מה חורף עכשיו?

נראה כאילו הפכפכות מזג האוויר תואמת להפכפכות של הכתום מוושינגטון..........

אתמול הייתי במקרה בנתניה וירד שם מבול כאילו אנחנו באמצע החורף. יחד עם הרוח המטורפת זה הרגיש ממש סוריאליסטי. 

אצלנו בסך הכל בסדר. 

בששי היתה כאן ארוחה משפחתית מאד מוצלחת עם בתי ומשפחתה המתוקה והורי. אחרי האוכל הנכדים התלבשו על אלומי התמונות מכל השנים ונהנו להיזכר בעצמם בגרסאות הצעירות יותר ובכל הפעילויות הכיפיות שעשינו איתם מאז שנולדו. אפילו חכמוד השתתף, במקום לשבת עם האוזניות והטלפון, וגם ניהל שיחה ארוכה עם T על אופנועים.......

שרי ביקשה לשחק טריוויה ומצאתי להם כל מיני שאלות און ליין, וזה היה ממש כיף. 

כמובן ש-T הכין הרבה יותר מדי אוכל, והם לקחו איתם קופסאות הביתה ואנחנו עדיין אוכלים את השאריות. 

כשהבאתי את הורי מה'אחוזה', כמעט נכנסתי ברוכב אופניים חשמליים שעקף אותח במהירות וברשלנות בדיוק כאשר עמדתי לפנות שמאלה לרחוב שלנו. הוא בכלל לא ראה שאני עומדת ומאותתת שמאלה ועומדת לפנות, והוא גם בכלל לא שם לב שבלמתי בפתאומיות שנייה לפני שהוא חתך אותי וכמעט פגעתי בו, והמשיך לנסוע כאילו כלום. סכנת נפשות הרוכבים האלה. בתל אביב זה קורה כל הזמן, אצלנו ביישוב זה הרבה יותר נדיר, לשמחתי. 

אבא מתעייף יותר בימים אלה, ולמרות שהוא עדיין צלול ומתפקד, רואים שהוא ממש מזדקן. חסרות לו הרבה יותר מילים, והוא שוכח דברים שנאמרו לו. אין מה לעשות, בכל זאת בן 92 ועם לב שהולך ונגמר. 

לפני כמה חודשים הוא התחיל מנוי ב-STING TV ולמרות הסברים חוזרים הוא לא מצליח להסתדר עם ממשק המשתמש ובפועל הם כמעט לא צופים שם בסדרות או בסרטים, רק בטנפליקס. עם אמא בכלל אין מה לדבר על דברים כאלה, היא צופה בתכנים אבל לא יודעת לתפעל את הטלויזיה בכלל. וזה חבל כי יש שם תכנים מצוינים. בשבת ישבתי לערוך להם מצגת קטנה, איך לחפש ולמצוא סדרות וסרטים, להוסיף לרשימת הצפייה ולמצוא אותם אחר כך ברשימת הצפייה, ואיך לראות מה כבר נצפה ומה זמין. מקווה שהם ייעזרו בזה. 

קבעו לאבא בדיקת אקו לב בדיוק ביום החתונה של אחיינית2, ורק כשגיסתי הפצירה בו לנסות להחליף את המועד - כי ברור לכולנו שהוא יהיה גמור אחרי נסיעה לתל השומר והבדיקה הזאת ויש סכנה שלא יהיה לו כוח להגיע לחתונה - הוא התקשר והחליף וקיבל תור כמה ימים אחרי כן. 

בינתיים פתאום המטפלת שלו התחילה לדבר על יציאה לחופשת מולדת, והוא שאל אותי מה דעתי על זה. 

ובכן - מה דעתי? ראשית היא לא נמצאת מספיק זמן אצלו ולא צברה מספיק ימי חופשה כדי לצאת לארבעים וחמישה יום לחו"ל, אז אם היא נוסעת זה יהיה על חשבונה. 

שנית מחליף/ה עולה יותר כסף, אלא אם מסתפקים במחליף ישראלי לכמה שעות ביום - צריך לבדוק אם יש זמין. 

שלישית - אם היא כל כך רוצה לנסוע אולי עדיף לפטר אותה ולחפש מישהי במקומה. יש לי כל מיני מחשבות בנושא, וזה בעיקר תלוי בהורי, מה הם רוצים. הם חושבים שבזמן החופשה שלה הם יכולים להסתדר לבד. ייתכן, אבל אם גם אני אהיה בחו"ל (אם אטוס לבוסטון) ויקרה משהו - הכל ייפול על אחי. והוא לא ממש זמין. בקיצור, אין לי כוח לכל זה. 

א פרו פו חו"ל - שאולי יקרה ואולי לא יקרה, ביקשתי מ'רופאהחדשה' מלאי של תרופות כדי שאם ניתקע בבוסטון בגלל מלחמה, לפחות לא אהיה לחוצה מהעניין הזה. 

שוחחנו עם בת דודי מאורגון לגבי המפגש המתוכנן שלנו בוושינגטון די סי במהלך הביקור שלנו בארה"ב. אם נטוס ואם זה ייצא לפועל, זה יהיה ממש נהדר. הרבה מאד "אם"ים כמובן. 

השבוע שוב יצא לנו להתעסק עם IRS, כשפתאום קבלנו מכתב שבו הם טוענים שחסר להם דיווח שלנו משנת 2022 - למרות ששילמנו מיסים באותה שנה - ולכן הזיכוי שלנו (שמתברר שיש לנו) מתעכב. כמובן שבשנת 2022 עדיין היינו אצל רואה החשבון הקודם הכושל שלנו, ופנינו אליו בניסיון לקבל את כל האישורים שה-IRS דרשו. הוא נפנף אותנו ואמר שהוא כבר לא עובד באותה חברה, והפנה אותנו אליהם. 

פנינו לחברה, שבהתחלה טענה שהוא מחויב לענות לכל הלקוחות שלו לשעבר למרות שעזב אותם (לדעתי הם פיטרו אותו), אבל לאחר ששלחנו להם את התכתובת המחוצפת בינינו - בה הוא התנער לגמרי - הם התעשתו ומייד סיפקו לנו את כל מה שהיינו צריכים. התברר שהפעם הוא דווקא כן ביצע הגשה כמו שצריך, והבלגן דווקא אצל ה-IRS, מה שגם לא מפתיע. בכל מקרה רואה החשבון הנוכחי שלנו קיבל מאיתנו את כל החומר והוא יפנה אליהם ויסדיר - בתקווה - את כל העניין. במצב הנוכחי נשמח מאד לזיכוי כספי בלתי צפוי..........זקוקים לכל גרוש. 

אחרי כמה תלאות T קיבל את האופנוע החדש (הלא חדש) שלו. זה אופנוע משנת 2021 אבל ממש חדש, בקושי נסעו בו. מה שקרה, הוא שכאשר הסעתי אותו לאסוף את האופנוע, הוא לא הניע. מסתבר שאופנועי הרלי נוטים לרוקן את המצבר כאשר הם לא בשימוש, ולכן הם גם מגיעים עם מטען משלהם. T הטעין את האופנוע בבית המוכר וחיכה וחיכה...ואז היתה באזור הפסקת חשמל..........ובסוף ביקש שאחזור לקחת אותו הביתה. המוכר הביא לנו את האופנוע בערב לאחר שנטען לגמרי, וגם העביר לנו כסף לטובת רכישת מצבר חדש....ומאז T מרוצה וכבר נסע כמה פעמים עם האופנוע ושמח וטוב לב. 

זהו, פרט לכך שלמיינקוני היה התקף פרכוס קטנטן השבוע, מה שמזכיר לנו שלמרות הכדורים - הבעייה עדיין שם. בדרך כלל הוא בסדר, לשמחתנו. גם עבורו רכשנו עכשיו מלאי של הכדור, למקרה שניתקע בחו"ל. 

ה"אולי מלחמה" הזה ישגע את כולנו בסוף. 

אובך בחוץ ובפנים

אני מרגישה שהאבק ששורר בכל חדר גם פנימה, לנשמה.

זו השורה היחידה שנותרה מפוסט שלם שכתבתי הבוקר, ומשום מה הוא לא נשמר.... 

מה כתבתי בכלל? האם יש לי כוח לשחזר את כולו? מה רציתי לומר? האם אני זוכרת הכל? 

אולי כתבתי על כך ששבוע עבר מאז הפסקת האש ומאז שבתי והמשפחה חזרו לביתם, אבל זה מרגיש לי כמו הרבה יותר משבוע.

אולי סיפרתי על ביקור של העובדת הסוציאלית של התאגיד של המטפלת אצל הורי, והניסיונות שלנו לגרום למטפלת להבין שאמא שלי היא בעלת הבית ושצריך לכבד גם אותה, לא רק את אבא ואותי (שאותי היא רואה כסוג של סמכות). 

ודאי סיפרתי על הביקור שלנו אצל בתי בבית והמפגש המהנה עם הנכדים, אליהם התגעגענו מאד וגם הם אלינו. איך עזרתי לשרי להכין המווווון שיעורי בית, חיבקתי ארוכות את נשמותק, שהתמסר לזה בשמחה, והקשבנו לצלילי הגיטרה החשמלית של חכמוד ונהננו מאד. אפילו את חתני הספקנו לפגוש כשחזר הביתה, רגע לפני שעזבנו.

קבעתי סוף סוף תור לאמא לרופא אף אוזן גרון - לא מאמינה שהיא תסכים שהוא ישלח אותה לבדיקת שמיעה (אבל אולי?) אבל אולי לפחות הוא יוכל לעשות לה ניקוי אוזניים ואולי זה יעזור קצת? היא פשוט לא שומעת כלום! 

לבתי יש בשבוע הבא סוף סוף בדיקה שקשורה לבעיית השמיעה שלה, אז אני מקווה שגם בתחום הזה הדברים יתקדמו.

מקווה שזכרתי לספר שנפגשתי עם 'מחברת', ושהיא נשמעה מאד אופטימית לגבי סיכויי ההחלמה של בתה - למרות שהדרך עוד קשה וארוכה. זה היה משמח. 

באמת שאינני יודעת מה יהיה במדינה, גם מבפנים וגם מבחוץ, אז אני כרגע מסרבת לדבר על זה. 

יום השואה היה עצוב ואמיתי עבורי, כמו בכל שנה, וכרגע מתקרב יום הזיכרון שנהיה כבד מנשוא בשנים האחרונות. וזה בלי שיש לי אובדן מיידי במשפחה. לא יכולה אפילו לדמיין מה עובר על המשפחות. על יום העצמאות אני לא מדברת בכלל, לא מתכוונת לצפות בשום טקס שממש נגנב מאיתנו, האזרחים, לטובת המקורבים. בושה וחרפה.

אה, כן היה עוד משהו שסיפרתי עליו, לגבי הצ'לו שלי עתיק היומין (נו, טוב, רק משנת 1972) שהחלטתי סוף סוף למכור. נראה אם יהיה לו קונה...לא רואה הרבה ביקוש לכלי הזה. 

ועכשיו אבק מכסה את החוץ ואת הפנים - למרות שברגעים אלה ממש העוזרת החביבה שלי עמלה על נושא הפנים - ובעצם ככה התחלתי את הפוסט הזה...........אז כך אסיים. 

השיגרה החדשה

 איכשהו התייצבה לה השיגרה החדשה, בתוך המציאות המאד הזויה של המלחמה עם איראן. 

קמים בבוקר, אחרי לילות שלפעמים היו שקטים לגמרי, לפעמים עם התראות ללא אזעקות, ולפעמים עם אזעקות וירידה לממ"ד. 

יחסית יש לנו עדיין הרבה פחות אזעקות מאשר במקומות אחרים. ועל כך אנחנו מודים יום יום (ולילה לילה). 

באמצע השבוע T ואני יוצאים מוקדם לחדר כושר (וכבר תפסה אותנו גם שם אזעקה ללא התראה, מלבנון) באחד הבקרים. 

בששי שבת יוצאים להליכה בחוץ. היה מצחיק בששי כשמצאתי את עצמי אחרי ארבע קילומטר בלב הפרדסים של אחד מהמושבים השכנים, ופתאום נזכרתי שהתכוונתי לעשות סיבובים קצרים מסביב לשכונה, כדי שאוכל לחזור לממ"ד או להיכנס למקלט בדרך אם חלילה תתפוס אותי אזעקה. כאילו יצאתי להליכה וזה פרח לי לגמרי מהראש. לשמחתי לא תפסה אותי אזעקה ולמחרת בשבת כבר עשיתי סיבובים כמתוכנן וגם אז לא תפסה אותי אזעקה בדרך. 

כשאנחנו חוזרים הביתה המשפחה של בתי בשלבי התעוררות כאלה או אחרים. חתני יוצא מוקדם לעבודה, בתי לפעמים יוצאת בבוקר ולפעמים בצהריים או גם אחר הצהריים. כל אחד דואג לעצמו לארוחת בוקר וקפה, ובאמצע השבוע הילדים פורשים לחדרים ללימודי הזום שלהם. שרי עושה זום על הדלפק שבין הסלון למטבח, ואנחנו עוזרים במה שצריך. לפעמים מצלמים את התרגילים שהיא עושה ושולחים למורה בוואטסאפ, לפעמים מכניסים אותה לשיעור המתאים...

בצהריים אנחנו דואגים לארוחה לכל מי שבבית באותו זמן, ועולים לנוח. הגדולים משגיחים על הקטנה בזמן שאנחנו ישנים שנ"צ.

T מנהל את הפגישות שלו בטלפון או בוואטסאפ וידאו, ומשגיח על שרי אם אני יוצאת למספרה או לפגוש חברה, וקופץ להשלים קניות בסופר כשאני משגיחה על הילדה...ככה אנחנו מתנהלים די בנחת. 

בשעות אחר הצהריים, אם בתי לא מקפיצה את הבנים לחוגים שלהם בהרצליה, אנחנו בדרך כלל משחקים משהו, ואם בתי או חתני ישנם אז הם מצטרפים גם. לפעמים זה "ארץ עיר" ולפעמים "טריוויה". יום אחד שיחקנו "הרמז" ויום אחר "קטאן" והיום או נשחק רמי קוב....ותמיד יש הרבה צחוקים וכיף ביחד. 

אתמול בתי עבדה עד הערב וחתני הגיע מוקדם, T הכין פיצה וכולם התענגו עליה. גם בתי הספיקה להגיע בזמן כדי לאכול וליהנות. 

בשבת קפצנו לבקר אצל הורי, והמשפחה של בתי קפצו הביתה לחוגים שלהם ולהיפגש עם אמא של חתני קצת. חתני אמר שהשבוע מתי שהוא היא תיקח את שרי שתהיה אצלה יום שלם ותישן אצלה, יחד עם אחת מבנות הדודה. לגוון לה קצת ולהקל קצת עלינו. הם באמת מנסים לתת לנו כמה שעות של ספייס ושקט מידי פעם, שלא יהיה עלינו יותר מדי. 

בתי גם שואלת מידי פעם אם זה עדיין בסדר שהם כאן. מבחינתי זו לא שאלה בכלל, כל עוד יש מלחמה וטילים ולהם אין ממ"ד. וזה גם לא נורא מכביד עלי. אולי על T זה מכביד מעט יותר, אבל הוא לא מקטר (כמעט) וראינו שהם משתדלים, גם לעזור במטבח ומנסים לצמצם את הבלגן....ובאמת גיסתי שלחה לי סרטון של איך הבית שלה נראה, עכשיו שאחיינית1 עם בעלה והתינוקת גרים אצלם (מאותה סיבה של העדר ממ"ד), ומצבנו טוב בהרבה. 

אני חייבת לציין שגם הרבה יותר קל לי עם שרי, שהתבגרה והיא הרבה פחות קשה להעסקה מאשר פעם. 

אתמול חתני התגאה בפנינו על הישגים שיש לו בעבודה, גם קידום וגם בונוס וראינו שהוא ממש רוצה לגרום לנו להתגאות בו. זה מאד שימח אותנו ובאמת החמאנו לו ועודדנו אותו. הוא גם אמר שהחודש נוכל להעביר להם פחות כסף, בזכות הבונוס שקיבל. זה יפה שהוא חשב על זה, שהוא חושב על זה ולא יוצא מתוך הנחה שאנחנו עכשיו תומכים בהם קבוע וזה. 

נראה לי שגם השיחות בינו לבין בתי עשו את העבודה והם עכשיו בסדר ביניהם. אבל עוד לא יצא לי לדבר על זה עם בתי שוב, ורציתי לשאול אותה לגבי סדר פסח - לא שנראה שיהיה סדר פסח בכלל בקצב הנוכחי. מה שרציתי לשאול אותה, הוא לגבי אחותו של חתני. כשהזמנתי אותה היא כתבה לי שהם ישמחו לבוא אבל הם צריכים לשאול את הוריו של בעלה. אחר כך משיחה עם חתני הבנתי שהוריו של בעלה לבד לגמרי, שני הילדים האחרים שלהם חיים בחו"ל, ולא בטוח שיש להם עם מי לחגוג את ליל הסדר. במצב רגיל הייתי מייד מזמינה גם אותם, מה זה עוד שני אנשים בשולחן הסדר? אבל אני רוצה קודם לשאול את בתי איך היא בכלל מרגישה לגבי כל זה.............

זהו, אז הימים חולפים להם בשיגרה החדשה, אני עדיין לא מבינה מה אנחנו עושים ולמה שואפים להגיע במלחמה הזאת, בכל החזיתות שלה. היום לראשונה הזכירו את התעצמות החמאס, אגב, אחרי שלא שמעתי עליהם המון זמן. ברור לי שאנחנו לא באמת מתקדמים לשום מקום, או לפחות לשום מקום טוב. אין לי מושג לאן זה הולך ומה יהיה.......ובינתיים לפחות אני מתרשמת שאין הרבה נפגעים בגוף.....אז לפחות זה. 

שיהיה שקט. 

שבוע של טילים ובישולים

חזרנו בשבת שעברה ומאז אנחנו רוב הזמן במטבח. 

לשמחתי יותר זמן במטבח מאשר בממ"ד, אמנם, אבל עדיין - לארח משפחה עם שלושה ילדים, שניים מהם מתבגרים, זה אומר הרבה בישולים, הרבה פינויים ושטיפות כלים, הרבה כביסות, וגם הרבה משחקים וצחוקים בין לבין. 

כאשר בתי וחתני כאן הם תורמים את חלקם ולפחות את הכביסות וחלק מהבישולים הם מנסים לקחת על עצמם, אבל מאז שחזרנו הם יוצאים לעבוד - בתי בקליניקה שלה, וזה לא יום מלא אמנם, אבל חתני בעבודה מהבוקר עד הערב. בעצם לאו דווקא עד הערב אבל הוא לא מגיע ישר הביתה בתום יום העבודה. הוא קופץ אליהם הביתה, הולך לאימון שלו, דואג לצרכים של עצמו ופחות משתתף במאמץ המשפחתי. בתי רבה איתו לא מעט השבוע, ויצא שאפילו ביום הולדתה, שחל השבוע, היחסים ביניהם היו מתוחים. 

אחרי הרבה שיחות, חלקן אל תוך הלילה, היא פשוט הבינה שהוא עדיין עמוק במשבר על אבא שלו - הקונפליקט העמוק בין האבל לבין הבגידה, האכזבה, הריב בין האחיות....הוא בכלל לא פנוי לראות אף אחד אחר או לדאוג למה שעובר על בתי או הילדים....זה קשוח, המצב הזה. אבל כרגע אין לה הרבה מה לעשות עם זה. היא עצמה תמכה בו לאורך כל הדרך עד שלאחרונה - עוד לפני המלחמה - כבר היה לה קשה לשאת את הסכסוך המשפחתי שלו, והיא לקחה צעד אחורה. הוא מאד נפגע מזה......שוב, לא מצליח להבין איך זה בעצם משפיע גם עליה. קשה לה לשהות במחיצת כל אחת מהאחיותיו ולהתנהג כאילו הכל כרגיל, כי זה לא. קשה לה שהגדולה מקטרת על הקטנה ומנסה להסית אותה נגדה. קשה לה להתנהג כאילו כלום לא קרה כשהיא עם הקטנה, כפי שחתני מנסה לעשות כדי לשמור על היחסים, כי כן קרה וגם בתי נפגעה מזה. בקיצור - לא פשוט. ועכשיו כל זה בתוך המלחמה ובתוך לגור אצל ההורים שלה, כאשר יש גם את האלמנט של לראות איך היחסים במשפחה שלנו הכל כל כך בסדר, לעומת מה שקורה אצלו. מאד מאד לא פשוט. ואני מניחה שגם לא פשוט לו להיות כל כך תלוי בנו כלכלית....

והמלחמה עכשיו דוחה עוד יותר את היכולת שלהם למכור את הדירה.........בלי הממ"ד. מסובך. 

בכל מקרה אנחנו הצלחנו לחגוג לבתי איכשהו. קניתי בלון הליום ושרי ואני ניפחנו יחד עוד המון בלונים וקישטנו את הבית. הזמנתי לה פרחים ושלחתי אותה לעיסוי מפנק ומפרק...ולמרות שבדיוק חזרנו מיוון ולא נערכתי לאפות את עוגת התותים המסורתית שלי, מצאתי בפריזר את עוגת השמרים הלא פחות מסורתית שלי, שמנו עליה נרות ושרנו לה וחגגנו איכשהו. חתני קנה לה AIR PODS חדשים, שהיא לא ממש רצתה, ובעיקר העדיפה שהוא יהיה איתה ויעזור לה - אבל הוא הגיע בערב וכל מה שהתעסק איתו מרגע שהגיע היה לעטוף את המתנה וללכת להביא סושי. היא היתה די מבואסת ממנו. 

בתוך כל זה היתה לי השבוע בדיקת גסטרוסקופיה/קולונוסקופיה, שקבעתי מזמן ובקושי הצלחתי לחזור מיוון כדי לקיים אותה. זה מצחיק, כי קבעתי את הבדיקה בגלל הרפלוקס שלי, העובדה שאני לוקחת נקסיום כל יום והיה לי חשוב לוודא שאין לי פוליפים בוושט או דלקת (שהיתה לפני עשר שנים), ו"על הדרך" הרופא החליט גם לעשות שוב קולונוסקופיה (אם כבר, אז כבר) למרות שבפעמיים הקודמות הכל היה שם בסדר במעי.

אז יצא שהוושט תקינה (פרט לבקע הסרעפתי "הקטנטן", לדבריו), ודווקא מהמעי הוא הסיר שלושה פוליפים קטנים ואחד גדול יותר, שנשלחו לבדיקה. אז מזל שעשיתי. בכל מקרה הוא אמר לחזור על הבדיקה בעוד שלוש שנים אבל כמובן שאם חלילה התוצאות ההיסטולוגיות יצריכו זאת, נטפל מייד. 

אני יודעת שאנשים מקטרים על ההכנה לבדיקה, ובאמת הלילה שלפני הבדיקה התאפיין בהרבה ריצות לשירותים במקביל לריצות לממ"ד (היה לילה "שמח" במיוחד מבחינת אזעקות) אבל לדעתי זה לא היה כזה נורא. העיקר שזה כבר מאחוריי. 

אז היו לנו כאן משחקי טאקי ו"ארץ עיר" ו"הרמז" ובסך הכל הרבה מאד כיף וביחד, וגם הרבה שעות שכל אחד מהילדים ספון בחדר עם "זום" או משחקי מחשלב או טלוויזיה...ו-T ואני מבשלים וקופצים לקניות ומסדרים וחוזר חלילה. 

מפה לשם עלתה השאלה של ליל הסדר. 

בהנחה (לא מבוססת על כלום) שעד אז המלחמה תסתיים, חתני שאל אם אפשר להזמין את המשפחה שלו לליל הסדר. וכאשר הוא אמר "המשפחה" דייקתי אותו כדי להבין את מי זה כולל. אז זה כולל את אמא שלו ואת המשפחה של אחותו הקטנה. וידאתי איתו כמה פעמים, כי ממש לא בא לי לצאת זו שלא הזמינה את אחותו הגדולה ושכל האש תופנה אחר כך אלי. הוא אמר שבטוח, רק הקטנה. אז שאלתי אותה. היא אמרה שתבדוק עם הוריו של בעלה. ותחזור אלי. אם הם לא יבואו אלינו, אשאל את המשפחה של אחי. ואולי המלחמה ממילא תימשך וכל זה לא רלוונטי. 

אני מקווה ששותפנו ומשפחתנו יצליחו לנסוע ל"ארמון" ביוון כמתוכנן בסוף החודש לחגוג שם את פסח. בכלל לא בטוח שזה יהיה אפשרי. 

שמעתי באקראי השבוע אזכור לאיזשהו מתווה פיצויים לעובדים / עסקים במלחמה. וצחקתי שאם הם יבססו את המתווה על מחזורים של השנה שעברה או זו שלפניה....הם יעשו עוול. לדעתי הם צריכים לבסס את הפיצויים על ההכנסות של אנשים מלפני הקורונה בכלל. כי מאז אף אחד לא באמת חזר לעצמו. לדעתי. 

טוב, נראה לי שכיסיתי הכל. 

ולא, אין לי מושג מה אנחנו עושים במלחמה הזאת או מה האמריקאים עושים. אין לי מושג מה המטרות האמיתיות. אין לי מושג מה ייחשב הישג או נצחון. אני בעיקר חוששת ששום דבר לא באמת ישתנה, לא מול איראן ולא מול החיזבאללה. ומטריד אותי שלא מזכירים בכלל את החמאס ועזה. כאילו זה כבר לא קיים? אני בעיקר חוששת מההשלכות - המקומיות וגם הגלובליות - של המלחמה הזאת. 

אני לא מבינה איך תושבי הצפון יכולים לחיות במצב הנוכחי......זה בלתי נסבל. 

יאללה, שיהיה סופשבוע שקט. 

השבוע

חזרנו מיוון בשבת ומאז מייד חזרנו לשיגרה שלנו. 

בשני קפצנו לביקור אצל בתי. חכמוד ונשמותק הלכו כל אחד לאימון שלו - חכמוד ב-MMA ונשמותק בקרוס פיט. אני הבאתי לשרי מן משחק יצירה להכנס ויטראז'ים קטנים - לתלייה על החלון או לשימוש כמחזיק מפתחות. היא מאד התלהבה וכך העסקתי אותה רוב אחר הצהריים בזמן שבתי עסקה בכתיבת מאמר עבור בטאון המכון שבו עשתה את התואר האחרון (לימודי תעודה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית). 

כשנמאס לילדה מהויטראז'ים עברנו לסוג של פלסטלינה (היא קראה לזה "קליי" - כלומר CLAY - שזה חימר באנגלית אבל כנראה שזה איזשהו חומר גמיש אחר....שמאד נעים לעבוד איתו. 

ברגע ששרי נהייתה רעבה T נכנס לתמונה והכין לה קרפים. מן צוות שכזה אנחנו.

הספקנו עוד לראות את חתני ואת נשמותק כשהם חזרו, ואז נסענו הביתה. את חכמוד לא ראינו בכלל, אבל הוא התקשר כשכבר היינו בדרך הביתה לומר תודה על השעון ש-T הזמין לו ב"עלי אקספרס". זה כאילו היה ליום ההולדת, למרות שכבר השתתפנו במתנת יום הולדתו - גיטרה חשמלית שהוא קנה לעצמו בהשתתפות הוריו, הסבתא השנייה ואנחנו כמובן. 

בשלישי קפצנו לביקור אצל הורי. גם לאמא T הזמין משהו ב"עלי אקספרס" - סוג של  מכשיר שמיעה ללא מרשם, שהתברר כמאד לא מוצלח. בתכל'ס זה נראה כמו אוזניות אלחוטיות, מגושמות כאלה (היא כל הזמן הרגישה שזה עומד ליפול לה מהאוזן) וזה אומנם הגביר את הקולות מסביב וסייע בשמיעה אבל היה לזה צליל מתכתי לא נעים והיה ברור שאין סיכוי שהיא תיעזר בזה. בשלב זה היא הסכימה לקבוע עם רופא אף אוזן גרון ולעבור בדיקת שמיעה....אבל "כאשר יעבור הכאב" מהנפילה. בקיצור, לא בוער לה כרגע להתמודד עם בעיית השמיעה. 

דווקא אני ביקרתי השבוע אצל רופא אף אוזן גרון במסגרת ההקפדה שלי להגיע אליו פעמיים בשנה לבדיקה וניקוי שעווה. גיליתי שכאשר אני עושה זאת כל חצי שנה, מצטברת לי פחות שעווה וגם לא כואב לי כשהוא שואב אותה. 

ביקרתי גם אצל ה"גאסטרו" (כלומר - רופא גאסטרואנטרולוג) וקבעתי גסטרוסקופיה/קולונוסקופיה לעוד חודשיים בערך. הפעם האחרונה היתה לפני תשע שנים.... אגב שוחחתי איתו על מצב העצירות שלי, והוא לא התרגש בכלל ממגוון התוספים שאני לוקחת כדי להתמודד איתה. התפלאתי אבל לפחות קבלתי אור ירוק, ואפילו רעיון לעוד תוסף, שבעצת הרוקחות הנהדרות שלי החלטתי בינתיים לא לקחת. 

אני מעט חוששת לפתוח פה לשטן ולדווח על כמעט 4 שבועות ללא התקף כאבים של T. היום יש לו עוד טיפול אצל הרופא/כירופרקט. כבר היו לו פה ושם תקופות ארוכות ללא התקף אבל זה היה כבר לפני כמה שנים. לא לאחרונה. לא מעזה לקוות.............

גם מיינקוני מתאושש מה"מסטוליות" שלו בעקבות התרופה. לאחר שהוטרינר הציע שנפחית מעט את המינון, גילינו שכאשר אנחנו כותשים את הכדור (בעזרת עֱלִי של תבלינים), נשארת מעט אבקה על העֱלִי ואותה אנחנו לא מוסיפים לו. ההפחתה המזערית הזאת (של הכדור שהוא גם ככה קטנטן) ממש עשתה את ההבדל, והוא כבר עירני וחזר לעצמו כמעט לגמרי. ובינתיים הוא לא חזר לפרכס בכלל. עכשיו נותר רק לקוות שזה ימשיך לעזור לו לאורך זמן, וגם שתמיד נשיג את התרופה (שהבנתי שלפעמים היא חסרה). 

בגזרת הספרים אני קוראת עכשיו את "הלבד הגדול" מאת קריסטין האנה (שמאד אהבתי את "הנשים" שלה). ביוון לא יצא לי כמעט לקרוא בכלל - או שהייתי עסוקה או שהייתי עייפה מדי. גם עכשיו אני מרגישה שאני עסוקה ויש לי פחות זמן לקרוא, אבל כיף לי שתמיד מחכה לי ספר טוב......

אני מתמידה עם הדואולינגו - לימוד היוונית שלי - ולמרות שהאפליקציה לא מתרגלת דיבור אלא רק קריאה ואוצר מילים (וניסוח משפטים) ראיתי שהצלחתי פה ושם לומר משפטים ביוונית וגם קצת להבין מה שדובר. 

מה שמזמן לא תרגלתי זו הנגינה בפסנתר, ואני מקווה שאחזור לזה אם לא היום אז כבר מחר. 

בינתיים T משפר את אתר האינטרנט של הבית ביוון ומוסיף לו את הצילומים החדשים. זה יצא ממש יפה. 

הוא כתב נוהל לניהול הבית עבור האישה שמטפלת בו, תירגם אותו ליוונית ושלח. נותר רק לקוות שהתרגום יהיה פחות או יותר תקין וברור (לפעמים הגוגל טרנסלייט מעלה תוצאות מגוחכות משהו) ושהיא לא תיבהל ותברח......כבר התפטרה לנו מנהלת בית אחת....לא יודעת מה נעשה אם גם זאת תחליט שזה לא בשבילה. 

מה עוד? אני יכולה לקטר קצת על כמות המיסים הלא נורמלית שאנחנו צריכים לשלם גם בארץ וגם בחו"ל - מס הכנסה ומיסי מקרקעין - אבל מה זה יעזור? מצד אחד זה רק אומר שאנחנו מרוויחים יפה, ומצד שני הרשויות רק מעלות את ערך המיסים כל שנה וזה מרגיש כמו גזל לשמו. אבל זה, כנראה, מה שיש.

אתמול התקשר אלי חכמוד ואמר שכאשר הוא מחפש את שמו המלא באינטרנט, עולה לו אתר התמונות המשפחתיות שלנו, עם תמונות שלו ושל נשמותק כשהיו תינוקות, והוא מבקש להסיר את זה. האמת שהתפלאתי, כי את רוב התמונות באתר אני שומרת עם הגדרות של "פרטי - לעיני בלבד". אבל כנראה בתקופה שהם נולדו פקששתי כמה "אלבומים" שכאלה והם נותרו תחת הגדרה "ציבורית". אז עכשיו התחלתי לעבור על כל האתר ולתקן את ההרשאות. התחלתי כמובן באלבומים ההם של חכמוד ונשמותק, כדי שיוכל לראות שכעת האתר דורש הרשאות כדי לצפות בתמונות. בעייה גדולה האינטרנט הזה. לפייסבוק אנחנו לא מעלים תמונות של הנכדים אף פעם. בכלל, אני ממעטת להיכנס לפייסבוק או לאינסטגרם - בעיקר כדי לראות מה חברים ומשפחה העלו - ואני בקושי מעלה או משתפת שם. 

בחוץ חשוך ומעונן אבל לפחות פחות קר מאתמול. אמור להתחיל גשם מתי שהוא אבל לא משהו רציני, אם הבנתי נכון..........

על החדשות המטורללות אני לא רוצה לומר מילה. זה באמת הולך ונהיה מוגזם לחלוטין. 

ושיהיה סופשבוע שקט. 

נכדים, חברות ופיסיותרפיה

יחסית יצא לנו לראות את הנכדים הרבה במהלך השבוע האחרון.

בשבוע שעבר בתי לקחה את נשמותק לביקורת אצל הנוירולוג - שגם נותן לו כדור לבעיית הקשב והריכוז שלו וגם כדור נגד הטיקים שהוא סובל מהם. הנוירולוג מקבל ביישוב בשרון מעט צפונית לשלנו, אז הרבה פעמים כשבתי נוסעת לשם עם נשמותק היא משאירה אצלנו את שרי בדרך. 

הביקור היה קצר אבל שרי ואני נהנינו ממנו מאד. הביקור כולו בעצם הוקדש למוזיקה. בהתחלה היא ואני ניגנו בתורות על הפסנתר, בעזרת האפליקציה שכולנו לומדים איתה (SIMPLY PIANO), ואז שרי ניגנה קצת על מערכת התופים של בני, שכבר השארנו אותה מורכבת באופן קבוע כי הנכדים - וגם בתי - מאד אוהבים לנגן עליה כשהם באים לביקור. ל"קינוח" שרי גם ניגנה קצת על הגיטרה  - כך שלא שמנו לב שהזמן עבר וכבר בתי חזרה עם נשמותק ואספה אותה הביתה. 

בששי הם באו לכאן לארוחה, והיה מאד נחמד. גם הפעם הורי החליטו לא להגיע, אמא אמרה שקשה לה מדי ההתניידות. אז קפצנו לבקר אצלם בששי בבוקר. בסך הכל הם נראו בסדר. ניסיתי לסדר להם את מצלמות האבטחה - לאחר שהתקינו להם רשת אינטרנט חדשה והיה צורך להחליף את שם הרשת ואת הסיסמא ולאתחל את המצלמות....מצלמה אחת הצלחתי לסדר ואת השנייה משום מה לא. אמא שלי ניסתה לשכנע אותי שאין צורך במצלמות.....אני מבינה שקשה לה עם המחשבה שאנחנו יכולים לראות אותם (למרות שאנחנו בעיקר התקנו אותם כדי שהמטפלת תדע שהיא תחת מעקב) אבל חשוב לי להיות מסוגלת לבדוק מה מצבם. ממילא המצלמות בסלון - כל אחת משקיפה מזווית אחרת - ולא בחדרי השינה שלהם או של המטפלת וגם לא בממ"ד. 

כשיצאנו מהם T חטף התקף כאב קשה מאד, בעצם הכי קשה שהיה לו מאז שהתחיל את הטיפול אצל הרופא הכירופרקט. מבאס מאד העניין הזה. 

גם שרי וגם נשמותק החליטו להישאר לישון אצלנו. נשמותק בחר לישון לבד "בפרטיות שלו" בחדר האורחים, בעוד ששרי הסכימה בפעם הראשונה לישון על הספסל בחדר שלנו - לא לפני שהעפנו מהחדר את כל הבובות שישבו שם בדרך קבע. 

כשחכמוד ונשמותק היו קטנים וישנו אצלנו, גם חכמוד פחד מהבובות האלה בחושך, אבל הפתרון אז היה להוריד את כולן מהספסל (ממילא היינו צריכים לפנות אותו כדי לערוך אותו למיטות כדי שהם יוכלו לישון שם) 

לערום אותן לערימה ולכסות אותן בכריות. עבור שרי הפתרון הזה לא הספיק וממש הייתי צריכה לפנות את כל הבובות מחדר השינה שלנו. העברתי אותן לחדר האורחים, שגם ככה מדפיו מלאים בעוד בובות פרווה, וכבר החלטתי להשאיר שם את כולן בשלב זה - ממילא הילדה תישאר לישון אצלנו עוד הרבה פעמים. 

שרי נרדמה מייד, אפילו לפני שהספקתי להקריא לה את הפרק הראשון בספר החדש (מספר 11...אולי?) של איזידורה מון, אבל מאותו רגע שבו היא נרדמה, הילדה התעוררה כמעט כל שעה. לפעמים היא קוראת לאמא ורוצה את אמא, לפעמים היא קוראת לי - כי היא לא מוצאת את אחת הבובות שלה (היא ישנה קבוע עם שלוש בובות, שעם שתיים מתוכן היא הולכת כמעט לכל מקום גם במהלך היום) או כי היא רוצה לשתות מים. או סתם כי הלכתי לשירותים והיא לא ראתה אותי במיטה. אה, כן - חשוב לציין - חייבים שיהיה אור בחדר. 

כשהיא מתעוררת היא ממש צועקת - אמא או סבתא - ונראית עירנית לגמרי, ואז היא נרדמת תוך חלקיק שנייה, ולי כמובן לוקח הרבה יותר זמן להירדם בחזרה. זה היה לילה קשוח - בו גם אני וגם T בעצם כמעט לא ישנו. 

בבוקר הילדה התעוררה שמחה וטובת לב, טענה שהיא ישנה מצוין ולא היו לה שום חלומות ושום סיוטים. טוב, לפחות היא 😂.

היו לנו הרבה תכניות לבוקר, כולל כמובן ארוחת בוקר (היא העדיפה דגני בוקר ונשמותק כמובן אכל פנקייקס), אבל מהר מאד היא התקשרה אל בתי ושאלה אם היא יכולה לבוא לקחת אותה עכשיו... ומצאנו את עצמנו לבד בבית בשעה הרבה יותר מוקדמת ממה שתכננו. 

שארית השבת עברה פשוט במנוחה והשלמנו שעות שינה גם בצהריים וגם בלילה. 

בתחילת השבוע אמא הסכימה שאתייעץ עם הפיסיותרפיסטית שלנו לגבי מצבה. הפיסיותרפיסטית שאלה הרבה שאלות והקשיבה לתשובות, אמרה שכרגע אין לה תורים בשבילנו אבל כן נתנה כמה הנחיות חשובות לבינתיים. היא גם ביקשה שאמא תקום ותתהלך בבית עם ההליכון לפחות פעם בשעה - מה שאמא ממילא עושה, בעיקר כי משגע אותה לא להיות בתנועה שהיא רגילה בה. בנוסף היא נתנה לה תרגילים לעשות בשכיבה, לכופף בכל פעם רגל אחרת למצב בו הברך מקופלת וכף הרגל על הארץ - עד כמה שהיא יכולה בלי שזה יכאב. גם את זה אמא עושה באדיקות. היום אמא גם דיווחה לי שהיא עשתה שני סיבובים מסביב לבית עם ההליכון בחוץ. אני שמחה שיש לה מוטיבציה. אני מקווה שיתפנה תור בשבוע הבא אצל הפיסיותרפיסטית כדי שהיא תוכל להעריך טוב יותר את מצבה ואולי אף לעזור לה. 

בשני אחר הצהריים קפצנו לביקור אצל בתי. שרי הגיעה מבית הספר במצב רוח נוראי - היה לה יום קשה והיא התקשתה לצאת מהבאסה שלה.  היא צפתה בטלוויזיה ופתאום ראתה שמכינים שם פיצה, ואמרה שבא לה פיצה. מי אם לא סבא T מייד התנדב להכין פיצה, ובבת אחת כל מצב הרוח השתנה. וכמובן שגם נשמותק שמח מאד, ועזר לסבא להכין את הפיצה. דווקא חכמוד, כשחזר מאימון ה-MMA שלו, הודיע שהוא לא רעב. 

היום יש לו יום הולדת 15. איכשהו הוא הצליח לשכנע את בתי להוציא אותו מוקדם מבית הספר ולעשות איתו "יום כיף" - שכמובן כולל בעיקר שופינג. הוא רוצה לקנות לעצמו גיטרה חשמלית חדשה (אנחנו לא לגמרי מבינים מה לא מספיק לו ב"גיבסון" וינטג' שהוא קיבל מאיתנו - מבני בעצם - ביום הולדתו הקודם (פלוס מגבר חדש). אבל בתי אמרה לו שהם לא יכולים להרשות לעצמם לקנות לו כרגע משהו כל כך יקר אבל שהם יתרמו את חלקם, ולטובת הפרוייקט שלו תרמנו גם אנחנו את חלקנו בכסף, שאמור לכסות כחמישית מעלות הגיטרה. ושיהיה לו, כמו שאומרים, בהצלחה. הוא מסרב לעבוד, כך שפרט לדמי הכיס שהוא מקבל מהוריו ומה שהוא ביקש וקיבל מאיתנו ומהסבתא השנייה - אין לי מושג מאיפה הוא ישיג את הכסף. 

בגילו טחנתי כל כך הרבה בייבי סיטינג שיכולתי לקנות ולעשות כל מה שרציתי בלי שאצטרך לבקש כסף מהורי (שלא נטו כל כך לתת ממילא). 

עוד השבוע נפגשתי עם ביוכימיה, שמצד אחד חשובה לי כחברה אבל מצד שני המפגשים שלנו לא באמת משמחים אותי. כשחשבתי על השיחה שלנו אחר כך התקשיתי לזכור משהו שהיא סיפרה על עצמה או על המשפחה. על מה לעזאזל דיברנו בכלל? זה היה מאד מוזר. למחרת נפגשתי עם מחברת וזה היה כיף כתמיד, ואז אתמול שוב נפגשתי איתה במקרה אצל הספר שלנו. היא באה להסתפר ולעשות צבע, ואני באופן ספונטני החלטתי לנסות לעשות לק ג'ל בצפרניים. בדרך כלל אני לא מגדלת צפרניים בכלל, אבל בתי עושה לק ג'ל וזה מאד יפה לה, וחשבתי לנסות גם אני. נראה כמה זמן זה יחזיק אצלי מעמד. 

לבסוף הבוקר זכיתי לשיחת קיטורים מבתי. פעם בכמה זמן כשהיא "עולה על גדותיה" עם מה שיש עליה, היא מתקשרת לשפוך קצת את הלב ולשחרר קיטור. האמת שיש עליה המון. גם עבודה וגם שאריות מהתואר האחרון שעשתה (פסיכותרפיה פסיכואנליטית) וגם כמעט כל מטלות הבית - קניות, בישולים, כביסה, ניקיון - חתני הרבה פחות נוכח והרבה פחות פעיל לאחרונה, בין העומס שיש לו בעבודה פלוס המטלות ללימודים שלו (תואר שני בהנדסת מכונות) והעומס הרגשי בעקבות מותו של אביו וכל מה שקרה אחריו. וכמובן שלושה ילדים בשלבים שונים של התפתחות שכל אחד מהם צריך ממנה הרבה וכל אחד מהם גם נוטה לשפוך עליה את כל מה שקשה לו/לה. מידי פעם היא מגיעה לרווייה שכזו....ומודה לי אחר כך על ההקשבה. במיוחד מאז שהיא היתה חולה, היא מרגישה שעדיין לא חזרה לעצמה לגמרי ועדיין לא עומדת בקצב.....זה לא שאני עוזרת במשהו, אני כבר לא במצב להשתתף באופן פעיל במטלות שלה - אבל כנראה שבכל זאת ההקשבה שלי עוזרת. 

אז עכשיו אני יוצאת לקנות את המצרכים הדרושים לי לעוגת התותים שלי - לכבוד יום הולדתו של חכמוד - אני מקווה שהם יגיעו בששי עם מצב רוח טוב, ואולי אולי גם הורי יצליחו להגיע...............

שנה אזרחית טובה לכולנו. 

בוסטון - אוקטובר 2025 - ימי הביקור האחרונים שלנו אצל בני

 כפי שכבר סיפרתי, בתום טיול בר המצווה של נשמותק נשארנו T ואני עוד ששה ימים אצל בני ומשפחתו המתוקה, כדי לזכות לזמן האיכות שלנו ביחד כפי שאנחנו משתדלים לעשות פעמיים בשנה. 

היה כיף להיות בהרכב משפחתי מלא, אבל הרגשנו שמגיע להם קצת תשומת לב בלעדית מאיתנו בלי כל השאר, כפי שבתי ומשפחה זוכים לה במהלך כל השנה. 

אלא שסביבוני העלה חום עוד ביום לפני שבתי ומשפחתה טסו הביתה, ולמחרת גם T העלה חום והרגיש מאד לא טוב, וכבר הבנו ששוב נהיה אצלם במוד של מחלה. 

בהתחלה בסך הכל התנהלנו כרגיל - קניות בסופר וכביסות, בישולים ושטיפת כלים, משחקים עם הנכדים ועזרה עם שיגרת האוכל, האמבטיות וההרדמה - אבל סביבוני היה בבית, וכשירד לו החום צריך היה להעסיק אותו לשחק איתו - והוא קיבל הרבה יותר זמן "משחקי וידאו" בטלפון ובטאבלט מהרגיל. ברגיל הוא משחק X דקות כמה פעמים ביום רק במהלך סוף השבוע.

אבל כשחולים...........החוקים מתגמשים. 

במהלך היום T היה יחסית בסדר ותיפקד, אבל לקראת הערב תמיד עלה לו החום והוא ממש רעד והרגיש לא טוב......

בשבוע הזה החברה / שכנה / בייביסיטרית שלהם נסעה עם משפחתה לפלורידה, וכלתי התנדבה לטפל להם בכלבה. 

חלק מהזמן הכלבה ביקרה אצלנו בבית, ובחלק מהלילות כלתי התנדבה לישון בבית שלהם כדי שהיא לא תהיה לבד. 

אני מאד אוהבת את היחסים בין בני וכלתי לבין השכנה/חברה/בייביסיטרית הזאת - הרבה מאד רצון טוב ונתינה משני הצדדים. 

כמובן שבזמן הזה בני וכלתי המשיכו לעבוד - ללמד ולהופיע - כרגיל, ואנחנו שמרנו על הילדים. 

זה נוף של בוסטון שכלתי צילמה באחד מימי העבודה שלה בעיר. 

בערך יומיים אחרי ש-T חלה אני גם נדבקתי - אמנם לא היה לי חום בשום שלב אבל לשנינו התחילו גם תסמינים של בחילות ואחר כך גם סחרחורת. 

בניגוד ל-T שהמשיך לתפקד כאשר לא היה לו חום, מרגע שאני חליתי פשוט נשפכתי על הספה או במיטה ולא היו לי כוחות לעשות שום דבר. 

סביבוני החולה וסבתא אמפי החולה מתפנקים על הספה

סבתא אמפי וקיקה - מזל שהקטנה לא נדבקה בשום שלב

מזג האוויר המשיך להיות סגרירי אז אפילו לא הרגשנו מבואסים על כך שלא יכולנו לצאת או לקחת את הילדים לגן השעשועים.

אגב לא קיקה ולא בני וכלתי נדבקו מאיתנו בשום שלב. 

T הצהיר שהוא מתחיל להרגיש יותר טוב כבר אחרי שלושה או ארבעה ימים אבל אני הייתי די גמורה. בדיעבד הוא אולי סיים עם המחלה אבל התברר שהמחלה לא סיימה איתו...אבל הוא מאד עקשן הבעל שלי, ובאותם ימים אחרונים בבוסטון חזר לתפקד כרגיל. או לפחות ניסה. 

יום לפני שחזרנו לארץ פתאום היה מזג אוויר מעולה, זה היה סוף שבוע ובני וכלתי היו שניהם פנויים - וסביבוני הרגיש יותר טוב - אז כולם חוץ ממני נסעו לחוות קטיף תפוחים. 

במקור זו היתה פעילות שכלתי תכננה עבור שתי המשפחות כשהגענו עם בתי לבוסטון, אבל משום מה בתי החליטה שזו לא פעילות שתעניין את הילדים שלה....חוץ מאולי שרי - והיא העדיפה לעשות דברים אחרים. 

מהמבוך הזה הם בקושי הצליחו לצאת.....😂

היה מגוון גדול של תפוחים והם הביאו כל כך הרבה הביתה ש-T מייד הכין ריבה ואפה עוגה....

היו גם עוד סוגים של עצי פרי בחווה הזאת

ופינת חי.... שקיקה מאד אהבה אבל את סביבוני חיות מעולם לא עניינו. 

למרות המחלה שמחנו שהיו לנו הימים האלה להיות ביחד וליהנות משיגרת הבית והמשפחה.

באיזשהו שלב נמאס לנו מהסדרות שהילדים צפו בטלוויזיה (במיוחד מהסידרה המטופשת ששרי היתה רואה ושסביבוני התחיל להתמכר אליה) והצענו שיצפו בסרט "לשיר" המצוין. 

זה היה מוצלח כל כך שהם התחילו לצפות בזה שוב ושוב, גם אחרי שכבר נסענו הביתה, וסביבוני כבר יודע את כל המילים של כל השירים וגם איזו חיה ביצעה איזה שיר. גאון קטן של סבתא. 

ממש לפני שתפסנו UBER לשדה התעופה לא ויתרנו על התמונה הקלאסית של כולנו (פרט לכלתי שמצלמת) על הספה, הפעם - תוך כדי צפיה בסרט. 

כפי שכבר סיפרתי, בזכות מעמד ה"זהב" שלי באל על קיבלנו גם שהייה בטרקלין המעולה של DELTA בשדה התעופה וגם רגע לפני ההמראה שודרגנו למושבי "פרמיום", כך שחווית הטיסה היתה מושלמת, וטוב שכך - כי עדיין הרגשתי מאד לא טוב. 

בדיעבד גם T היה עדיין חולה אבל לקח זמן עד שהוא הודה בזה, אפילו בפני עצמו. 

אגב, אל על כמובן שינתה את חישובי המועדון שלה ופתאום כמות הנקודות שצברתי כבר לא זיקה אותי במעמד "זהב" ושונמכתי ל"כסף". מילא, אני מקווה שחברות זרות תחזורנה לטוס ישירות מישראל לבוסטון ולא נהיה ממילא שבויים של אל על. 

אז על החזרה לארץ כבר סיפרתי, ועכשיו אוכל להמשיך לתעד את שיגרת החיים..............

טיול בר המצווה של נשמותק בארה"ב - בוסטון - הימים האחרונים

ביום הרביעי שלנו בבוסטון כבר היה ממש קר ואף גשום חלקית והבנו שלא יצליח לנו כל כך לעשות פעילויות באוויר הפתוח.

בבוקר היתה לכלתי הופעה בקונצרט יום ראשון בכנסיה בבוסטון, ושני בני הדודים שלי התלוו אליה כדי לשמוע אותה מנגנת. 

אז בני הגיע עם סביבוני וקיקה לארוחת בוקר אצלנו בבית השכור, וכולנו נהנינו לבלות ביחד עד שכלתי סיימה את הקונצרט. 

קיקה וסביבוני התיישבו ליד שרי בסלון והתחילו לצפות באיזו סידרה (מטופשת) בנטפליקס בה היא צפתה, ואחרי שבתי ומשפחתה כבר חזרו לישראל המשיך סביבוני לרצות לצפות בסידרה הזאת. מילא, בסוף הצלחנו להעביר אותו לסדרות/סרטים אחרים שמתאימים יותר לגילם (ולמנת משכלם). אני לא מבינה איך חתני ובתי מאפשרים לשרי לראות זבל כזה...

בני והילדים באו לבית השכור לאכול איתנו ארוחת בוקר

כאשר כלתי הודיעה שהם סיימו, יצאנו גם אנחנו לעיר ופגשנו אותם שם באזור הנמל (THE BOSTON HARBOR) ותחילה נכנסנו למוזיאון האשליות. 

זו היתה חוויה מיוחדת במינה שכולנו נהנינו ממנה. 

אגב היו גם מיצגים עם אשליות אופטיות שלא הייתי מסוגלת לראות, כנראה עדיין תחת ההשפעה של מה שעבר עלי ביוניברסל סטודיוז כמה ימים קודם לכן. 

היפהפיה הזאת קבלה את פנינו בכניסה למוזיאון האשליות בבוסטון

לכאורה סביבוני וקיקה מחזיקים את כלתי באוויר

בפועל הם כמובן שכבו על הריצפה וזה רק השתקף ככה....

בחדר הזה מי שעמד בצד ימין נראה ענק לעומת כל מי שעמד בצד שמאל. זה היה מצחיק מאד

וכאן כלתי, בני וקיקה לכאורה עומדים הפוך, תלויים מהתקרה

וכאן גם בתי ושרי...

בחדר הזה נראה כאילו שרי ערפה את ראשו של נשמותק

זה היה מצחיק וכיפי וכשיצאנו משם חשבנו שנוכל להיכנס לאקווריום שנמצא ממש ליד, אבל התברר שהתור אליו הוא ממש אינסופי - כל העולם ואשתו היו בבוסטון ביום הזה, שהיה גם יום ראשון וגם חלק מסופשבוע ארוך (גם שני היה חופש) בגלל "יום קולומבוס / יום הילידים (האינדיאנים)" : 

Columbus Day / Indigenous Peoples' Day.

אגב הבנתי שגם את THANKSGIVING הילידים (Native Americans / Indians) מחשיבים ליום אבל ולא ליום חג. 

בדיוק גם התחיל שוב גשם והתור הארוך השתרך מחוץ לאקווריום......כך שמהר מאד ויתרנו על הרעיון, והחלטנו למצוא מקום במסעדה.

ממש מול המוזיאון היתה מסעדת LEGAL SEAFOOD המצוינת, ומאחר שכדי להכין לנו שולחן ארוך ל-13 איש היתה המתנה של כחצי שעה, נכנסנו בינתיים למלון הסמוך וישבנו בלובי להעביר את הזמן. 

כולנו הצלחנו לשבת סביב שולחן אחד במסעדת הדגים המצוינת Legal Seafood

כשסיימנו לאכול נסענו חזרה הביתה והתפזרנו קצת - המשפחה של בתי הלכה אל בני הביתה ואנחנו לקחנו את בני הדודים שלי לגלידה טעימה קרוב לבית (לא מצאתי אתר אינטרנט לקשר את הסניף שקרוב לבית אז קישרתי לסניף של קיימברידג'...אבל זה אותה חנות). 

אני אפילו לא זוכרת מה עשינו אחר כך......אבל נפרדנו כנראה מבני הדודים שלי שהטיסות שלהם היו מתוכננות לשעת בוקר מוקדמת. 

בינתיים התחילה סערה רצינית, עם גשמים ורוחות עזות, שבניו יורק אף גרמה לשטפונות ונזקים ושמחנו שהיינו שם במזג אוויר מושלם שבוע קודם לכן, והיה חשש שתהיינה הפרעות ושיהיו עיכובים בטיסות - אבל הם הצליחו להמריא בשלום שניהם ולהגיע כל אחד לביתו בשלום. 

כשהם קמו לפנות בוקר  בבית של בני וכלתי הם גילו שכלתי הכינה להם צידה לדרך וגם העמידה את ה"שלד" של הלואין בתנוחת פרידה עם הבובות של קיקה.....

חמודה הכלה שלי, ומארחת למופת. 

ביום החמישי התעוררנו לחדשות שכל החטופים החיים חזרו לישראל. 

היה לנו סוג של "מזל", אם אפשר לקרוא לזה כך, שכל ההמתנה והמתח והחזרה של הקבוצה הראשונה ואז ההמתנה לקבוצה השנייה קרו במהלך שנת הלילה שלנו, כך שקמנו בבוקר והם כולם היו כבר בארץ. 

אי אפשר לתאר את התחושות שעברו על כולנו. 

השמחה וההקלה התערבבו בקצת חוסר אמון - כאילו, באמת זה קורה? זה לא חלום? זה לא איזה שקר? וכמובן החרדה על המשפחות של החטופים החללים. האם יוחזרו? מתי? וזוכרת גם חוסר אמון ביכולת של הפסקת האש לשרוד, ובכוונות האמיתיות של הממשלה המרושעת שלנו כולה ובעיקר העומד בראשה....ומהרבה בחינות החשש והחשד היו מוצדקים, למרות שכרגע כשאני כותבת את הפוסט הזה נותרו "רק" שלושה חללים חטופים בעזה. מני גודארד ז"ל הוחזר אתמול. וכמובן הדר גולדין חזר השבוע וזה כבר ממש לא האמנתי שיקרה. 

בחזרה לבוסטון, באותו יום אכן היה סוער ולכן לא ניסינו אפילו לצאת להליכת הבוקר. גם ל-T עדיין כאב הקרסול שהוא עיקם אי אז בניו יורק תוך כדי השתוללות עם שרי......והיומיים הארוכים שבהם התהלכנו ברחובות בוסטון החמירו קצת את כאביו. 

בתי וחתני (וחכמוד) רצו מאד להספיק עוד קניות לפני שהם חוזרים ארצה, אז נסענו כולנו לסאמרוויל (Somerville) לאזור אאוטלטים פתוח שאנחנו מאד אוהבים בשם Assembly Row Outlet.

כמובן שהבעייה היתה שזה פתוח והיה קשה להסתובב בחוץ בין החנויות עם כל הרוח והגשם - אבל הסתדרנו. 

את בני, כלתי, נשמותק, סביבוני, קיקה ושרי השארנו בבית לגו המפואר - שיעבירו שם את זמנם בנעימים (ו-T הבטיח שבסוף הוא קונה לגו לכולם)

וכל השאר הסתובבנו לנו בחנויות המותגים השונות. 

למרות שבאמת לא היינו צריכים שום דבר לעצמנו - והפעם גם לא היינו צריכים לקנות עבור הנכדים, כי הם היו שם וקנו לעצמם - בכל זאת T מצא לעצמו כמה דברים ואפילו אני יצאתי עם פריט או שניים - בעיקר חולצות לספורט וגם כובע מצחיה חמוד וורוד, שסוף סוף מצאתי בדיוק במידה שלי - וגם פליס חמים בצבעים של וורוד וסגול כמו שקיקה ושרי אוהבות. 

כיון שסיימנו עם הקניות שלנו הרבה לפני שחתני, בתי וחכמוד סיימו, ובני והשאר עדיין היו עסוקים בעולם הלגו, הלכנו T ואני למסעדת The Smoke Shop שאנחנו אוהבים שם כדי לראות אם אפשר להזמין שולחן לצהריים. ירד גשם שוטף והיה קר ולמרות שעדיין היה סופ"ש ארוך, לא היתה שום בעייה לשריין לנו שולחן (הפעם לאחד עשר איש). 

בינתיים ניסינו להתיישב בבית קפה ליד Caffe Nero אבל דווקא הוא היה מפוצץ באנשים, וכאלה שהתנחלו להם במושבים ולא התכוונו ללכת.

הגדילה לעשות מישהי שישבה עם הלפטופ והטאבלט שלה ליד שולחן אחד כאשר הרגליים שלה על הכיסא ממול. 

שתינו את הקפה (המצוין) שהזמנו בעמידה, וחזרנו בגשם השוטף אל חנות הלגו, שם כבר המתינו לנו בני, כלתי, נשמותק, קיקה ושרי - שסיימו את הפעילות שלהם שם וחיכו - כמובן - שנקנה להם מתנות. 

שמחים, טובי לב ועמוסים בשקיות קניות (שבעצם קפצנו לשים ברכב כדי שלא יכבידו עלינו בזמן הארוחה) הלכנו כולנו למסעדה, שם פגשו אותנו גם בתי, חתני וחכמוד שגם הם סיימו את הקניות שלהם. 

במקור חתני עיקם קצת את הפרצוף לגבי המסעדה הזאת כי הוא לא אוהב בשר מעושן, אבל הבטחנו לו שהכל טעים ושלא ממש מרגישים באופן חריף את העישון - והוא התרצה ולא הצטער. כולנו נהנינו מאד - אבל מאד! - מהאוכל, מהיחס, מהשירות - וגם מהעובדה שישבנו במקום נעים ויבש בעוד בחוץ משתוללת סערה. 

חזרנו הביתה, לבית של בני, כאשר בתי, כלתי ושרי נסעו להתפנק במניקור.

חתני חזר לבית השכור כדי לסדר את כל הקניות ולוודא שיש מספיק מקום (ואין עודף משקל) במזוודות, והשאר נשארנו אצל בני ושיחקנו עם הנכדים. 

היה כיף לראות איך הביקור בחנות הלגו העירה את האהבה הגדולה של כולם ללגו - גדולים כקטנים - וכולנו ישבנו שעות להרכיב את מה שקנינו להם. 

קיקה "הרופאה" בודקת את נשמותק "החולה".

לפני שקיקה וסביבוני הלכו לישון נשמותק וחכמוד שיחקו איתם והיה ממש תענוג לראות את האינטראקציה בין בני הדודים הגדולים לקטנים.

סביבוני מציג בפני חכמוד את אוסף המשאיות Monster Trucks שלו,
ובסוף אף "השאיל" לו אחד שייקח הביתה.
חכמוד הזהיר אותו שעלול לקחת זמן רב עד שהם ייפגשו והוא יקבל אותו בחזרה, אבל
לסביבוני זה לא הפריע. 

ואז הגיע היום האחרון של טיול בר המצווה של נשמותק. אנחנו אמנם נשארנו אצל בני עוד ששה ימים, אבל למחרת התחילו כבר הלימודים בארץ בתום חופשת סוכות (בעצם שרי הפסידה יום לימודים כי היסודיים חזרו ללא "איסרו חג" מייד אחרי סוכות) ובתי ומשפחתה חזרו באותו הלילה. 

אז על הבוקר כלתי באה לאסוף את שרי אליהם הביתה והן העבירו את הבוקר בקישוט הבית להלואין - ועשתה לשרי את היום, וגם שחררה את בתי וחתני לארוז בנחת. 

בחוץ כבר ניכרו היטב סימני השלכת.

וחלק ניכר מהבתים בסביבה היו ערוכים ומוכנים להלואין. 

כשסיימנו לארוז (גם אנחנו היינו צריכים לארוז ולפנות את הבית השכור, כי עברנו לגור אצל בני ליתרת השהות שלנו בבוסטון) יצאנו כולנו לבראנץ' בדיינר מקסים בעיירה סמוכה לבית של בני, וגם בני הגיע בין שיעורים (בבקרים הוא נותן שיעורי תופים בבית ספר סמוך) לאכול איתנו. 

זו היתה חווית דיינר מושלמת, כשבפנים ביחד ונעים וטעים ובחוץ קר וגשום. מה שכן, כבר בשלב הזה בתי לא הרגישה טוב, עלה לה החום....וכך התחילה שרשרת המחלות אצל חלק מאיתנו. 

בעצם בערב היא עלתה חולה על המטוס, לקחה שני NYQUIL שהעבירו לה את הטיסה בשינה עמוקה, והגיעה לארץ במצב מצוין. הלוואי על כולנו זה היה עובר מהר כל כך.....אבל על זה נדמה לי שכבר סיפרתי. 

משם בני חזר לעבודה, בתי ושרי וכלתי חזרו אל בני הביתה ולאסוף את הילדים מהגן ומבית הספר, ו-T ואני לקחנו את חתני ואת הבנים ל Wilson Farm, גם לא רחוק מהבית, מעין חווה / סופר / מעדניה / משתלה שיש בה הכל, ובעונה הנוכחית תמיד מתגאה בשפע הדלעות עבור הלואין. די יקר לקנות שם אוכל אבל יש שם דברים מיוחדים.

בין השאר קנינו לכלתי "תירס אינדיאני" שהיווה תוספת קישוט לבית לכבוד הלואין. 

בשעות שנותרו "להרוג" עד הטיסה של המשפחה של בתי קפצנו עוד פעם ל-Marshall's עם חתני והבנים כדי לעשות עוד כמה קניות של הרגע האחרון, וגם כדי ש-T ואני נוכל לקנות מזוודה גדולה (במקום זו שלי שכבר נקרעה לגמרי בנסיעה האחרונה ונאלצתי לזרוק לפח). 

כיון שבמעמד שלנו ב"אל על" היינו זכאים כל אחד מאיתנו לשתי מזוודות (אני ב"זהב" הייתי זכאית לקחת 32 ק"ג כל מזוודה, ו-T ב"כסף" היה זכאי ל-23 ק"ג כל מזוודה), הצענו לבתי לקחת איתנו כמה מהדברים שלהם שהם לא צריכים דחוף, כדי להמנע ממשקל יתר. 

בסוף הם הסתדרו עם המזוודות והטרולי-ים שלהם, ושמו אצלנו רק שני זוגות נעליים של חתני ואת הלגו של שרי ושל הבנים. 

T גם קנה לעצמו תיקי ארגון אריזה כמו שאני משתמשת כבר שנתיים, כי הבין כמה שזה עוזר ומקל שהכל מסודר ונגיש במזוודה.

אחר הצהריים נפרדנו מבתי והמשפחה לאחר שהם הודו לנו שוב על הטיול, על הארגון, על הכיף הגדול - ואז T וכלתי לקחו את כולם עם המזוודות בשתי מכוניות לשדה התעופה. 

את הרכב הגדול השכור החזרנו למחרת היום.............וכך נגמר פרק הטיול המשותף. 

היה פשוט נהדר, ועדיין - חודש אחרי - כולנו נזכרים בשמחה ובגעגוע בבילוי המשותף המדהים שעברנו שם.