יום הזיכרון ויום העצמאות הזיכרון השני עברו בעצב ובכבדות.
כאשר 'שותפנו' ו'שריתה' אמרו שנפגשים אצלם בצהריים ל"על האש" כמו תמיד ביום העצמאות, לא ממש הבנתי איך אני עושה את זה. הרגשתי שלא מתאים. שאין בי את הכוחות למפגש חברתי בזמן הזה.
מצד שני אני יודעת שבתקופה הזאת, יותר מתמיד, חשוב לי לא לשקוע לבד בבית עם העצב והדמעות, וחשוב לי להיות עם האנשים שאני אוהבת. אז זרמתי.
וככשאלנו מה להכין או להביא, אמרו לנו שאנחנו אחראים על הקינוח.
אז אפיתי לכבוד המפגש את עוגת השמרים "המפורסמת" שלי (בעצם של רות סירקיס, עם שינויים שהכנסתי לאורך השנים), שאי פעם היתה שם דבר במשפחתנו ובאירועים משפחתיים, ושמזמן מזמן הפסקתי לאפות אותה - גם כי T השתלט פחות או יותר על המטבח, כולל על הקונדיטוריה בשנים האחרונות, וגם כי אני עצמי נמנעת ממתוקים ובעיקר ממאפים, וממילא לא נראה לי שזו עוגה שהנכדים יתלהבו ממנה....
אבל הפעם אפיתי - כרגיל שתי עוגות - אחת עם מילוי קקאו ואחת עם מילוי קינמון - ואפילו יצא לי מעולה.
T הכין גם קרם ברולה פיסטוק, וגם פפנאש, ולמרות שכרגיל היה הרבה מאד אוכל - גם בשרים וגם סלטים - אנשים התלהבו ואכלו מהכל.
ישבנו יחד חמישה זוגות חברים, שכולנו מכירים שנים וכולנו באותו ראש פחות או יותר. גם הילדים של שותפנו ושריתה נכחו חלק מהזמן - הבת, שלומדת רפואה בבאר שבע הגיעה עם החבר שלה, הבן קיבל חופשה לא צפויה מהצבא וגם החברה שלו הגיעה באיזשהו שלב. ובאיזשהו רגע הגיע במפתיע גם חבר של שותפנו "מהים". כלומר, חבר שגולש איתו ב-סאפ (SUP), שנותר לבד בחג כי הילדים היו אצל גרושתו.
בדיעבד אני מאד מאד שמחה שהמפגש הזה התקיים. יצאתי משם הרבה פחות כבדה ועגמומית מאשר איך שהגעתי.
בגזרת ה"מכות" שנפלו עלינו לאחרונה:
קבלתי הודעה מכרטיס האשראי שלי שקבלתי חזרה את הכסף על שתי הרכישות שביצעו הפושעים שפרצו לחשבון עלי אקספרס של T.
את העגיל לא מצאתי, למרות שעברתי הלוך ושוב על כל המסלול שעשיתי באותו הבוקר, וגם איש לא יצר קשר לבשר שהוא נמצא. אני עדיין די מבואסת מזה, אבל מבינה שזה כנראה אבוד.
בענייני רשויות המס האמריקאים קבלנו דיווח ביניים מפורט מרואה החשבון החדש שלנו - איזה שינוי מרענן מכל הקודמים שהיו לנו!!! - ולמרות שלא הכל נפתר עדיין, אנחנו רואים שהוא "על זה".
בעניין היבלת הדואבת על כרית כף הרגל והפריחה המשונה על העור: המשחה שרופאת המשפחה נתנה לי למרוח אכן עזרה, וכשהתחילה פתאום פריחה חדשה גם על הגב, T מרח לי אותה במשך שלושה ימים וזה חלף. איש המדרסים התותח עשה לי הגבהה מוגברת בקשת של המדרס הימני כדי שיהיה פחות לחץ על היבלת, אבל ה"לק" ש'רופאהחדשה' נתנה לי למרוח עליה לא עזר. התור לרופא העור נותר רחוק, וגיסתי נזפה בי, שכאשר יש משהו דחוף - הולכים לרופא פרטי.
נו, מילא, גיסתי כל הזמן הולכת לרופאים פרטיים, אנחנו פחות. אבל החלטתי שהיא צודקת, ושבסך הכל אני יכולה להרשות לעצמי פעם ב... ללכת לרופא פרטי, וגיליתי מסלול "מהיום למחר" במדיקל סנטר של הרצליה.
התברר שבמסלול הזה קורה גם שמקבלים תור "מהיום להיום" והגעתי לרופאת עור תותחית, שלגמרי במקרה היתה תלמידה של רופאת העור המיתולוגית שלי, שתמיד חיכיתי חצי שנה לכל תור אצלה ושעכשיו ממילא פורשת לגמלאות. חבל שהיא מקבלת ב"כללית" ולא ב"מכבי", אבל עכשיו אני יודעת שכאשר יש לי משהו באמת דחוף - יש לי למי לפנות.
בנושא הפריחות האקראיות על העור, היא פסקה שעלי להחליף מיידית גם את סבון הגוף וגם את קרם הגוף בהם אני משתמשת, שמכילים SLS. היא אמרה שהמשחה שנתנה לי רופאת המשפחה היא טובה אבל לא נועדה כמובן לשימוש לאורך זמן. הסבון וקרם הגוף ללא SLS, לעומת זאת, ניתנים לשימוש ללא הגבלה.
את היבלת היא מייד הסירה לי, ופסקה שזו איננה יבלת ויראלית, כפי שחשד איש המדרסים, אלא משהו בשם קאלוס, שנגרם מחיכוך יתר או לחץ יתר או גירוי אחר כלשהו. בקיצור - הפתרון הוא אכן במדרסים עצמם, והוא כמובן אמר מייד שאין בעייה לפתור לי גם את זה.
בנוסף היא נתנה לי, בלי שאבקש, טיפול לנגעים (מנזקי שמש, בילדותי הרחוקה) שיש לי בפנים, אבל כמובן שלא אעשה אותו עכשיו אלא לקראת החורף כנראה.
אבא שלי עיקם אתמול את הקרסול, אז שוב הוא קצת מושבת. הוא חשב שזה נקע אבל שום דבר לא התנפח, ואני מקווה מאד שתוך כמה ימים הכאב יחלוף והוא יוכל לחזור לתפקד.
בשבת T חוגג יום הולדת 67 ובששי אנחנו עושים ארוחה משפחתית - בתקווה שאבא יצליח להגיע. לכבוד יום ההולדת קניתי לנו כרטיסים להופעה של אדיר מילר בשבוע הבא. T מאד אוהב אותו.
אין ממש מצב רוח לחגוג, בטח לא אחרי הדו"צ שהיה בעזה ובו טנקיסטים שלנו הצליחו להרוג לעצמנו חמישה חיילים ובכלל כל מה שקורה בזמן האחרון. אבל יום הולדת זה יום הולדת ואני מקווה שיהיה מוצלח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה