יום רודף יום והחדשות אינן טובות.
אני לא יודעת מה קיויתי לשמוע כאשר ראיתי הודעה שתהיה הודעה חריגה של דובר צה"ל בששי אחר הצהריים....אבל מעבר להקלה הגדולה שאולי קיבלו שלוש המשפחות שהתבשרו שגופות יקיריהן חולצו מעזה - מגיע הכאב הגדול, לפחות על שניים מהם, שלא ידענו שהם נרצחים. מי יודע כמה עוד כאלה יש?
ואגב - עוד מישהו שומע מכל מיני כיוונים, רציניים ולא רציניים, שהקיסר שלנו סובל מסרטן הלבלב?
הערב כמובן שנסע להפגין.
ובמעבר חד....
ארוחת יום ההולדת של T בששי בערב היתה באמת באמת נהדרת.
היינו בסך הכל תשעה, מה שנקרא The usual suspects....הורי ומשפחתה של בתי ואנחנו.
וזה כל מה ומי שהיינו צריכים.
T הכין כל מיני דברים שהוא אוהב, שלאו דווקא קשורים זה לזה : היה צלי בקר עם תפוחי אדמה ובטטה, שהתבשל כתשע שעות על הגאז, כמו שאני אוהבת.
היה פילה דג בתנור - גם מוסר ים וגם סלמון (גם כי לא היה מספיק מוסר ים בחנות, וגם כי היה מבצע מטורף על הסלמון, ושניהם היו ממש טריים ויפים).
T גם הכין רוטב לדגים, עם שרימפס.
היה אורז וסלט ירקות וחומוס טרי ש-T הכין באותו הבוקר.
היה פלאפל שהוא הכין בעצמו וגם גיוזה, משני סוגים, שברגע האחרון הוא החליט לטגן במקום לאדות, והגיש עם שלושה רטבים (מיונז חריף, צ'ילי מתוק וסויה).
היתה שעועית ירוקה ברוטב.
והיו עוגות השמרים שאפיתי ליום העצמאות ומייד הקפאתי חצי מהן, שעדיין היו נהדרות.
וכמובן עוגת שוקולד (חלב) - לנכדים - שכוווולם נהנו ממנה. ושעליה גם שמנו את הנרות.
היה טעים והיה שמח, ובאמת במצב הרוח הכללי ואישי שכל אחד מאיתנו שרוי בו בימים אלה, זו היתה חגיגה לגמרי נחוצה ולגמרי במקום.
הנכדים תכננו להישאר לישון אבל בזה אחר זה החליטו לוותר - לאכזבתי הרבה - ושרי הכריזה שהיא רוצה להתקלח אצלנו אבל לא להישאר לישון "כי אני רוצה להיות עם אמא ואבא". מתוקונת. היא מאד מאד אוהבת להתקלח אצלנו.
כשהיתה בחדר האמבטיה היא התחילה לעבור אחד אחד על כל מה שהיא ראתה שם, ובזה אחר זה גילתה את כל "סודותינו". "מה זה, סבתא?" שאלה על הספריי לכיסוי שורשי השיער ("סבתא לא רוצה שיער שיבה של סבתות" אמרה לה בתי), על המכונה להסרת שיער פנים ("גם אמא מסירה שיער מבית השחי, שרי, נכון?" אמרה לה בתי, ועניתי שכן, אבל סבתות כבר צריכות גם להסיר מהפנים). "למה יש לכם משחת תינוקות?" היא המשיכה (כי אנחנו מורחים בבית השחי ובעוד מקומות לפני הספורט)....
כשהיא עברה לחדר הארונות ורצתה לעבור על כל התכשיטים T עצר אותה. מספיק.
ואז היא ביקשה ממני להישאר שם ולא לחזור איתה למקלחת "כדי שלא תראי את הגוף הפרטי שלי". מתוקה כזאת. לא משנה שבבית שלהם ישבתי איתה בזמן שהיתה באמבטיה. פתאום לא בא לה שאהיה שם. ברור שיצאתי.
המשפחה הזאת, הנכדים האלה, העובדה שהורי עדיין איתנו ויכולים להגיע לארוחת ששי...העובדה שלמרות כל מה שעבר עם הבריאות שלו, T חוגג 67 ובתקווה לעוד הרבה ימי הולדת בהמשך. כל אלה מהווים חלק בלתי נפרד מהמשמעות שיש לחיינו. בלעדיה לא יודעת מה היינו עושים.
אני קוראת עכשיו את "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל וברור שמאד מושפעת ממנו.
תמיד ידעתי כמובן כמה חשוב לי למצוא את נקודות האור בחיים, להתמקד בטוב כמה שאפשר, לעשות עבור אחרים, בכל פעם קצת, בכל פעם אדם אחד, כדי שהאדוות יתפשטו וישפיעו על הכלל.... אבל בעת האחרונה זה קשה לי יותר. והספר הזה עושה לי קצת "איפוס", סוג של RESET....מחזיר אותי לעצמי.
הרי בכל קנה מידה חיי טובים פי אלף, פי מיליון, יותר מאשר החיים במחנות ההשמדה בהם חי פרנקל במשך שלוש שנים....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה