שבעה ימים

שבעה ימים שלמים עברו מאז שאבא שלי נפטר ואמא שלי כשלה בניסיונה למות גם כן. 

מרגיש לי כמו הרבה יותר. 

בשבת נפגשנו שוב כל המשפחה (בלי אמא) אצל אחי ל"שבעה" פרטית משלנו וזה עשה לכולנו ממש טוב. 

דפדפנו באלבומי תמונות, סיפרנו סיפורים, בכינו וצחקנו ואכלנו. 

אחיינית2 חיפשה את סרטי הוידאו שצילמנו את מסיבות ההפתעה שעשינו לאמא ואבא שלי בימי הולדת ה-70 שלהם ולא מצאה, אבל אחר כך בבית מצאתי אותם אצלי, אז במפגש הבא מקווה שנצליח לצפות בהם. 

הרופא באחוזה סוף סוף בדק את אמא ושלח אותנו דחוף לצילום ריאות, ואכן התברר שיש לה דלקת ריאות - רק אלוהים יודע ממתי - וזה כבר הסביר לנו עוד יותר מדוע אין לה כוח לכלום ומדוע היא לא יוצאת מהבית, בנוסף להיבט הנפשי. 

הוא מייד רשם לה אנטיביוטיקה לעשרה ימים, ונקווה שלפחות בצד הגופני היא תתחיל להתחזק לאט לאט. הוא אמר לה לאכול מרק עדשים - אמר שפחות חשוב לו בשר וכו' משום מה - וצחקנו ואמרנו לו שבדיוק לפני יומיים גיסתי הביאה לה מרק עדשים עשיר גם בירקות שורש. עכשיו היא הכינה לה כבר עוד אחד. בנוסף היא התחילה סוף סוף לשתות אינשור. המטפל טוען שזה עוזר לה. הוא מדווח לי כל בוקר איך היא. הוא ממש בסדר. 

כל הביורוקרטיות עדיין בשלבי תהליך - הבקשה להיתר לעובד זר, בקשת החמרת מצבה מול הביטוח הלאומי - או המתנה לתעודת פטירה כדי להתחיל תהליכים בצד הפיננסי. צריך גם להחליט על נוסח למצבה ולהזמין לוח ומדף (זו קבורה בקיר)...אבל לא בוער. בעצם שום דבר כרגע לא בוער ואני מנסה להכריח את עצמי להוריד הילוך.

אולי שבוע ביוון באמת יעזור להחדיר קצת רוגע לגוף ולנשמה. 

בתי החליטה סופית שהם לא מצטרפים ליוון - גם מהסיבה הטכנית שהם לא מצאו את הדרכונים שלהם אחרי שעברו דירה, ולמרות שכבר הזמינו חדשים, אלה טרם הגיעו - וגם כי רגשית היא לא מרגישה שהיא מסוגלת כרגע. 

דווקא בתי, שכאשר סבא שלה היה בחיים היא די לקחה את קיומו ואת קיומה של סבתא שלה כמובנים מאליהם, לא ביקרה אצלם אף פעם ולעיתים מאד רחוקות התקשרה - לקחה את מותו וכמובן את ניסיון ההתאבדות שלה מאד מאד קשה. ואולי זה קשור לעובדה שהיא לא התייחסה אליהם יותר מדי. אולי זה הכה בה עכשיו כפליים.......זה קורה הרבה. היא אומרת שהיא מבינה ולא שופטת את העובדה שאנחנו כן טסים. והאמת שזה לא משנה - אני עכשיו עושה את מה שאני מרגישה שאני רוצה או צריכה לעשות. אין "לא נעים". 

סוף סוף הודעתי לחברות שלי על מה שקרה. כמובן ש'שותפנו' ו'שריתה' איתנו לאורך כל הדרך, אבל פרט ל'מחברת', 'קלי' ו'היידי', שהיו כל הזמן בקשר איתי ותמכו בי לאורך כל התקופה, לא הצלחתי להביא את עצמי להודיע לחברותי האחרות ('במבה', 'אורה' ו'החתולה') עד עכשיו. אתמול כבר עשיתי והן כמובן השתתפו בצערי והבינו. לחברים של הורי - או יותר נכון של אבא שלי - עדיין לא הודעתי. אלה מביניהם שנותרו בחיים, כבר לא היו איתם בקשר תקופה, בעצם מאז שאבא שלי התחיל ב"סבב" המחלות שלו ואיבד סבלנות אליהם. 

אז טסים ליוון לשבוע, נהיה שם לבד שנינו בראש השנה וזה מה שמתאים לנו כרגע. 

אני כבר שלושה שבועות לא ממש מעודכנת במה שקורה במדינה, אז אני רק מקווה שאין יותר מדי בלגנים בנתב"ג, שאין איזו מלחמה עם איראן שתתקע אותנו שוב ביוון, ושהעולם יצליח להמשיך להתנהל בכאוס הרגיל בלי אירועים מיוחדים. אני יודעת שזה מוגזם לקוות לזה....אבל זה מה שיש. 

לסיום רוצה לספר אנקדוטה שהכמירה לי את הלב - על שיחה בין שרי לבתי, שכבר סיפרתי עליה למוטי בתגובה שלי בפוסט שלו השבוע. 

נכדתי הצעירה ואמא שלה שוחחו על החגים הקרובים ושרי שאלה את בתי "מתי יוצא ראש השנה?" וכו וגם "מתי יוצא חנוכה השנה"? והאם זה מסתנכרן עם הביקור הצפוי של בני וכלתי בדצמבר.........ואז באותו טון נונשאלנטי, הקטנה שאלה "ומתי יוצא איראן השנה?".

ילדה בת שבע במדינת ישראל 2026.