זה. אז למה לבוא לקראתם?

הורדנו את קצב השיחות שלנו עם הורי לפעם ביומיים, עכשיו שכבר אין הרבה עניינים דחופים על הפרק.

הם עדיין מתייעצים איתנו על כל דבר, החל מהאינטראקציה עם סוכנת הנדל"ן שאמורה למכור עבורם את הבית וכלה במה לעשות עם כל התמונות שיש להם....(ואין להם כוח לסרוק ולהעלות לענן). 

היינו בקאנטרי גם בשבת וגם בשני אחרי הצהריים. מנסים להגדיל את מספר הפעמים בשבוע שאנחנו מתאמנים, לקראת התקופה שבה מזג האוויר פחות ידידותי להליכות ברגל. אני עדיין מרגישה את הקרסול - סוג של כאב עמום בתנוחות מסוימות, בפעולות מסוימות...שהחלטתי שאני חיה איתו בשלום.

סיימתי את "כל האור שאיננו רואים" מאת אנתוני דואר, שאהבתי מאד. זה באמת אחד הספרים שבהם הרגשתי שאין מילה מיותר ואין מילה חסרה, ואין בעייה עם איך שהוא החליט לסיים את הסיפור (יש לי איזו שריטה עם סופים של ספרים....).

בשיטוט ברשת מצאתי כל מיני חוות דעת (של ישראלים) על הספר הזה (שמתרחש לקראת ובזמן מלחמת העולם השנייה), שטענו שמתעלמים בו מהשואה ומהיהודים. 

אז לכל אלה אני אומרת: לא מתעלמים בכלל מהיהודים, מהגזענות, מההשמדה - זה פשוט לא ספר על השואה. לא כל סיפור על מלחמת העולם השניה הוא ספר על השואה. אבל אי אפשר לקרוא את הספר בלי להבין בדיוק מה היה היחס ליהודים ומה היה גורלם. ובספר גם מצליחים לראות איך בנסיבות ההן היו אנשים שלצורך הישרדותם שיתפו פעולה עם כל הזוועות, ויש ביקורת נוקבת על כך אבל גם הבנה שזה חלק מהטבע האנושי. אז בקיצור לאותם מבקרים ישראלים אומר - שטויות במיץ עגבניות. 

ואז התחלתי את הספר "המורה לעברית" של מאיה ערד. זה הספר הראשון שאני קוראת של מאיה ערד (ברשימה שלי מופיע "חשד לשיטיון" שלה, טרם קראתי). מדובר בשלושה סיפורים על שלוש נשים ישראליות שונות, בגילאים שונים ושאינן קשורות זו לזו. הסיפורים מתרחשים בארצות הברית, כאשר שתיים מהנשים גרות שם והשלישית באה לבקר את בנה שגר שם. אני מאד נהנית, זה כתוב נהדר....ועושה חשק לעוד. 

הערב אנחנו יוצאים סוף סוף עם 'המהנדס' ו'ביוכימיה' לחגוג את ימי ההולדת של המהנדס ושל T (שנולדו שניהם במזל שור אבל לא מצאנו עד עכשיו מועד שהתאים לכולנו). לאור החוויה בפעמים האחרונות שיצאנו איתם למסעדות - שהומלצו על ידי חברות לעבודה של ביוכימיה, הוחלט שהפעם אנחנו נבחר את המסעדה. 

אני הצעתי את "מסה", שלא היינו בה אף פעם (דווקא המהנדס וביוכימיה כן היו והיה להם בסדר), וגם חברתי 'החתולה' המליצה עליה, וגם "קוץ בתחת" המגיב היקר ממליץ בחום.....

אבל T לא הסכים בשום אופן. יש לו משהו נגד המסעדה הזאת, השף, הבעלים - אין לי מושג. הוא לא מוכן בשום אופן ללכת, בטח שלא כדי לחגוג את יום ההולדת (באיחור) של עצמו. 

אז הזמנו ב"יפו תל אביב" של חיים כהן, גם שם טרם היינו - ואעדכן כמובן איך היה. 

לסיום - מחר אני מנסה עוזרת חדשה, אחרי שכבר חצי שנה אני מקטרת על המחליפה של העוזרת האהובה שעזבה אותי אחרי שנה וחצי בלבד והיגרה לחו"ל. 

עם כל הכבוד - ויש כבוד - למוטיבציה שלה, לאופי הנעים שלה, לעובדה שהיא אף פעם לא הבריזה (זה חשוב, זה מאד חשוב) היא פשוט לא יודעת לנקות, לא רואה היכן צריך לנקות....אני מוצאת את עצמי משלימה עוד ועוד עבודת ניקיון אחרי שהיא מסיימת  וזה פשוט לא מתאים לי.

חלפו הימים בהם ניקיתי את הבית לבד. אני כבר לא בנויה לזה, לא פיסית בוודאי וגם לא נפשית.

התחננתי בפני שכנתי (היחידה שאיתה אני בקשר כלשהו, זו שמטפלת בחתולים שלנו כשאנחנו נוסעים) והיא הבטיחה לברר, כי היא עצמה "מלכלכת לבד ומנקה לבד". 

היא בדקה עם כל החברות שלה כאן ביישוב, וחזרה אלי עם שתי חברות ניקיון - שתיהן מאד מאד מומלצות, מניסיון, היא אמרה.

כמובן שחשתי הסתייגות בהתחלה - לעבוד עם חברת ניקיון זה כבר סיפור אחר לגמרי (שאולי אכנס אליו יותר בפירוט בהמשך). אבל כאמור אני ממש ממש לא מרוצה מהמצב הנוכחי, והחלטתי לתת לזה צ'אנס. 

אחרי שיחות עם שתי החברות, בחרתי אחת מהן וכאמור הם אמורים לשלוח מישהי מחר בבוקר. 

לעוזרת שלי אמרתי שאני לא צריכה אותה השבוע, וייתכן שגם בשבוע הבא. אעדכן אותה.

אני יודעת שזה לא ממש הוגן, אבל אם זה ממש לא מוצלח לא בא לי להישאר בלי כלום. 

אז נראה איך יהיה.......

על נכדים והברקות מסוגים שונים

בחמישי נסענו T ואני לנכדים ביחד.
בסופו של דבר התפצלנו, כי בתי התקשרה שצלצלו אליה מצהרון בית הספר לומר, שלחכמוד כאבה השן שמתנדנדת כבר כמה שבועות והוא מוותר על חוג כדורגל. אז לקחנו את שניהם הביתה ישר מהצהרונים השונים, ונשארתי עפ חכמוד בבית בזמן ש-T לקח את נשמותק לחוג שלו.

"למרבה הפלא" שכח חכמוד מהר מאד מכאב השן, וגם אכל כריך בלי בעייה, וגם שיחק איתי במרץ רב. עשינו קרבות ביי בלייד, שיחקנו כדורגל בסלון, לא היתה לו שום בעייה מיוחדת.
הקטע המצחיק היה כאשר בתי התקשרה בין טיפול לטיפול (בימי חמישי היא מקבלת בקליניקה בראשון לציון) לשאול מה שלומו, ומייד השתנה קולו והוא נהיה חלש ומסכן וכאוב. אוי אוי אוי אילו הצגות אנחנו עושים לאמא!

אגב כשהייתי אצלם חיפשתי את הקופסא של הגלקסי שלי, אותה השארתי שם עם כל האביזרים (מטען, אוזנייה וכו) כדי להחזיר לגיס של חתני. משלא מצאתי אותה התקשרתי לגיסי ושאלתי היכן היא, והוא צחק שהגיס שלו די אסטרונאוט והקופסא הוחזרה לו כבר מזמן.
בסופו של דבר חתני לקח מהגיס שלו קופסא חדשה של גלקסי (בלי הטלפון כמובן, שכבר קיבלתי). ובזאת סיימנו את הסיפור הזה.

