בששי בבוקר הוציאו ל-T את הקטטר ותוך זמן לא רב הוא הצליח לתת שתן (וגם סוף סוף המעיים עבדו כמו שצריך אחרי שלושה ימים של עצירה).
נותרו לרופאים מספר מועט של בדיקות (דם, לחץ דם, א.ק.ג, חום ובדיקה גופנית) לפני שהחליטו לאשר את שחרורו מבית החולים. השתחררנו לקראת הצהריים. הוא היה כאוב מאד וחלש מאד אבל שמח.
בבית אכלנו והלכנו לישון. שנינו ישנו עמוק, וקמנו בשעות אחר הצהריים קצת אפופים. תכננו ערב שקט בבית עם טלוויזיה וחתולה - ואז בסביבות שמונה וחצי עלה לו החום.
האמת שאני ממש - אבל ממש - נלחצתי. לא פחות, אם לא יותר, מאשר בהתקף הראשון שהיה לו שבגללו הזמנתי אמבולנס. הגוף שלי פשוט נכנס לסטרס מטורף, החזה הרגיש כמו במלחציים, הבטן התהפכה (ומייד רצתי להתרוקן בשירותים!). בדיוק הכנתי ארוחת ערב ולא הייתי מסוגלת להכניס כלום לפה. נהיה לי קר. התחושה היתה של חוסר אונים, למה דברים לא יכולים לעבור חלק? למה זה כל הזמן צריך להסתבך?
הראש עבד בצורה יותר רציונלית. אולי זו דלקת בדרכי השתן בגלל הקטטר (זה קורה הרבה אחרי שמוציאים). אולי נדבק בחיידק בית חולים. אולי אזור הניתוח הזדהם. כל מיני מחשבות רצו לי במקביל. בדקתי מתי סוגרים את מוקד הרפואה הדחופה של מכבי (ביום ששי בתשע וחצי בערב). קראתי שוב את ההנחיות במכתב השחרור. לא היה מקום לספק. במקרה של חום פונים לרפואה דחופה.
T כתב לכירורג (ההוא שהפנה אותו לניתוח) בוואטסאפ (שזה בכלל ליגה - מתי אי פעם היה לנו קשר ישיר לרופא מנתח?) וההוא קרא את ההודעה מייד וענה מייד. "תחזור למיון באיכילוב", הוא הורה. "זו הנחיה של משרד הבריאות. גם אם זה בסוף מתברר ככלום, זו ההנחיה". אז נסענו.
בבית החום התחיל עם 37.4 ועלה די מהר ל-38 אז התחושה היתה שזה רק מתחיל לעלות ושזה ימשיך.
אבל אז החום התחיל לרדת מעצמו. עד שהגענו לאיכילוב במיון כבר מדדו לו 37.2.
לקחו לו דם ושתן ועשו צילום חזה. חיכינו. היה קפוא שם. הבאתי לו שמיכה. הגיע רופא מתמחה שזיהה אותו, כי ביקר אצלו במחלקה עוד באותו הבוקר. הוא שאל מה קרה וסיפרנו לו, והוא הזעיק כירורג כדי שיבדוק אותו ויעריך את מצבו. הכירורג לא איחר להגיע, למרבה המזל. הוא דיווח שאין שום ממצא מדאיג בתוצאות הבדיקות, ואחרי תשאול קצר ובדיקה של אזור הניתוח הוא אמר שלדעתו אפשר להשתחרר הביתה. T שמח מאד לשמוע את החדשות האלה. הכירורג טען שכרגע אין סיבה להישאר בבית החולים, אבל שכמובן בכל מקרה של עלייה בחום או החמרה בהרגשה יש לחזור. בסך הכל היינו במיון פחות משלוש שעות.
הלילה עבר בשלום, עם הכאבים הרגילים - שזה שילוב של כאב בתפרים, כאבים שונים והתכווצויות בתוך הבטן (בעיקר אחרי שתיה או אוכל) ובעיקר כאבים באזור הכתפיים (בגלל האוויר הכלוא עדיין בחלל הבטן שלוחץ על הסרעפת). זה בא בגלים, וכשזה בא הוא ממש סובל אבל אז זה עובר. הוא מסרב לקחת עוד אופטלגין, אומר שזה נסבל.
בינתיים עד כה הוא שמר על חום של 37.2 או 37.1 היום, שזה לא חום שדורש ריצה למיון אבל זה מרמז שהגוף בכל זאת עדיין מתמודד עם משהו. מחכה כבר לשיפור נוסף. העיקר שאמרו לו שזה ניתוח קטן. בכל מקרה אם לא תהיה קטסטרופה הוא מוזמן לביקורת ביום חמישי אצל הרופא המנתח. נקווה לטוב.
באמת בריאות זה הדבר הכי חשוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה