מה שמעניין....

הוא להתבונן איך כל אחד מאיתנו מגיב למציאות המתגלגלת הזאת.

'שריתה' נכנסה להיסטריה אמיתית.
'מחברת' משוכנעת שזה יהיה קצר והכל יהיה בסדר.
המנגנון של T הוא לא להפסיק לדבר על תחזיות "ריאליות" (די אפוקליפטיות, להערכתי, אבל אולי הוא צודק), אלפי נפטרים והתמוטטות כלכלית, עד שאמרתי לו שאני לא יכולה לשמוע את זה יותר.
הורי, שמבודדים ב'אחוזה' לא רק מאיתנו אלא גם משאר הדיירים, נכנסו לתבנית של "טוב, ככה בעצם חיינו בקליפורניה - בלי לפגוש אנשים, התעמלות בבית, הליכות בשכונה, צריכת חדשות וסרטים וסדרות וקריאת ספרים". בינתיים נשמע שהם לא מתחרפנים מזה.

בתי די מוצפת.
נוקת היתה חולה כל הזמן האחרון - קודם דלקת אוזניים, אחר כך פצע כואב נורא על הלשון, עכשיו כנראה שיניים חדשות מנסות לבקוע מבעד לחיניכיים והיא לא מצליחה לישון יותר מחצי שעה ברציפות.
בהתחלה בתי עוד פגשה מטופלים בקליניקה, אבל עכשיו עברה לטיפולים מקוונים. לא כל המטופלים מסכימים לכך, לא כולם מסתדרים עם זה, אבל אחרי שבתי גילתה שאחת הילדות המטופלות היתה עם חום לפני כמה ימים והוריה בכלל לא טרחו לומר על זה משהו - בתי הבינה שהיא לא יכולה לסמוך על אחרים שישמרו עליה, כדי שהיא לא תחשוף את משפחתה (ואותנו), והיא חייבת לשמור על עצמה.

בערך פעם ביום היא נכנסת לדכאון - אבל בסך הכל מתפקדת יפה.
לקח כמה ימים עד שחתני הפנים שהיא זקוקה ליותר עזרה ונוכחות ממנו.
אבל בסוף נפל גם לו האסימון.
הוא עבר לעבוד מהבית באופן מלא, וכך הם מחלקים ביניהם את שעות העבודה והטיפול בבית ובילדים.
ואנחנו ממשיכים לעזור עם שני הגדולים.
מאחר שאיננו נפגשים עם אף אחד אחר, וגם הם לא, אנחנו החלטנו בשלב זה לפחות להמשיך להיפגש בינינו.
להמשיך לארח כאן את הנכדים פעמיים בשבוע.
בינתיים, בנוסף להקלדה העיוורת, הם כבר למדו את שמות כל הארצות שגובלות במדינת ישראל, ואת שמות כל הארצות בדרום אמריקה.
בפעם הבאה נעבור ליבשת חדשה.

עוד לא התחלנו עם הזמנות מקוונות מהסופר - בינתיים הלכנו בעצמנו - אולי לא התמגנו מספיק (כפפות, מסיכות) - אבל מייד שטפנו ידיים כשהגענו הביתה. אולי זה לא מספיק - אולי צריך גם לעבור עם חומר חיטוי על כל המוצרים שקנינו........צריך להקפיד יותר.

אתמול ניצלנו שעה שבה לא ירד גשם כדי לעשות הליכה ביישוב. היה קפוא וקיוויתי שלא אתקרר....
בינתיים אני בסדר.

גיסתי בעיקר דואגת לאמא שלה, לבד בת 88, שהסתגרה בבית ולא מוכנה להיפגש עם אף אחד, ומצד שני היא משתגעת כשאין לה תעסוקה לאורך זמן. אחיינית2 הקליטה לה סרטון הדרכה כיצד לדבר בטלפון בוידאו, וזה מאד שיפר את איכות התקשורת שלה עם המשפחה וחברים. זה עשה לה ממש טוב.

גיסתי גם שומרת על אחיינית2 די בבידוד - כי המערכת החיסונית שלה עדיין מאד חלשה - ובאיזשהו שלב גם הכריחה את החבר שלה להחליט אם הוא גר אצלם או בבית שלו, אבל ביקשה ממנו לא לעבור מבית לבית. כרגע הוא גר אצלם. אבל ייתכן שאם יתגעגע יותר מדי לאחים הקטנים שלו ולפסנתר שלו - הוא יעבור בחזרה, ויישאר שם עד ש.....מי יודע עד מתי.
לא פשוט.

גיסתי מורה בתיכון - מלמדת מקוון - ואחי מרצה באוניברסיטה - כנ"ל. כך שהם עסוקים כל היום.

בעלה הטרי של אחיינית1 עדיין עובד, ודי לא הפנים את מה שקורה. הוא חשב שאפשר להמשיך ללכת לארוחות ערב אצל הוריו - למרות שהוא כל היום בחוץ ונחשף לאנשים אחרים. אני מניחה שהוא לא לבד שמסתובב עדיין עם תחושת "לי זה לא יקרה" או במקרה הזה: "להורי זה לא יקרה".

אני ממשיכה לאמן בהתכתבות - כך שמהבחינה הזאת שום דבר לא צריך להשתנות.

ממשיכה לצאת להליכות ולעשות תרגילים בבית בעיקר עם הגומיה - לבריאות הכתפיים.
ממשיכה לעשות הרבה שטיפות דנטליות - במי מלח ובמי פה - זה מה שנשאר מענייני השן. נראה שאני מחלימה יפה. סוף סוף.

ממשיכה לקרוא ספרים (בטלפון), לקרוא בלוגים, לראות סדרות וסרטים.
שומעת/צופה בחדשות אבל לא כל היום.

מקבלת מבזקים מ-ynet.
ניסיתי לקבל מבזקים גם מ-N12 אבל האפליקציה שלהם לא מאפשרת התראות שקטות. לא בא כל רגע לשמוע "ביפ, ביפ" כשמגיעה ידיעה. זה מבחינתי היתרון העיקרי של מבזקי ynet. השקט. אני מציצה כשבא לי.

התחלתי לדבר יותר בטלפון עם חברות ובני משפחה - כדי לשמור על קשר גם כשלא מתראים.
בסך הכל, פרט לדאגות "מה יהיה" (מבחינה בריאותית אבל בעיקר מבחינה כלכלית) אני בסדר.
המשך יבוא.