קצת (הרבה) נחת

 יום ראשון בבוקר. אני על האליפטיקל בחדר הכושר ונכנסת שיחת טלפון מבתי. לשרי יש דלקת בעיניים ובטוח לא יסכימו להכניס אותה ככה לגן, האם אנחנו יכולים לשמור עליה במשך כמה שעות בזמן שהיא עובדת בקליניקה?

כן, ברור שכן.

אגב מנפלאות הקורונה: בשבת כאשר בתי ראתה שהתחילה הדלקת בעין של שרי היא קבעה תור בוידאו עם רופא ילדים (בשבת), שמייד התקשר ופשוט נתן לה מרשם לטיפות אנטיביוטיות. זה השפיע אבל בראשון בבוקר היא עדיין היתה דלוקה.

רק אחרי שסיימתי את השיחה עם בתי חשבתי על כך, שזו הפעם הראשונה שאנחנו שומרים על שרי לבד אצלנו בבית במשך כל כך הרבה שעות. עם הגדולים זה קרה בשלב הרבה יותר מוקדם, אבל עם שרי הכל היה שונה מההתחלה. 

גם הקשר שלה עם בתי הוא אחר, וגם רמת האנרגיה שלי היא שונה מזו שהיתה לפני עשר שנים כשחכמוד ונשמותק היו תינוקות. וגם קורונה, וסגרים, ועוד צירופי מקרים שהביאו לכך שזה עדיין לא קרה. עד השבוע.

הילדה שמחה מאד לשמוע שהיא הולכת לבקר אצל סבא וסבתא. ובאמת היה כיף ממש. כמובן שבזמן שהייתי איתה פשוט הייתי איתה - לא עשיתי שום דבר אחר. אי אפשר, וכך גם תמיד הייתי עם אחיה הגדולים כאשר היו מגיעים לכאן בגילה. 

שרי יודעת בדיוק מה היא רוצה בכל רגע נתון - בדיוק כמו שאמא שלה היתה (ועודנה). והמזל הגדול הוא שהיא גם די מצליחה להביע את רצונותיה. לא תמיד מבינים את מה שהיא אומרת (בחד הברות מתוקות) בפעם הראשונה, אבל יש לה סבלנות והיא אומרת שוב ושוב עד שמבינים. וכששואלים אותה על משהו שהיא באמת רוצה, היא אומרת "כן" כל כך שמח ומתלהב שזה פשוט ממוגג. 

השעות עברו די מהר. 

חלק מהזמן פשוט ניפחנו בלונים. עוד בלון ועוד בלון, בהתחלה עוד קשרנו אותם ומילאנו את הבית בבלונים צבעוניים, באיזשהו שלב התחיל משחק שבו אנחנו מנפחים ואז משחררים והבלון משתולל בחדר ונוחת באופן מפתיע בכל פעם בפינה אחרת.

חלק מהזמן ציירנו. היא בעיקר מקשקשת, ופחות אוהבת לעשות את זה אבל מאד אוהבת לפקד עלי ולומר לי מה לצייר. "מה לצייר שרי?" אני שואלת. "תות" היא אומרת, ומתכוונת לסוס. עוד סוס ועוד סוס. "באיזה צבע?" אני מבקשת לדעת. "חום" בדרך כלל היא אומרת, או "דום" (אדום). על שאר הצבעים היא פחות סגורה עדיין. "את רוצה שאצייר שמש או פרחים ליד הסוסים?" אני מציעה. "לא. תות. עוד תות" היא לגמרי בטוחה בעצמה. "כל כך הרבה סוסים?" אני מוודאה. "מלא מלא" היא מאשרת. "כולם. כולם". היא מאד אוהבת לומר "כולם". בששי בערב היא פרצה בבכי כאשר ניסו לתת לה גלידה בצלוחית, כאשר היא בעצם רצתה "כולם" - כלומר לאכול את הגלידה כולה ישר מהקופסא. 

חלק מהזמן קראנו סיפורים. כל סיפור נקרא מההתחלה ועד הסוף כמה וכמה פעמים, ובכל סיפור היא שיתפה פעולה באופן מלא. "אולי פינוקי מסתתר בתוך השעון הגדול?" אני מקריאה תוך כדי שאני חווה דז'ה וו - "איפה פינוקי" היה הספר הראשון שהקראתי לבתי כשהיתה תינוקת. היא פותחת בעדינות את לשונית הקרטון וחושפת את הנחש. "לא" היא אומרת בקול תיאטרלי, "חש" היא יודעת נחש, היא יודעת "דוב" והיא יודעת "דש" (דבש). הכל היא יודעת. 

נתתי לה לאכול יוגורט ובננה, והיא לקחה את הכפית ואכלה את היוגורט בעצמה ממש כמו גדולה. 

ואז היא הצביעה אל הגינה ואמרה "טאטא, ים", והתכוונה לבריכה המתנפחת. 

שרי טובלת תלתל בבריכה    

שרי חוגגת בבריכה

 

הילדה הזאת פשוט טורפת את החיים, כל דבר שהיא עושה היא פשוט נהנית מכל רגע.

כשהספיק לה היא ביקשה "גבת" (מגבת), והתעקשה לשבת עלי עטופה במגבת בשמש עד שהתחממה והתייבשה. לא רצתה להתלבש כל כך מהר. אז התפנקנו לנו בשמש עד שלי כבר היה חם מדי ואז נכנסנו הביתה. 

המון אהבה קיבלנו משרי באותו בוקר. שרי לא התקמצנה בחיבוקים שלה ובנשיקות שלה - גם לנו וגם לבובות או לדמויות שהיא אהבה במיוחד בספרים. היא פשוט שופעת אהבה ושמחת חיים הקטנה הזאת. 

תוך כדי קריאת סיפור על הספה היא פתאום זחלה לכיוונו של T, שישב שם ובדק משהו בטלפון, ופשוט התרפקה עליו. הבן אדם פשוט נמס. 

שרי מתרפקת על סבא

לקראת הצהריים T הכין לה שניצל ואורז, והיא ישבה כמו גדולה ואכלה את זה יפה עם רצועות של פלפל אדום.

שרי אוכל שניצל ואורז

ממש לפני שבתי הגיעה מהעבודה הספקנו אפילו לשים לה את "אנה ואלזה" - לשבור את הקרח 2 שמככב אצלה בימים אלה (אחרי שחרשה במשך שבועות את "מואנה"). 

מה שבלט במיוחד בביקור הזה היה שהיא לא הזדקקה לאמא. לא נצמדה אליה כשחזרה, ואפילו יזמה חיבוק משותף משולש ביננו. הילדה בעוד יומיים בת שנתיים וזו בעצם היתה הפעם הראשונה שהרגשתי איתה כמו שאני מרגישה עם אחיה הגדולים. 

הבוקר בתי חגגה לה בגן את יום ההולדת (שיחול מחרתיים)

בקיצור - קצת (הרבה) נחת