כש-T חזר מהחוג עם נשמותק עוד הספקתי להקריא להם את "טפיטי" החדש: היום אני אתה. חביב ביותר.

בששי הם באו לארוחה (בתי, גיסי והנכדים) וכמובן שהנכדים ביקשו כרגיל להישאר לישון. אנחנו כבר ערוכים לזה, הכנו את המיטות שלהם בחדר השינה שלנו, וכשההורים הלכו, נתנו להם לראות סרט במיטה שלנו, והעברנו אותם אחר כך למיטותיהם.
לפנות בוקר חכמוד קם לשירותים ואגב כך זרק לי "סבתא ממש כיף לישון אצלכם" וחזר לישון.
האמת שכן. כיף גדול גם לנו.
אחרי ארוחת בוקר דשנה, בנייה יצירתית בלגו ועוד חצי סרט - לקחנו אותם הביתה. היה גשם שוטף והם באו רק בנעלי בית, אז היינו צריכים לקחת אותם על הידיים (לא פשוט - הם כבר ממש כבדים) עד הרכב, ואחר כך מהרכב לבניין שלהם.
אמנם הלכנו מייד אחרי כן לחדר כושר, אבל עדיין אני מרגישה את הגב מה "שק קמח" של חכמוד (למה באמת לקחתי את חכמוד ולא את נשמותק, הקל יותר? לא ברור!).

בגלל מזג האוויר הגשום לא ישבנו בדשא בקאנטרי אחרי האימון, חזרנו לצהריים בבית ושקענו בשנ"צ רציני.

אחר הצהריים הגיעו 'שותפנו' ו'שריתה' וישבנו יחד על תכנון הטיול שלהם בארה"ב המתוכנן לקיץ.
הם נוחתים בסן פרנסיסקו וחוזרים מלאס ווגאס, כך שתכננו להם ביחד מסלול שעובר גם בקליפורניה וגם בנבאדה....אולי אפילו טיפה באריזונה (הגרנד קניון) למרות שלדעתי יהיה להם שם חם מדי באוגוסט.

בגדול הקפדנו שיהיה להם קצת מכל דבר - עיר (סן פרנסיסקו, לאס ווגאס), טבע (שמורות כמו יוסמיטי וסקויה), נופים יפים בדרך (מונטריי, כרמל, 17 מייל דרייב) , פארקי נושא (כמו יוניברסל סטודיוז, דיסני לנד, סי וורלד בסן דיאגו) וקצת חוף ים וסטאלבט (ווניס ביץ' וסנטה מוניקה בלוס אנג'לס).

ושלא יהיה אינטנסיבי מדי - לא יותר מדי נסיעות כל יום, במיוחד עבור הבת שלהם (זו שעברה והחלימה מסרטן העצמות ויש לה ברך מלאכותית וצליעה רצינית ולא מסוגלת ללכת יותר מדי אבל גם לא לשבת ברכב יותר מדי שעות).
לאט לאט מתגבש להם טיול נהדר.

בראשון לפני הצהריים נפגשתי עם 'מחברת' וניצלתי גם את ההזדמנות לרחוץ את האוטו - אחרי יותר מחודשיים לדעתי שלא עשיתי זאת. עכשיו (לזמן קצר) הוא מבריק.

א פרו פו מבריק - בתי לקחה את נשמותק לאבחון "מחוננים" מתוך הכרה שהוא כנראה כזה, ושאולי יהיה לו כיף להשתלב בחוגים מתאימים, לספק את הצורך שלו ואת הסקרנות שלו בעוד ידע והרחבת אופקים, וגם אולי לפגוש ילדים כמוהו.
באבחון יצא שהוא באמת מחונן, IQ גבוה על סף הגאונות, אבל המראיינת (בתום האבחון) פשוט לא מצאה חן בעיניו (וכנראה גם לא כל כך בעיני בתי וחתני), והוא אמר שהוא לא רוצה כרגע להשתתף בחוג הזה.
שמחתי מאד לשמוע שבתי וחתני לא לחצו עליו, הבינו שמשהו בכימיה שבינו לבין המראיינת לא עבד טוב (כאשר דווקא היתה כימיה מצוינת בינו לבין המאבחנת), והסכימו שכרגע עדיין לא.
בעוד חצי שנה או שנה הם יבדקו את העניין שוב (בלי צורך באבחון נוסף או אפילו ראיון נוסף).

ועוד בענייני "מבריק"...
בערב שוחחתי בטלפון עם מנקה (עוזר בית) שאת הטלפון שלו קיבלתי מחברה של 'שריתה'.
לא דיווחתי כאן על סיפורי "עוזרות בית" בזמן האחרון, אבל היתה לי עוזרת נהדרת במשך כשנה וחצי שעזבה. בטוב לבה היא הפנתה אלי חברה שלה, ואפילו טרחה ועשתה לה 'חפיפה' לפני שהיא עזבה, אבל עם כל הרצון הטוב, החברה הזאת לא באמת יודעת לנקות.
זה לא שהיא לא רוצה. יש לה המון רצון טוב ומוטיבציה. היא פשוט לא רואה דברים. אני אולי מתקשה לבטא זאת באופן ברור, אבל כדי לנקות בית צריך מיומנות מסוימת - לראות מה מלוכלך, מה נקי ואין צורך לנקות. ויש גם טכניקות ניקוי, שהן פשוטות למדי אבל אם לא יודעים אותן אז הניקיון אינו באמת ניקיון.

בקיצור - אני מנסה ללמד אותה, להעיר לה בעדינות בכל פעם על משהו אחר, לא בצורת תלונה אלא בצורת בקשה - פה אני מבקשת ככה, וכאן חשוב לא לדלג על....
וגם אם נראה שהיא הבינה ומיישמת....אחרי שבוע או שבועיים זה נשכח.

בצר לי התחלתי להפיץ את השמועה בין החברים באזור שאני מחפשת חלופה, וקיבלתי טלפון של "עוזר בית" מיישוב שכן. לקח זמן עד שהוא ענה לי (בסוף זה הסתדר עם סמסים, עד השיחה אתמול). ועכשיו אני בהתלבטות.

הבחור לוקח תעריף כמו כולם, ומובן שאני משלמת תמיד פנסיה, ביטוח לאומי, נסיעות, הבראה וחופש..... זה מובן ומקובל. אבל.
כאשר אני בחופשה, הוא מתעקש להמשיך לבוא כרגיל. ואני לא מעוניינת שהוא יהיה כאן כאשר אנחנו לא כאן. וגם אין טעם לנקות כאשר אנחנו לא בבית. ואני מבינה שגם אם אומר לו לא לבוא לעבוד באותה תקופה, הוא ידרוש את התשלום בעכל מקרה. כנ"ל לגבי ימים שבהם נופל חג על יום הניקיון שלו. הוא מתעקש לקבל עליו תשלום כרגיל.

הוא טוען, שאם בכל פעם שאנשים יסעו לחופש הוא לא יעבוד, אז לא תהיה לו כמעט משכורת. אולי זה הגיוני מבחינתו, אבל זה לא רלוונטי לי.
מה שכן,  הוא אמר ש"זה החוק" ולדעתי זה בכלל לא נכון.

עובד יומי או שעתי בעצם, זה מה שהוא, מקבל כסף רק על המשמרות בהן הוא עובד בפועל. זה לא כמו עובד "חודשי", שמקבל סכום קבוע כל חודש, וכאשר הוא לא נמצא זה יורד לו ממכסת "ימי חופשה" או "מחלה".
עובד חודשי, אגב, מרוויח פחות לשעה מאשר עובד יומי או שעתי.
בכל מקרה הוא אמר שהוא יכול להגיע בשלישי הבא לניסיון, ואני מתלבטת אם בכלל להגיד לו לבוא. או להתמקח איתו עוד יותר על העניין הזה של החופשות שלנו, כי אנחנו נוסעים הרבה לחו"ל יחסית.
נראה.
בינתיים אמשיך לחפש, או שפשוט אמשיך להסביר לעוזרת הנוכחית איך אני צריכה שהדברים ייעשו. כי לנקות לבד את הבית אני כבר לא מעוניינת והאמת שגם לא באמת מסוגלת. 

כל כך חם ש...

בדקתי ברשת ויש המון בדיחות שמתחילות ב"כל כך חם ש..." אבל לא מצאתי אף אחת באמת באמת מוצלחת כדי לשים בכותרת.

אני משתדלת לא לתת לחום הנורא (ובאזור שלי זו בעיקר הלחות) לשתק אותי. מאד משתדלת.
בדרך כלל אפילו מצליחה.
אבל מספיקות כמה דקות "שם בחוץ" ואני כבר נוטפת. כן, תכונה מעצבנת שירשתי מאבא שלי. בעיקר ההזעה בראש. בפנים.
פיכסה.

קיבלתי בשעה טובה את היונדאי ואני מאד מרוצה ממנה

מכרנו את המזדה (מי אמר שיהיה לי קשה למכור אותה?).

בסך הכל היה שבוע ממש טוב. 

שוב הייתי לבד עם נשמותק בקפוארה כי חכמוד קבע ללכת לחבר, אז ישבתי שם בחוג במזגן ונהניתי לראות איך הוא השתפר והתפתח ביכולות שלו וכמה הוא נהנה בחוג. ("סבתא זה לא חוג, זה קפוארה!" הוא מתעקש איתי).

בכל פעם שבמהלך התרגילים יצא לו לעבור לידי קיבלתי חיוך. ובכל זאת כשהשיעור הסתיים הוא חיפש אותי בדלת, פשוט שכח שאני כבר יושבת בפנים. מסכן קטן, נראה לי קצת נבהל כשלא ראה אותי שם. 

היה לנו גם זמן לשחק קצת (יש להם משחק קופסא  חדש של "מפרץ ההרפתקאות" )

בכל מקרה רשמתי לפני לא ללכת לחדר כושר ביום שבו אחרי הצהריים אני מסתובבת עם הנכדים בחוץ. זה יותר מדי בשבילי (למדתי על בשרי ביום שני האחרון).

נפגשתי עם חברתי מ' פעמיים השבוע, בעלה בחו"ל כל הקיץ (מדריך קבוצות בחו"ל) והחלטתי להקדיש לה יותר תשומת לב מהרגיל. כשדיברנו מתי ניפגש שוב, והצעתי את היום, היא שאלה אם זה לא מוקדם לי מדי לראות אותה שוב אחרי שנפגשנו בחמישי. משהו נצבט לי בלב. היא באמת שואלת אותי את זה? כל כך כיף לי להיפגש איתה...כל כיף לי שחידשנו את הקשר. אמרתי לה את זה כבר כל כך הרבה פעמים....

סיימתי לשלם לעוזרת פיצויים (ודמי הבראה וחופשה לשנה הקודמת, וביטוח לאומי לרבעון האחרון). חלק מהפיצויים היא תקבל מחברת הביטוח (כי באיזשהו שלב התחלתי להפריש לה כל חודש לקרן פנסיה שכוללת גם קרן פיצויים) וחלק העברתי לה ישירות עבור השנים שלפני שהתחלתי את ההפרשה. שמחה שסיימתי עם זה. אני מאד מרוצה מהחדשה, וכבר רואים את השינוי בבית.

במנטורינג היה מפגש מטלטל - במיוחד עבור אחת המשתתפות, אבל בעצם לכולנו. זה הזכיר לנו שהמתאמנים שלנו לא מגיעים אלינו במקרה, ודברים שהם מביאים לחדר האימון מעוררים דברים גם אצלנו. וגם זה מאפשר לנו להתפתח, לעבוד על תחומים שלעיתים נמנענו מהם או לא היתה לנו אליהם גישה עד כה. זה מרתק ממש.

מיד אחרי המפגש הרמתי טלפון למתאמנת פוטנציאלית חדשה - מנהלת בית ספר יסודי מהסביבה שלי - שהביעה רצון להתאמן ואולי להציע גם לשאר הצוות שלה בבית הספר להתאמן - והיתה לנו שיחה ממש טובה. אני מקווה שזה ייצא לפועל.

בששי בתי לא באה עם המשפחה לארוחה, הם היו מוזמנים לחמותה, אז הזמנו את החברים שלנו א' ו-א' (וגם החיילת היתה) והיתה ארוחה ממש כיפית (וכמובן טעימה). 

בשבת האימון בחדר הכושר בקאנטרי היה ממש טוב, ואחרי כן ישבנו כרגיל בדשא על הגבעה למעלה (יש שם סוג של מיקרו אקלים, בקושי מרגישים את החום ואת הלחות) עם החבר'ה הרגילים מהקאנטרי (הפרלמנט....אני קוראת להם).

בכל פעם עולים שם נושאי שיחה שונים אבל קבועים. לפעמים זה פנסיה ומחלות, לפעמים זה ילדים ונכדים, לעיתים זה שיפוצים או תמ"א.... הפעם זה היה טיולים.

ואפרופו טיולים, אנחנו טסים עם א' ו-א' לרומניה בסוף ספטמבר. בורחים מארוחות ראש השנה....

בשבת אחרי הצהריים קיבלנו וואטסאפ מבתי אם אנחנו רוצים לפגוש אותם להמבורגר בערב. זה הפך להיות מעין מסורת אצלם, בעיקר לחתני ולחכמוד, לצאת לאכול המבורגר במוצאי שבת. לא תמיד נשמותק רוצה, ובמקרים כאלה הוא ובתי נשארים להתפנק להם יחד בבית. סוג אחר של זמן איכות. הפעם כולם רצו, והזמינו גם אותנו. 

במקום ללכת לאגאדיר, כרגיל, ניסינו לראשונה את יומנגס, בצומת רופין. חשבנו שניאלץ להמתין בחוץ הרבה זמן (אי אפשר להזמין שולחן מראש) אבל בשעות האלה לפנות ערב כנראה העומס היה בכל זאת פחות נוראי, ונכנסנו תוך 20 דקות (בתי וחתני ממילא אחרו, כרגיל, אז זה הסתדר מצוין).

היה ממש טעים ושונה. בפעם הבאה ננסה אולי את הסניף החדש שלהם בכפר סבא - חתני אמר שהוא נראה קצת יותר מסודר....

היום התחיל שבוע חדש. אמנם הוא מתחיל בסימן רופאים - אבל בקטע של ביקורת שוטפת. ל-T יש תור אצל הרופאה התעסוקתית לצורך הארכת האישור לאובדן כושר עבודה. עדיין לא הסתיים סיפור התביעה לאובדן כושר עבודה מול חברת הביטוח עוד מניתוח הכתף הראשון שלו ועכשיו גם השני. זה הגיע לעורכי דין, ונראה איך זה יתפתח וכיצד זה ייגמר בסוף. 

אני הולכת לכירורג לבדיקת שד - הממוגרפיה שעשיתי היא כבר בת שנה, ואני מקפידה גם על בדיקה קלינית פיסית באופן שוטף. אחרי הצהריים רופא נשים. כן, אני משתדלת להיות ילדה טובה בכל הקשור לבדיקות תקופתיות. חבל שלא ניתן לרכז את זה ביום אחד במרכז רפואי אחד....אבל זה מה יש. 

בערב אולי באמת אפגש עם מ' ונצא להליכה - אם לא נרתע יותר מדי מהחום. אז ככה התחלתי וככה אסיים. 

כל כך חם ש....אולי בסוף לא אצא להליכה עם מ'....אבל מקווה להיפגש איתה בכל מקרה.

וגם כאן

עוד כמה עדכונים

החיילת שלנו ממשיכה במגמת השיפור, לפחות בהתנהלות שלה, קמה בזמן לעבודה ולצבא וגם התפרצויות לא חווינו מאז השיחה איתה.
בששי היא ביקשה רשות להביא חברה טובה ואת החבר של החברה לביקור קצר אחרי הצהריים, וכולנו ישבנו יחד בחצר על אבטיח ועוגות שמרים ש-T אפה והיה נחמד.
ארוחת הערב בששי עברה בנעימים. אני מניחה שנוכחותם של אחי ומשפחתו עזרה בעניין הזה, אבל אולי לא רק.
בשבת הלכנו כרגיל לקאנטרי להתעמל, והזמנו את חברנו א' לצהריים, מאחר ושוב אשתו (גם היא א') בחו"ל אצל אחיה (זה סיפור בפני עצמו, האח בדיכאון קליני והיא מנסה לעזור לו לחזור ארצה.....לקבל כאן את הטיפולים הנדרשים, להיות קרוב אליה, אין לו אף אחד אחר מלבדה).

בראשון היה לנו תור לפלסטיקאי (חבר שלנו מהתיכון) שהסיר סוף סוף כמה נגעים שרופאי העור של קופת החולים התמידו בהתעלמותם מהם, ואשר אותנו הם מדאיגים (לי כבר הסירו נגע מסוג BCC  בעבר, ולכן ברור שיש לי נטייה לגדל אותם, ולאח של T היתה מלנומה אז גם הוא בקבוצת סיכון, והגב שלו מלא נמשים חשודים.

את שלי שלח הרופא לבדיקות פתולוגיות, ול-T הוא נתן הפניה לצילום נגעים בבית חולים, לבדוק אם יש עוד כאלה שראוי להסיר ולבדוק.

בערב היתה לנו כאן פגישה עם מנהל הנכסים שמנהל את הנדל"ן שלנו בארה"ב ונמצא בביקור בארץ

בשני T חתם על החוזה למכירת הדירה של הדוד שלו. אז גם הפרק הזה בסיפור עומד להסתיים.

אתמול אימנתי , והיום יש לי את האימון שלי - ואחר כך שוב חדר כושר וגם קבעתי לי תור למסאז' שם בקאנטרי. עכשיו שאני חושבת על זה, אולי זה יהיה קצת מסובך עם הפצעונים שנותרו מהסרת הנגעים....אבל הרוב בפנים אז אגיד לה לא לעסות לי את הפנים הפעם, ומה שעל הגוף - היא תסתדר.

היום גם תגיע שוב העוזרת החדשה.

דיברתי עם העוזרת הקודמת והודיתי לה על כל השנים והבטחתי לה שתקבל את הפיצויים שלה, והיא גם הודתה לי על כל השנים ואמרנו שנישאר בקשר (אנחנו חברות בפייסבוק). עכשיו היא תוכל למצוא דירה או בית קטן יותר ליום שהתפנה, אם תרצה, משהו שיהיה לה יותר קל מהבית שלי.

התחלתי בניתוח המפה האסטרולוגית של החיילת (אני לא עוסקת בזה בשוטף אבל למדתי אסטרולוגיה ומדי פעם נחה על הרוח ואני מנתחת מפות לידה של חברים, בני משפחה...) - ואני יודעת שיש הרבה שיגידו שזה קשקוש, אבל עם מה שאני מצאתי בינתיים עליה בכוכבים אי אפשר להתווכח. כולל הבית ההרוס, הפגיעה על ידי האבא, אובדן הבית, החולמנות, התזזיתיות, ההתכחשות למציאות, הבזבזנות...אפילו את האימוץ על ידנו, והתחלה של חיים חדשים עם ערכים שונים לגמרי מאלו שהכירה. ויש גם כמובן הרבה פוטנציאל לטוב ולבניית משהו יציב ויפה - הרבה כשרון ויכולות - אבל זה תלוי בה, כמובן, ברצון שלה ובנכונות לעבוד על עצמה.

במפה ראיתי במפורש שהיא חייבת טיפול פסיכולוגי - וכרגע היא לא מוכנה. היא חוששת לגעת בדברים, חוששת לדבר עליהם, חוששת מפגיעה על ידי המטפל/ת עצמו/ה....נסגרת בתוך עצמה. ואני מבינה שאי אפשר ללחוץ. אני מקווה מאד שמתישהו היא תבין שהיא זקוקה לזה כדי לשחרר דברים ולהתחיל לבנות את חייה - ואני מביאה בחשבון שייתכן שזה לא יקרה, או לפחות לא בזמן הקרוב.

אבל בסך הכל הענינים די רגועים, ועוד מעט אצא לי לאימון

התקלות בישראבלוג עדיין מונעות ממני לכתוב גם שם וגם לא להגיב בבלוגים אחרים. מקווה שהן תיפתרנה...

בשוך הסערה

השהייה בתחושות האיכס עשתה את שלה, כרגיל, ונרגעתי.

הפעם גם הסכמתי לחוש ולהרגיש את העצב ואת החרטה ואת הבלבול ואת הכעס וגם דיברתי על זה.
חלמתי חלום נוראי בלילה, וגם אותו סיפרתי ל-T. ממש הסכמתי להתבוסס בתוך האיכס - הלכתי עם זה עד הסוף.
דיברתי עם T, בכיתי - ממש בכיתי.

למחרת גם דיברתי עם בתי בטלפון. וגם איתה הייתי לגמרי גלויה, וגם איתה בכיתי. היה לי קל יותר לדבר איתה לבד, בלי בעלה. והיא גם דיברה איתי שוב על הזווית שלה והזווית של בעלה.

היה לה חשוב שנשמע אותם, שנראה את ההשפעה של המצב עליהם - והיא ממש לא התכוונה כמובן לגרום לי לכזו סערת רגשות. והיא גם לא התכוונה שנזרוק את החיילת ונגמור את כל העניין. ברור לה שאין מה לדבר על זה כרגע.
אבל היא עדיין דואגת לנו, ומבקשת שנהיה זהירים וקשובים לכל סימן חשוד בהתנהגותה.

היא טענה שהסנקציות והאולטימאטומים ששמענו מבעלה הם לא אמיתיים ושהוא באמת דיבר מתוך המצוקה שלו וככה זה יצא. נראה אם זה נכון.

היא אמרה משהו מאד מעניין - שכבר חשדתי בעצמי אבל היא אישררה את הרגשתי: שבעצם אנחנו עבורו קצת כמו שאנחנו עבור החיילת. הוא הגיע מבית בו האבא עשה להם כל החיים מניפולציות רגשיות, הוא (האבא) לגמרי לא בריא בנפשו וחי על כדורים (שלא תמיד מצליחים לאזן את מצבי רוחו), הוא עצמו חשש מאד שזה עובר בתורשה - שזו גם אופציה, האמת, למרות שכרגע נראה שהכל בסדר. יש לו מצבי רוח אבל לא דומה בכלל לאביו. הוא מעולם לא יכול היה לסמוך על אביו, שהבטיח דברים ואז חזר בו, שאיים כל הזמן, שכבר שנים לא מדבר לא עם חתני ולא עם אחותו הגדולה.
ובאמת הוא היה מאד חשדן בשנים הראשונות ביחסו אלינו, ולקח זמן עד שנפתח אלינו ועד שהבין שאנחנו שם בשבילו ובשביל ילדיו תמיד וללא תנאי.

הייתי חושבת שאם זה כך הוא ישמח שאנחנו עושים משהו דומה למישהו שנזקק לזה - אבל לא, הוא מגיב מהבטן, מהאינסטינקט הילדי - מישהי לוקחת לו עכשיו את הצומי שהוא כל כך זקוק לו ושהוא כל כך התרגל אליו.

אז צדקה צופה מן הצד בתגובתה - העניין הזה גם יחנך אותם קצת, את בתי ואת חתני. ואנחנו מצדנו ננסה להגביר את הצומי אליהם ואל ילדיהם, אולי הם יירגעו קצת במחיצתה עם הזמן.

החיילת חזרה מסופ"ש ארוך בבסיס עדיין במצב רוח טוב, מתעוררת בזמן, מסדרת את החדר, מכבסת לעצמה, מתכננת פעילויות. היא בעצמה אמרה שהשיחה איתנו (היא קראה לזה ריב) עשתה לה ממש טוב.

היא אמורה לעבור לתל השומר תוך חודש להיות צלמת צבאית - וכבר הצהירה,שהיא תישן בבית החייל ברמת גן במהלך השבוע ותגיע רק בסופי שבוע לכאן. אם זה נכון (הרי כל תכנית היא בסיס לשינוי, בעיקר אצלה) אז יהיה כאן יותר רגוע.

עדיין יש את הבעייה של המפגשים עם בתי וחתני אבל נחכה ונראה איך זה יהיה. בינתיים לששי הקרוב הזמנתי גם את משפחתו של אחי, אותם בתי וחתני מאד אוהבים, והם מצידם מאד התחברו לחיילת - אז זה אמור לעזור. סוג של חיץ.

נקווה לטוב.

מחר אני מנסה עוזרת חדשה, ובשלב ראשון ביקשתי מהעוזרת שלי רק לא להגיע השבוע, עדיין לא לתמיד. מקווה שגם זה יהיה טוב.

מקווה שהכל יהיה טוב.

וגם כאן 

גאות ושפל חליפות

נראה שהשיחה עם התזזיתית עשתה לה טוב.
לפחות עד כמה שראינו, לא היו לה "נפילות" או "התפרצויות" מאז, היא הצליחה לקום מוקדם ואפילו להגיע בזמן לראיון שהיה לה בתל השומר היום - היא אומרת שהיא התקבלה לעבודה כצלמת צבאית. אין לי מושג על סמך מה (אולי יש קורס הכשרה?) - אבל היא כנראה עשתה רושם טוב - זה מדהים כי כשהיא במיטבה היא עושה רושם נהדר, וקשה לדמיין את הנפילות בכלל כשהיא במצב הזה.
אחרי כן היא נסעה לצריפין לסגור את כל החג (עד שני בבוקר) ואפילו לא קיטרה על זה.
היא סידרה את החדר לפני שנסעה - גם כן הישג עצום - והחזירה לי כסף על משהו שקניתי לה ביום ששי.
אז אני לא מצפה לשינוי של 180 מעלות - ברור לי שעוד תהיינה נפילות, אבל יש כנראה תשתית לאופטימיות זהירה.

ברביעי העוזרת שלי דיברה איתי על כך שהיא מבינה שאני זקוקה למישהי צעירה יותר, והיא לא תכעס אם אחליף אותה באחרת. היא אמרה שבאמת היא מתעייפת יותר, אבל שהיא אינה מסוגלת לעבוד יחד עם מישהי, זה או לבד או בכלל לא. בסדר - אז כנראה זה יהיה בכלל לא.
אמרתי לה שזה עשוי לקחת זמן לחפש - זה לא יהיה מהיום למחר, אבל בעצם כבר ברביעי הבא יש מישהי שמוכנה לנסות אצלנו, אז נראה לי שאומר לעוזרת שלי פשוט לא להגיע השבוע, ועדיין לא אפטר אותה סופית.
אני שמחה שדיברנו והכל גלוי וברור ואין תחושות לא נעימות.
לא אמרתי לה אבל אני באמת מתכוונת לשלם לה את כל הפיצויים - אני ממתינה לקבל מביטוח לאומי את כל הדוחות על כל מה ששילמתי עבורה כל השנים, בעיקר כדי להבין ממתי היא עובדת אצלי.

בכיתת אמן באימושיין היה לי כבד וארוך. בפעם הראשונה מצאתי את עצמי מסתכלת על השעון על הקיר, ממתינה שייגמר. היה רק אימון אחד - בבוקר - שנטלי אימנה מישהי מול כולם - בדרך כלל יש שניים, ובאימון אחר הצהריים הרבה פעמים מתנדב אחד מאיתנו לאמן ונטלי רק מדריכה אותו. בדרך כלל זו חוויה מדהימה.
בכלל מבחינתי כל צפייה באימון של מישהו אחר - במיוחד אם נטלי מאמנת, או המאמן שלי - זו מתנה.
הפעם היה לי יותר קשה.
לא אהבתי את הדרך שבה היא אימנה, לא אהבתי את הכיוונים שהיא לקחה, שמתי לב לדברים חשובים שהיא פספסה לדעתי. זו היתה חוויה מוזרה.
חברתי מ' הפסיכותרפיסטית אמרה שאני מתפתחת או מתבגרת כמאמנת ולכן אני פתאום שמה לב לדברים האלה.
יכול להיות.
ויכול להיות שנטלי היתה ביום כזה - גם היא בסך הכל בן אדם. יום שבו היא שמה דגש על דברים מסוימים והתעלמה מאחרים. בסך הכל מעבר לאימון עצמו, היא שם כדי ללמד.

מיד אחרי השיעור נסעתי למאמן שלי וכמה שהייתי כבר עייפה, היה לי אימון מדהים.
אני יודעת שמזמן לא כתבתי כאן אימון שלי - היו כמה אימונים שהיו כל כך עמוקים ואישיים שלא הרגשתי שאני מסוגלת לשתף, אפילו שאני אנונימית כאן. זה מעניין.

אחרי האימון שלי הייתי אמורה לאמן בעצמי - אבל כשיצאתי מהמאמן ראיתי שהמתאמן שלי הודיע שהוא חולה ולא יגיע. קבענו לשבוע הבא.
מצד אחד התאכזבתי כי הוא לא היה אצלי שבועיים - שבוע אחד כי נסע לחו"ל בעניני עבודה, ושבוע אחר כי היו כאן אורחים והבנתי שאין לי שום יכולת (או מקום פיסי) לקיים שיחת אימון נורמלית.
מצד שני הייתי כל כך תשושה שזה התאים לי בול שהוא ביטל, וגם היו כל כך הרבה פקקים בדרך הביתה שלו היה מגיע, הייתי מגיע חמש דקות לפניו הביתה - ואני לא אוהבת להיות בלחץ לפני אימון.

ערב קודם עשיתי שיחת הכנה (clearway) לחברתי מ' לקראת ראיון עבודה וזה היה ממש מוצלח. זו היתה הפעם הראשונה שהיא חוותה שיחה כזו, ומאד התלהבה ממנה.
היום היא התקשרה שבזכות ההכנה היא היתה בדיוק מי שהיא רצתה להיות בראיון, שמרה על ההוויות שבחרה ולא נפלה לפינות שמהן היא חששה. מאד מאד שמחתי.
אני מאד מאד מאד אוהבת לעשות שיחות הכנה ומאד מאמינה ביעילות שלהן.

הפיגוע אתמול בתל אביב הכניס אותי ממש לאיכס, גם בגלל ההרוגים והפצועים כמובן אבל גם בגלל המפלצתיות הזאת של שני אנשים בחליפות ועניבות ששותים שוקו ואז מתחילים לירות באנשים ללא אבחנה. ועכשיו שמעתי שאחד מהם עוד התחזה לניצול ונכנס לבית של משפחה! במזל בעל המשפחה, שהוא גם שוטר, הבין את זה בזמן והשתלט עליו. היה יכול לקרות עוד אסון נוסף למה שכבר קרה.
אירועים כאלה גם מעציבים אותי וגם מייאשים אותי לקראת עתיד טוב יותר, שינוי בתפיסה, שינוי במדיניות, שינוי במציאות. ומייאש אותי לשמוע על החגיגות בגדה ובעזה וחלוקת הממתקים. ומייאש אותי לשמוע את המנהיגים שלנו מגיבים בכל פעם....מייאש. ואני נושמת עמוק ומתנתקת מזה. מתביישת לומר - מתנתקת מזה לגמרי.

אני לבד בבית ושקט כאן ונעים. כבר לא צריך מזגן והשמש שוקעת והציפורים מנהלות את השיחות שהן מנהלות לקראת השקיעה. ילדים משחקים בחצרות של השכנים, ושלווה יורדת עלי.

שיהיה בכל זאת חג שמח לכולם

וגם כאן 

השקט שנשאר

הארוחה בשבת לכל בני הדודים היתה נהדרת.
נכון, היינו במטבח מיום חמישי ועד שבת בבוקר כולל - אבל עשינו את זה באיזי, ובשבת הבאנו טבח ועובדת ניקיון כדי שהם יגישו ויפנו ויארזו וינקו ואנחנו נוכל ליהנות עם האורחים שלנו.

הארוחה היתה מיועדת לבני הדור שלנו, מה שנקרא בעגה המשפחתית "דור 2". מדור ההורים והדודים ("דור 1") נותרה כעת נציגה אחרונה ולמרות שהיא אינה בטוב בימים אלה, בכל זאת היא עשתה מאמצי על והגיעה ארצה (היא גרה בלונדון) לכבוד החתונה.

היא אמרה לי שלא נעים לה לבוא אלינו לארוחה בשבת כי היא מיועדת רק לדור 2. כיוון שיש לה ראש טוב ואני מאד קרובה אליה ומרשה לעצמי להתבדח איתה גם בהומור שחור, אמרתי לה שהזמנתי גם את דור 1, והיא לא אשמה שרק היא הגיע מבין כולם. זה ממש מצא חן בעיניה והיא נרגעה ונהנתה - מהאוכל, מהחברה. מהמזגן שלא פישל והגן על כולנו מהחום הנוראי ששרר בחוץ. ולחשוב שהם רצו לעשות פיקניק.....ואז T שכנע אותם לקיים את הארוחה אצלנו. מזל!!!!

מי שלא היה מוזמן ובכל זאת נשאר היו המשפחה המתארחת (אמא אבא דור 3 וילדים דור 4) שהתכוונו "רק לומר לכולם שלום ואז לצאת" ונשארו למשך כל הארוחה. ברור.

בסוף הם טסו, בשני בבוקר. חזר השקט.
ניקיתי וסידרתי את החדר שלהם, ועד היום עוד נמשכו הכביסות של המצעים והמגבות....
אין ארוחות, אין אירוחים, אין אורחים. אפילו לא מתכננת שום דבר בשבועות. רק בתי וחתני עם הנכדים. התזזיתית סוגרת שבת/חג, גם ממנה יהיה לנו שקט. ונוכל לנהל בשקט את השיחה עם בתי וחתני לגבי מה קשה לה/להם בהקשר של התזזיתית.

בינתיים ביננו לבין עצמנו ניהלנו כמה וכמה שיחות בנושא. אני כבר הפנמתי את העובדה שהפרה (אנחנו) רוצה להיניק יותר מאשר העגלה (התזזיתית) רוצה או מסוגלת לינוק, ושצריך לקחת צעד אחורה. ל-T זה לקח קצת יותר זמן להבין שהיא בכלל לא במצב שניתן לעמת אותה עם המציאות.

כשהוא מנסה לדבר איתה על האיחורים לבסיס או ההברזות מהעבודה היא נפגעת ואומרת "ככה אני, תמיד הייתי מפוזרת, תמיד איבדתי דברים, שכחתי דברים, איחרתי תמיד לכל מקום ולכל דבר...אין מה לעשות".

כשמישהו אומר "אין מה לעשות" לגבי תכונות אופי של עצמו, הוא בעצם אומר "אני לא מוכן לעשות". T לא מסוגל, או לפחות לא היה מסוגל להבין את זה עד ששוחחנו שוב על זה הבוקר. היא התבלבלה ביום ראשון וחשבה שהיא במשמרת לילה בבסיס בעוד שציפו לה למשמרת בוקר וערב.
כש-T מביע את דאגתו ואומר לה שבסוף יכניסו אותה לכלא, היא שואלת "תבואו לבקר אותי בכלא?"
כיוון שבינתיים לא העמידו אותה אפילו למשפט, למרות כל האיחורים, יש לנו הרגשה שהיא מקבלת יחס מיוחד בגלל שהיא על תרופות ובגלל שהיא חיילת בודדה.
דווקא כישורי הישרדות מופלאים יש לה, ובכל מקום היא מצליחה להסתדר - לפעמים עם בכי וצעקות ולפעמים עם התחנחנות או מניפולציות.

את הגבולות שלנו היא משתדלת לכבד, אבל ביום חמישי בלילה היא מתחה את הגבול בצורה שהוציאה אפילו אותי מהשלווה.
היא היתה בצפון אצל אמא שלה יום קודם (שגם זו היתה טעות כמובן וזה עשה לה רע, אבל ברור לי שהיא תחזור לשם שוב ושוב ברגע שהיא תשכח כמה רע זה עושה לה) ונפגשה עם חברה מארה"ב שמטיילת כרגע בארץ.
שתיהן חזרו יחד לאזור המרכז, כאשר היא באה הביתה והחברה התכוונה לישון אצל ידיד משותף.
אצלנו, לא זוכרת אם אמרתי, אנחנו לא מרשים לה להביא חברים או חברות לישון.

זה היה כבר אחרי עשר בערב כשהיא שלחה לי (מהחדר) הודעה בוואטסאפ אם אני יכולה לבוא אליה רגע.
התיישבתי על המיטה והיא אמרה "אני רוצה לבקש משהו, ותצטרכי לפתוח את הלב שלך" ואז סיפרה שהחברה הגיע לבית הידיד, גילתה שהוא איננו ושגם אינו זמין ושגם לא השאיר לה מפתח.
היא רצתה שאסכים שהחברה תבוא אלינו.
ואני באותו רגע הרגשתי מרשעת ואטומת לב כי ברור שלא הסכמתי - כי מספיק שאספתי אל ביתי חיילת שאני עדיין לומדת להכיר ושהגיע אלי עם ים של בעיות - אני באמת לא אחראית לחברות שלה שפועלות בלי לחשוב ובלי לתאם ונתקעות "לבד ברחוב" וזה לא צריך לשבת לי על המצפון.
אמרתי לה שלא, ושזה לא בסדר שהיא אפילו מבקשת ממני כי היינו מאד ברורים לגבי העניין הזה.
יש לבחורה עוד מכרים באזור, והיא תסתדר.
ברור שהיא הסתדרה.
אבל אני כבר לא ישנתי באותו לילה, כי "השארתי בחורה לבד ברחוב".

ו-T לא הצליח להתאפק ופתח את העניין היום בפני התזזיתית. הוא אמר לה שהיא מאד פגעה בנו בבקשה הזאת, וזה מראה על חוסר התחשבות טוטאלית במעט החוקים שהעמדנו בפניה.
היא מאד נפגעה, וכבר הסתגרה בחדר וסימסה לו האם הוא רוצה שהיא תעזוב את הבית.
לי היה ברור שאלה הדפוסים הישנים והמוכרים לה מבית הוריה, וחשוב לי שהיא תבין שאצלנו זה לא כך.
T סימס לה בחזרה שהוא לא מתכוון להתכתב איתה, שבבקשה תחזור לסלון לדבר איתנו.

הסברנו לה שוב בפעם המאה שאצלנו לא על כל ריב מאיימים להעיף מהבית, ושמקומה אצלנו מובטח.
הסברנו לה שוב שהחוקים האלה נועדו להגן עלינו - ובפעם הראשונה גם אמרנו בפירוש שלקחנו סיכון שהכנסנו אותה הביתה ונתנו לה מפתח ואת הסיסמא של האזעקה - כי אנחנו באמת עוד לא מכירים אותה מספיק והחלטנו לסמוך עליה, אבל רק עליה וזה לא כולל חברים וחברות שלה, שאגב מוזמנים לבקר אצלה במשך היום כשאנחנו בבית.

באותה הזדמנות אמרתי לה שהבנו שהיא לא בשלה רגע שנלמד אותה להתנהל עם כספים או לטפל באיחורים או להתייחס בכלל לכך שכל שנייה היא משנה את דעתה ואת תכניותיה, והחלטנו לקחת צעד אחורה ולתת לה להתנהל עם כל זה לבד.
יש לה כאן בית, חדר, ארוחות, הקשבה וחיבוק - וכרגע אנחנו מבינים שזה כל מה שהיא מסוגלת לקבל מאיתנו.

T גם אמר (מה שאני לא הייתי מעזה בשלב זה) שגם קשה לנו עם מצבי הרוח שלה וההתפרצויות שלה על כל מיני דברים (צבא, פלאפון, חבר כזה או אחר, אמא...) שהיא נכנסת כרוח סערה ומוציאה עלינו, ושתנסה להתחשב.

אני לא חושבת שהיא שולטת בזה, ולכן לא הייתי מעלה את זה, אבל הוא אמר ונראה היה שהיא הבינה.

גם דיברנו על מה יהיה אחרי הצבא.
היא שאלה מתי אנחנו מצפים שהיא תעזוב, ואמרתי שהילדים שלנו עזבו את הבית מוקדם יחסית, קודם טיול שאחרי הצבא ואחר כך תוך כדי הלימודים. אז זה מה שאנחנו מצפים ממנה.

"אז לא ביום השחרור מהבאקו"ם?" היא שאלה, ואמרתי שלא. לא מייד, אבל די מהר אחרי. מקווה שהיא הפנימה.
ביננו אם היא תירגע ותשתפר עד אז והיחסים עם המשפחה יהיו טובים, אין לי בעייה שתגור כאן גם יותר מזה - אבל עדיף שהיא תהיה מכווננת ליציאה לעצמאות. בשבילה וגם בשבילנו.


בסך הכל יצאנו בסדר מהשיחה הזאת, וכמובן שבאותו רגע היא החליטה שהיא יוצאת לסידורים ובסוף נשארה בחדר.
אם זה לא היה כל כך עגום זה היה מצחיק - היא לא מסוגלת להחליט מה לעשות עם עצמה.
אתמול בערב היא יצאה עם חברה וחזרה במצב רוח.
היא אמרה שהיא יוצאת מאוחר יותר לסרט עם חברים ושלא נפעיל את האזעקה.
אמרתי לה שנפעיל את האזעקה, ושהיא תנטרל אותה כשהיא יוצאת. היה לי ברור שהיא לא תצא.
ברור שהיא לא יצאה.

לא משעמם, זה ברור. אבל גם לא נורא.
אני מרגישה שאנחנו לומדים יותר ויותר כל יום איך לעשות את הדבר הזה.

עם הנכדים אתמול היה נהדר - כרגיל. ממש נהנית מכל רגע איתם.

בעניני העוזרת עוד לא החלטתי מה לעשות. עובדת הניקיון משבת עשתה רושם טוב - אולי אציע לה לעבוד כאן קבוע?

עכשיו אני הולכת לעשות שיחת הכנה (קלירווי) בטלפון לחברה לקראת מכרז (ראיון עבודה).

שיהיה המשך שבוע נהדר.

וגם כאן 

עוד כמה עדכונים

דיברתי עם העוזרת שלי והסברתי לה בגילוי לב את ההתלבטות שלי. הצעתי לה לעבוד יחד עם מישהי, אולי בת הדוד שלה, כך היא תוכל להפחית במספר השעות, להתעייף פחות, אבל לשפר את השירות שהיא נותנת ללקוחות (לפחות לי).
זה לא נראה לה.
היא הציעה לבוא עוד פעם בשבוע, אחת לשבועיים - להשלים ניקיונות ולעשות חלונות למשל.
אמרתי לה שעם כל הכבוד, זה יגדיל באופן משמעותי את ההוצאה שלי. זו לא היתה הכוונה.
הכוונה היתה שהיא תספיק לפחות את מה שהיא היתה מספיקה פעם.
אז נכון שאם שתיים יעבדו 4 שעות, אשלם יותר מאשר אם אחת תעבוד 6 שעות - אבל זה עדיין לא כמו לשלם על עוד יום ניקיון שלם.
היא תחשוב על זה, ואני מאמינה שהיא גם תעשה מאמץ לחזור לקצב המקורי שלה.
מעבר לעייפות, נראה לי שהיא מרגישה בנוח מדי, זה קורה לכל עובד בכל מקום עבודה.
הוא מתחיל להרגיש יותר מדי נוח, ומתחיל לזייף.
היו לי גם עובדים כאלה וגם עמיתים כאלה בכל מקום עבודה - גם בתחום המחשבים.
אם תהיה לי מחליפה ראויה ואם זאת לא תראה שהיא מתאמצת לשפר - לא תהיה לי ברירה אלא לפטר (עם פיצויים כמובן). כבר פניתי לביטוח לאומי לקבל את הדוחות על כל שנות התשלומים שבצעתי עבורה כי אני ממש לא זוכרת באיזו שנה היא התחילה אצלי.

החתונה היתה נהדרת. בני הזוג הצעיר היו מתוקים ויפים ברמות, והיה ממש שמח.
המפגש עם כל בני הדודים, הדודה הקשישה (בת 91, האחרונה שנשארה מהדור של ההורים), וגם חלק מהדור הצעיר (הדור של הנכדים שלי) - היה מרגש וכיף גדול.
הבאתי את התזזיתית והכרתי לה את כל המשפחה. הם קיבלו אותה מאד יפה והיא מאד נהנתה.

למחרת היה לה טיול בצבא ואיכשהו היא הצליחה לצאת מהבית בשש בבוקר אחרי החתונה (היתה אמורה לצאת בחמש אבל עדיין הצליחה להגיע בזמן לבסיס לפני שהם יצאו לטיול, כי ממילא  היה גם להם איחור).
הבנתי שהיה טיול נהדר, אבל בסופו היא נסעה לאמא שלה, להיות עם אחיה הקטנים, והבנתי שזה היה מפגש נוראי. כנראה שאמא שלה "מתהפכת" עליה כל הזמן, והיא לא יכולה אף לדעת לאיזו תגובה לצפות ממנה בכל פעם שהיא באה. היא קיטרה לנו בוואטסאפ, ואמרנו לה שתחזור הביתה עוד בלילה אבל זה מושב קטנטן ברמת הגולן ולא היתה לה דרך לצאת משם. היא אמרה שהיא תבוא הבוקר.

האורחים שלנו עושים מאמצים להיות כמה שיותר מחוץ לבית, וכשהם בבית להיות כמה שיותר בחדר - כדי שהילדים לא יפריעו לנו. אני מאד מעריכה את זה, כי במעט שהם כן מסתובבים כאן - מעבר ליללות ולצעקות הם גם מצליחים ללכלך ולבלגן תוך שתי דקות את הספות, הקירות, הכסאות....הכל. אני מחייכת ומנקה אחריהם - היא עדיין מרגישה נורא עם האוזן וממש חבל לי עליה - משתדלת להיות חביבה עם הילדים, נושמת עמוק ומחכה שהכל ייגמר.
לא נראה לי שנארח כאן ילדים בזמן הקרוב, אם בכלל, ובטח לא ליותר מיומיים-שלושה. מבוגרים - זה סיפור אחר.
כנראה שעברנו את השלב הזה. נגמרה הסבלנות והסובלנות. צריכים את השקט ואת הסדר ואת הניקיון שלנו.
מספיק יש לנו להכיל את התזזיתיות של התזזיתית.

T התחיל לבשל לקראת מפגש בני הדודים (30 איש) שיהיה כאן בשבת. רק מבוגרים.
הסיכום היה שניקח קייטרינג וכל אחד ישלם.
בפועל T מבשל את הכל, ובשבת יהיה כאן טבח ועובדת ניקיון כדי שנוכל אנחנו להיות עם האורחים.
לא אכפת לי לעזור עכשיו ולשטוף ולקצוץ  - אנחנו מתורגלים ועושים את זה בנחת. העיקר שלא נהיה בלחץ של אירוח בשבת.

יאללה, ההפסקה נגמרה - חוזרת למטבח

וגם כאן

התלבטויות לגבי עוזרת

היא עובדת אצלי כבר המון שנים
בהתחלה היא הגיעה דרך חברת ניקיון, שבייאושי שכרתי כי לא הצלחתי למצוא עוזרת שתחזיק אצלי מעמד.
מכל מי שהם שלחו אלי (והיו הרבה, זאת היתה אחת הבעיות איתם) היא היתה הכי מוצלחת.
אבל כמה שביקשתי אותה, לא תמיד הם הביאו לי אותה.
הם טענו שהיא פשוט לא התייצבה לעבודה.
אחר כך היא סיפרה לי שהיא התחילה לעבוד ישירות בבתים של לקוחות.
השאירה לי את מספר הטלפון שלה.
כשהחברה פשטה את הרגל, התקשרתי אליה. הסידור היה מצוין עבור שתינו.
אני שילמתי לה פחות ממה ששילמתי לחברה, והיא קיבלה ממני יותר ממה שהם שילמו לה.
היא נחמדה, אמינה ומהימנה - מעולם לא גנבה דבר וכמעט תמיד הודיעה אם לא עמדה להגיע לעבודה.
המלצתי לכל חברותי ושכנותי עליה, ואצל חברה אחת היא עדיין עובדת.
אני משלמת עליה ביטוח לאומי, הבראה וחופשה (פעם בשנה) וכל חודש מפרישה לה לקרן פנסיה.
היא עברה איתי דירה מרעננה ליישוב בו אני גרה כעת, וכיוון שאין בשעות הבוקר המוקדמות אוטובוסים שנכנסים ליישוב, אני אוספת אותה מתחנת האוטובוס פעם בשבוע.

בשנתיים האחרונות היא התחילה לזייף.
אני מבינה את זה. מתעייפים. מתבגרים. היא כבר עברה את גיל 50.
הבית שלי גדול וגם ככה אני לא מבקשת ממנה להספיק בכל שבוע את כולו - אנחנו מחלקות אותו למשימות לפי הצורך.
ובכל זאת, גם במשימות החלקיות האלה היא כבר לא לגמרי עומדת.
יש ימים בהם היא מגיעה עם מרץ, מזכירה לי את הזמנים הטובים.
אבל רוב הזמן ההשלמות שאני גם ככה עושה אחריה, הולכות ומתרבות.
וגם אני לא נהיית יותר צעירה או יותר חזקה. וקשה לי.

פעם בשנה בערך היא נוסעת לחודש לקובה לבקר אצל אמא שלה.
בחודש הזה אני צריכה להסתדר לבד, לעיתים רחוקות היא מצליחה למצוא חברה או קרובת משפחה שתמלא את מקומה זמנית. בחורף שעבר, בחתונה של בני, כשהיו כאן בני דודים וגם הורי וגם בני וכלתי - היא נעדרה כל החודש. טוב, העיתוי שלה לא באשמתה, אבל עדיין - זה היה קשה. איכשהו היא הפנתה אלינו בת דודה צעירה שבדיוק עלתה גם היא ארצה מקובה, זה לא היה אידיאלי אבל לפחות מישהו עזר לי לנקות את הבית.
יש לה גם המון העדרויות לא מתוכננות. בחופשות של הנכדים מהגן.
כל מיני מחלות מיסתוריות - כאבי ראש, סחרחורות - בסופן של בדיקות הכל יצא שלילי, אבל היא חולה המון, גם סתם בהתקררויות.
אמנם היא בדרך כלל מודיעה לי יום קודם אם היא לא מתכננת להגיע, אבל יש מספיק מקרים שהיא מודיעה בבוקר, ברגע האחרון.
כשהיא מבקשת להחליף יום אני תמיד נעתרת - אין לי קיבעון על יום מסוים בשבוע.
כשהיא מבקשת תשלום מזומן באמצע החודש (אני עושה לה העברה בנקאית פעם בחודש) אני תמיד נעתרת.

אחרי שבמשך כל אפריל היא לא היתה (היתה חולה 3 שבועות, ואני גם הייתי בחו"ל אז אמרתי לה לא לבוא בשבוע הרביעי), בשבוע שעבר פתאום היא הודיעה ערב קודם שהיא לא תגיע. שאלתי מה קרה, כי בדרך כלל היא אומרת את הסיבה. כלום.
היא ענתה לי רק למחרת. בעלה חזר מחו"ל (כנראה גם הוא נוסע לביקורי משפחה בקובה), הם הלכו לישון מאוחר, לא בא לה לקום בבוקר. אוקיי, לפחות היתה ישרה.
ואני לקראת האירוח של המשפחה, עם החיילת (שאפשר לדמיין בקלות איך החדר שלה נראה)....לא התאים לי.
 בצר לי פניתי לאותה בת דודה צעירה שעבדה אצלי בחודש שעבר. היא היתה פנויה (במקרה, אמרה לי שהיא באיזשהו קורס - כנראה סיעוד, אני דוברת ספרדית אבל את הקובנים קשה לי לפעמים להבין - ולכן הרבה פעמים פנויה לעבודות).
זה הציל אותי, אבל משום שהיא לא מכירה היטב את הבית היא היתה איטית מאד והספיקה עוד פחות מהקבועה שלי. בלית ברירה ניקיתי חלק מהחדרים בעצמי.

התחלתי לחשוב שאולי הגיע הזמן למצוא תחליף יותר קבוע.
מצד אחד - היא אצלי כבר שנים, ומצד שני - זה בית גדול, אני מארחת המון, ואני לא מסוגלת באופן קבוע לנקות, אפילו לא חלק מהבית. גם ככה אני עוברת במהלך השבוע גם על המטבח וגם על השירותים.
וזו התלבטות.
יש מישהי ממש מצוינת שגרה ביישוב ליד, אבל היא מאד מאד עסוקה. חברה שלי מנסה לשכנע אותה לזרוק לקוחות ממש מגעילים (לא מדליקים לה מזגן, לא נותנים לה לשתות) אצלם היא פעם בשבועיים ולעבור אלינו.
אם היא תסכים אני אצטרך להחליט - האם לפטר עוזרת שהיתה מצוינת אבל גם נעדרת המון וגם חלה ירידה ברמת עבודתה, או ש"לא נעים". אני כבר ממש לא ב"לא נעים" כך שזה מוזר לי לחשוב ככה.
אבל אני גם מעסיקה הוגנת....
אז כרגע אני בהתלבטויות.
וגם כאן