השורה התחתונה היא שהניתוח עבר בשלום אבל T עדיין מאושפז. אולי ישתחרר מחר.
הוא לא הצליח לתת שתן בשעות הלילה שאחרי הניתוח והכניסו לו קטטר.
יש השערה שהערמונית שלו קצת מוגדלת - מה שטבעי בגיל הזה - ועכשיו T מודה שבעצם מזה זמן מה הוא לא משתין כתמול שלשום ו"בדיוק עמד לפנות לרופאה שלנו בקשר לזה" אבל כמובן שאלוף ההכחשות שלי טרם הגיע לזה. טרם הגיע גם לספר לי על זה. נו, שוין.
נזכרתי שגם אחרי ניתוח הכתף הוא התקשה מאד בהתחלה להשתין, אבל שם (בבית חולים הפרטי) לא התעסקו עם זה בכלל ונתנו לו לסבול לבד עד שבסוף זה הסתדר. אז זה כן משהו שקורה אחרי ניתוח. גם לאחי זה קרה אחרי ניתוח הבקע לפני כמה שנים. הרופאים באיכילוב אמרו לנו שזה מסוכן להשאיר את השלפוחית כל כך מלאה יותר מדי שעות בלי שיש לה יכולת להתרוקן, אז בסך הכל הכנת הקטטר היתה הפעולה האחראית לעשות.
הלילה והיום שאחרי הניתוח לא היו פשוטים, T היה חלש מאד וכאוב מאד (קיבל כמה פעמים אופטלגין דרך הווריד) והתקשה מאד לקום להתיישב, לעמוד, להתהלך, ולהישכב בחזרה.
בנוסף היה לו לחץ דם נמוך - 100 על 70 - שאצל הרבה אנשים זו הנורמה אבל אצל T זה נמוך (בדרך כלל 120 על 80).
הלילה השני כבר היה הרבה יותר טוב, ללא אופטלגין בכלל - אבל בבוקר כשהוא קם לצחצח שיניים היתה לו נפילה בלחץ הדם והוא התעלף. בשלב זה כבר היה ברור שהוא עדיין לא משתחרר הביתה, ויש לעשות בירורים נוספים.
בסך הכל יש לי כמעט רק דברים טובים לספר על בית החולים וכל הליך הניתוח והאשפוז.
לפחות בניסיון המועט שלי, משהו טוב קורה בשנים האחרונות בבתי החולים בארץ. משהו שקשור ליחס בין הצוות לבין קהל החולים ומשפחותיהם.
דבר ראשון - בניגוד למה שאני זוכרת משנים קודמות בבתי חולים - מיידעים את החולה ואת משפחתו כל הזמן לגבי מה מצבו, מה הוא עבר ומה הוא עומד לעבור.
בזמן הניתוח קיבלתי כל הזמן הודעות סמס שעדכנו אותי באיזה שלב הוא נמצא. בנוסף יצא מישהו לחדר ההמתנה ליידע אותי כשהוא עבר להתאוששות, ולספר לי בערך על מהלך הניתוח. באיזשהו שלב גם הכניסו אותי לחדר ההתאוששות וחיכיתי איתו עד שאישרו לו לעלות למחלקה בחזרה.
אני זוכרת שנים שבהן אדם שאושפז יכול היה לשכב שעות בחדר בלי שאף איש צוות ייכנס אליו - זה לא קורה כאן. כל כמה זמן נכנס מישהו - בין אם זו אחות או אח או רופא מתמחה, חוץ מביקור הרופאים היומי.
כל אחד שנכנס מציג את עצמו, שואל את T איך הוא מרגיש ונכנס לפרטים, וגם מסביר באריכות כל מה שניתן להסביר.
הצוות עמוס מאד ולא תמיד מגיבים מייד כשהוא מזעיק אותם בפעמון אבל הם תמיד מגיעים ומטפלים בסוף בכל בקשה שלו.
היום נכנס אליו הכירורג שבדק אותו בקופת החולים וזימן אותו לניתוח, וסיפר שלא הוא היה זה שניתח אותו אבל סידר לו מנתח מצוין. ודווקא משום מה את המנתח הזה לא יצא לנו לפגוש בכלל - לא לפני ולא אחרי - אז הכירורג הבטיח שהוא יבקש ממנו לעבור אצלנו, ובאמת הוא הגיע די מהר אחרי כן לחדר.
הוא סיפר שהיה ניתוח די קשה, שכיס המרה היה מודלק לגמרי ובמצב לא טוב ושהיו המון התדבקויות בחלל הבטן, אבל שהם ניקו הכל וגם בסוף הניתוח בדקו שדרכי המרה נקיות מאבנים ומחסימות. מזל מזל מזל שכבר הסירו את כיס המרה הארור הזה. הוא בדק לו את הבטן (זה כאב ממש) ואמר שהיא רכה ונראה שהכל בסדר שם בפנים.
במהלך היום שוב לקחו בדיקות דם ושוב בדקו לחץ דם - בשכיבה ואז בעמידה - וראו שיש לו נפילה חדה בלחץ הדם כשהוא נעמד. לא יודעים אם זה רק בעקבות הניתוח או לא. צריך לעקוב. צריך כמובן לבדוק ולעקוב גם אחרי בלוטת הערמונית, אבל קודם שיתאושש מהניתוח.
הערב הוא כבר התקלח ובמהלך היום הוא גם אכל ושתה כמו שצריך. הוא הרגיש יותר טוב.
לא רק שהוא מחובר לקטטר אלא גם המעיים עדיין לא חזרו לפעול וגם יש המון אוויר בגוף. מסתבר שמנפחים את הבטן במהלך הניתוח ואחר כך הוא מטייל לו באזור הכתפיים, למשל, וגורם לכאבי תופת. וגם בבטן כמובן. בקיצור לא פיקניק. אבל יותר טוב.
אם בשלישי הוא נראה כמו רוח רפאים אחרי הניתוח, ואתמול הוא נראה קצת כמו קרמיט הצפרדע....היום הוא כבר חזר לעצמו. נראה איך יעבור הלילה ואיך יהיה מחר, ואם ישחררו אותו סוף סוף.
ברביעי השתתפתי בקורס האימון הזוגי דרך הזום בטלפון, ליד המיטה שלו בבית החולים, רק בהקשבה (בהפסקות) ובלי להשתתף בתרגילים. מקווה לקבל את ההקלטה של הזום ואז אקשיב לכול שוב.
אתמול והיום 'שותפנו' קפץ לבקר בבית החולים, והיום גם בתי היתה אצלו אחר הצהריים. בני, כלתי וסביבוני "ביקרו" אצלו בשיחת וידאו וסביבוני שימח אותו מאד דרך הטלפון.
אז מחר יום חדש - נקווה לטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה