הקלה

השורה התחתונה - היום אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב.
בדרך - לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב איכס.

רופאת המשפחה שהייתי אצלה בראשון אחר הצהריים היתה חיובית מאד ומעודדת, אפילו הסתכלה לי בתוך הפה ואמרה שאזור השן לא נראה רע. אבל מה היא מבינה?
היא אמרה שעדיף שאקח את האוגמנטין עוד שלושה ימים אחרי שייסתיים השבוע - וכתבה לי מרשם.

בשני בבוקר על הצמרמורות נוספה גם סחרחורת.
ברגע של בהירות מתוך הייאוש חשבתי לעצמי שאולי אלה בכלל תופעות לוואי של כל משככי הכאבים שאני לוקחת מסביב לשעון. הפסקתי.
הכל.

לא הייתי מסוגלת לאכול, אבל דחפתי בננה כדי שאוכל לבלוע את האוגמנטין.

כשהתקשרתי למרפאת השיניים התברר שמתרחש אצלו ניתוח בהרדמה מלאה והוא יהיה זמין רק אחר הצהריים.
חיכיתי לטלפון שלהם מתי אוכל לבוא.
בינתיים התקשרתי למומחה חניכיים, אבל הוא לא היה וקבעו לי שם תור טנטטיבי למחר, יום רביעי.
הבטחתי שאם זה לא יהיה כבר רלוונטי, אתקשר לבטל.

לגיסתי כבר הודעתי בצער שלא אגיע לערב שאחרי המקווה.
הבנתי שבמצב הנוכחי אני לא יוצאת מהמיטה, שלא לדבר על מסיבה.

אבא שלי היה ביישוב שלנו אחר הצהריים במקרה לתור אצל רופאת העור, ועבר אצלנו כדי לאסוף את המתנה של אחיינית1 ואת אלבום התמונות שגיסתי ואני הכנו לה.

הסברתי לו את תכולת המתנה - כדי שיוכל להסביר לאמא, שתסביר לאחיינית1.
המתנה עמדה על העיקרון האמריקאי של

Something old, something new, something borrowed, something blue

שנוהגים לתת מתנה לכלות בארה"ב. 

הכנתי סלסלה של ללין שבתוכה שמתי כמה פינוקים - קרמים וסבונים וכו.

בנוסף הכנסתי לשם צעיף יפה בגוונים של חום וכחול - שהוא ייצג גם את ה-something new וגם את ה-something blue.
הוספתי שרשרת זהב עם פנינים שקיבלתי בירושה מחמותי - זה היה something old - אני יודעת שאחיינית1 אוהבת מאד תכשיטים vintage.
השוס של המתנה היתה בובת "האני" שהיתה של בתי כשהיתה קטנה.

הסיפור הוא כזה: כשבתי היתה קטנה היא אהבה מאד בובות פרווה, מה שלגמרי התאים לי כי אני חולה על בובות פרווה, ובילדותי הורי לא חשבו שיש סיבה לקנות בובות פרווה - אז השלמתי את הצורך הזה דרך ילדיי.
כבר כתבתי כאן פוסט שלם על אוסף בובות הפרווה שיש לי בבית.
בין השאר, קיבלה בתי מתי שהוא את sad sam וזוגתו honey.
ואחיינית1 התאהבה ב"האני", ובכל הזדמנות ביקשה לשחק איתה.

באחד הביקורים שלהם השאלתי לה את הבובה - בתי כבר היתה גדולה ולא היתה לה בעייה לוותר על "האני" - ובהזדמנות ראשונה קניתי לה ליום ההולדת "האני" משלה. אבל ה"האני" שלה היתה גדולה יותר (לא מצאתי משהו זהה), ואחיינית1 עדיין העדיפה את ה"האני" שלנו, כך ששוב נתתי לה את הקטנה, והיא הביאה לי את הגדולה למשמרת.

לא זוכרת אפילו מתי התחלפנו בחזרה. כנראה כשהיא כבר גדלה קצת והחליטה שזה בסדר להיפרד מהבובה הקטנה.
אבל שתינו לא שכחנו מהסיפור הזה.... ועכשיו החלטתי ש"האני" מתאימה לגמרי להיות המרכיב ה-something borrowed של המתנה.
לא כי אני משאילה אותה, אלא כי היא היתה מושאלת כל כך הרבה פעמים, לכל כך הרבה זמן.

חייבת לומר שבזמן שהסברתי לאבא שלי את כל זה, פרצתי בבכי.
כל כך הייתי עצובה שאני לא במצב להגיע בעצמי לערב המיוחד הזה.

T הקפיץ את אבא ל'אחוזה'. הוא תכנן לקחת את אמא שלי לערב אצל גיסתי, אבל אבא שלי התעקש ש-T יישאר איתי כל הזמן, בהתחשב במצבי הגרוע, והזמין לה מונית.

באיזשהו שלב גיסתי החליטה להזמין גם את אבא שלי, במחשבה שזה ייקל על אמא שלי את האכזבה על כך שלא באתי, וגם שלא יישאר לבד בבית. היא אמרה שבקטע ש"רק הנשים" ייעשו פעילות בסלון, הוא ואחי פשוט יבלו ביחד למעלה בחדר העובדה.
זה היה רעיון מצוין.

בינתיים התקשרו מהמרפאה שאני יכולה לבוא.
T החליט לקחת אותי, וישב וחיכה בחדר ההמתנה.
רופא השיניים היה נחרץ - במצב הזה חייבים להוציא את העצם, לנקות את כל האזור מהדלקת, להחליף אנטיביוטיקה לדאלאצין C ,כמו שהמליצו 'הבהיר' ו'קנקן' בתגובות לפוסט הקודם, ותודה לשניכם - כיון שמעתי כבר על התרופה היה לי קל להסכים לה.
בנוסף הוא הוסיף עוד כדור בשם FLAGYL, סוג אחר של אנטיביוטיקה, משהו שהוא כינה "נוגד זיהום".

בזריזות הוא הרדים היטב את האיזור, הוציא את כל מה שהיה שם - העצם שהוא החדיר, מוגלה ....סליחה על התיאורים המגעילים.
הוא שטף היטב את האזור, וידא שהקרישיות שלי טובה - והשאיר את הכל ככה, פתוח, בלי תפרים, בלי כלום.
כך הוא אמר שהשטיפות שאעשה, החל מעוד 24 שעות, יחדרו פנימה עד הסוף וינקו היטב את כל האזור.

לקראת הסיום ביקשתי "מתנה" לדרך - עוד זריקת הרדמה, כדי לדחות את הקץ של הרגשת הכאבים.
אך למרבה הפלא כאשר ההרדמה פגה לבסוף, לא היו כאבים.
פשוט נעלמו הכאבים.
יש תחושה עמומה של משהו, רגישות כלשהי, מדי פעם פעימות דופק באזור - אבל זהו. לא כואב.
וגם תחושות הבחילה והצמרמורת נעלמו.

קצת חששתי מתופעות הלוואי של האנטיביוטיקה - זה עוד עלול להגיע בהמשך אבל בינתיים הכל בסדר.

מאוחר בערב כתבה לי גיסתי "את ערה?" וכשעניתי שכן, הטלפון צלצל. אחיינית1 התקשרה בוידאו כדי להראות לי שהיא מחבקת את "האני" שהיתה כלולה במתנה שלה. היא ביקשה לומר לי כמה ריגשתי אותה במתנה שלי ובהכנת אלבום הברכות והתמונות.

היא דאגה לשלומי, ואמרה שהייתי חסרה לה אבל שבעצם היא הרגישה שהייתי שם איתה, ושאם אני לא ארגיש טוב ביום החתונה היא לגמרי תבין אם לא אגיע. היא היתה מתוקה מאד.

הלילה עבר עלי בשלום, ובבוקר שוחחתי והסתמסתי עם כולן כדי לשמוע איך היה.

בעיקר הסתקרנתי איך היתה אמא של החתן - שכבר הבנתי שהיא טיפוס.
גיסתי היתה מאד פוליטיקלי קורקט ורק אמרה "שהיא והבנות שלה הלכו הביתה מוקדם", אבל אמא שלי גילתה לי שכאשר התחילו להקריא לאחיינית1 את כל הברכות מהאלבום שהכנו, אמא-של-חתן הבינה שהיא כבר לא במרכז העיניינים, פיתחה כאב ראש "כי היא בצום בגלל תענית אסתר" לקחה את האחיות של החתן איתה והן פרשו מוקדם הביתה.

טוב, ההפסד היה כנראה כולו שלהן.
לא מקנאה באחיינית1 על החמות שהיא עומדת לקבל.....

מחר החתונה, ואני מקווה שמגמת השיפור תמשיך.
מקווה שלא יאסרו פתאום מהיום למחר על חתונות בנות 300 איש במסגרת מגבלות הקורונה.
מקווה שגם אחיינית2 תרגיש מספיק טוב (אמא אמרה שהיא נראתה בסדר אתמול).
בקיצור - שיהיה טוב ושמח.