הורי חיים בארה"ב כבר שלושים שנה. הם כבר מזמן אזרחים אמריקאים.
בעצם הם בארצות הברית יותר שנים ברצף מאשר בכל מדינה אחרת בה חיו, כולל ארץ הולדתם ארגנטינה, אותה עזבו בתחילת שנות העשרים לחייהם במסגרת השומר הצעיר ועלו ארצה לקיבוץ בו נולדתי.
אני מזכירה זאת לעצמי כאשר אני מדברת איתם על האופציה לחזור ארצה.
לחזור ארצה זה ביטוי שאומר - אתם ישראלים ואתם בוחרים לחזור לארצכם.
אבל בפועל הם נולדו וחיו עשרים ומשהו שנים בארגנטינה, עוד שתים עשרה שנים בישראל (קיבוץ באזור עוטף עזה ואחר כך ירושלים), ארבע שנים בארצות הברית (לוס אנג'לס, כשאחי ואני היינו קטנים), עוד חמש עשרה שנים בארץ (רמת אביב ואז הרצליה) ומאז ועד היום הם בארה"ב. בעצם הם אמריקאים יותר מכל דבר אחר. יותר זמן, לפחות.
בפועל הם ישראלים ממוצא ארגנטינאי עם אזרחות אמריקאית. קצת חסרי מולדת שכאלה. אבל מחוברים לישראל. שומעים וקוראים את כל החדשות מהארץ, וגם מארה"ב וגם מהעולם. הרבה יותר מעורים במה שקורה מאשר...אני למשל.
נוח להם שם. רגוע להם. כלכלית הם מסודרים וגם התכנית הרפואית שלהם מצויינת. בעיקרון, לולא היתה כל המשפחה שלהם (שני ילדיהם ורוב נכדיהם) בישראל - זאת לא היתה צריכה להיות התלבטות בכלל.
אבל המציאות היא שאנחנו כולנו (חוץ מבני, שגם הוא רחוק מהם מרחק 6 שעות טיסה) בישראל. והם שם לבד.
אפילו אח של אבי, שהיה חי בלוס אנג'לס כל השנים ואז בשנותיהם האחרונות עברו הוא ואשתו לאורגון לגור ליד בת דודתי, כבר נפטר לפני כמה שנים.
חברים אין להם - כמעט. יש אנשים שרוצים להיות חברים שלהם, אבל הורי די מתבודדים.
כל עוד אבי עבד (והוא עבד עד גיל 75) לא היה מה לדבר על לחזור ארצה.
אבל מאז שהוא יצא לגמלאות (לדבריו: מאז שהוא פוטר ולא מצליח להשיג עבודה אחרת) אין באמת סיבה להיות כל כך רחוקים מכולנו. זה נוח כל עוד הם בריאים. זה נוח כל עוד הם ביחד.
הנכון הוא להעביר אותם קרוב אלינו - אלי או אל אחי - כאשר הם עדיין בריאים ועדיין ביחד. המעבר גם ככה יהיה קשה, אפילו אולי טראומטי, אבל פחות קשה מאשר כשאחד מהם יישאר לבד, או יחלה חלילה.....
לאחרונה הם התחילו להסכים לפחות לדבר על זה.
אבי כבר מזמן מנסה לדבר על זה, אבל אמי מסתייגת.
היא טוענת - ויש צדק בדבריה - שאבי תמיד רוצה להיות היכן שהוא לא. anywhere but here זה המוטו שלו. ושנמאס לה שהוא עוקר אותה ממקום שבו השתקעה והתרגלה וטוב לה.
היא טוענת שכאשר יחזרו ארצה, הוא ירצה מקום אחר. ואני מאמינה לה שהיא מאמינה בזה, ואני אפילו נוטה להאמין שהיא צודקת. ועדיין - נראה לי שטוב יהיה להם להיות קרובים אלינו בשנותיהם האחרונות.
דיברנו על זה בנחת ובלי לחץ כשהיינו אצלם.
ראיתי שבכל פעם שאנחנו מגיעים לנושא, דעתם שונה. מתהפכת. הם לא סגורים על עצמם וזה מובן.
החלטנו שנבדוק כאן דיור מוגן, נראה אם יש משהו שנראה על פניו שעשוי להתאים להם.
עוד דיברנו על השיגרה שלהם. לכאורה - ולא רק לכאורה - הורי מנהלים אורח חיים בריא ונהדר.
הם ישנים שמונה שעות.
הם מתעמלים במכשירי הכושר שיש להם בחניה, מתקלחים ואוכלים ארוחת בוקר.
הם קוראים עיתונים ושומעים חדשות ואז יוצאים להליכת הבוקר.
הם אוכלים צהריים (אוכל בריא ומזין) ונחים אחרי כן.
הם יוצאים להליכת הצהריים ורואים סרט או סדרה ב-dvd (יש להם מנוי Netflix שמגיע אליהם בדואר ב-dvd עד הבית).
הם יוצאים לסידורים - סופר או משהו אחר פעם בשבוע.
בקיץ אבי גם שוחה. ואמי כאמור חצי הולכת וחצי רצה.
הם יוצאים להליכת ערב (כלומר - הליכות שלוש פעמים ביום) ואוכלים ארוחת ערב והולכים לישון.
לכאורה שיגרה למופת.
נכון שהם לא נפגשים (כמעט) עם אנשים אחרים. אבל זו הבחירה שלהם.
העניין הוא שכל זה קורה בשעות מאד מוזרות.
הם קמים בסביבות אחת או שתיים בלילה.....ואז מתחילה השיגרה שתיארתי.
כלומר ארוחת הבוקר היא בשלוש, ארוחת הצהריים היא בשמונה או תשע, ארוחת הערב בסביבות שתיים או שלוש....ועד שש בערב הם כבר במיטה לשנת הלילה שלהם.
ושוב - לכאורה זה לא מפריע. יש להם מספיק שעות אור יום, והם הולכים בחוץ כך שיש חשיפה לאור השמש ולויטמין D....
ובכל זאת זה קצת מוזר.
במקום לפסול את זה על הסף שאלנו אותם אם זה מתאים להם.
הם ענו שזה קצת מפריע....אבל שגם אם הם הולכים לישון מאוחר יותר, הם אוטומטית מתעוררים באחת או בשתיים.
ובאמת כאשר הם היו באים לבקר אצלנו בארץ, הם לא סבלו כמעט מג'ט לג. השעות שלהם הסתדרו פה איכשהו מצוין.
שאלנו אותם אם הם רוצים לנסות לשנות את זה, אולי לנסות עם מלטונין...להזיז קצת את שעות השינה והעירות........
הם אמרו שנראה להם שכן....מחכה לשמוע אם הם באמת עשו משהו עם זה.
כשאנשים מעירים לנו על המוזרות של הורי יש לי רק תשובה אחת עבורם: כנראה שהם עושים משהו נכון, בכל זאת בריאים ונמרצים (טפו טפו) באמצע שנות השמונים לחייהם. איכשהו אני לא חושבת שאנחנו נהיה ככה.......
בעצם הם בארצות הברית יותר שנים ברצף מאשר בכל מדינה אחרת בה חיו, כולל ארץ הולדתם ארגנטינה, אותה עזבו בתחילת שנות העשרים לחייהם במסגרת השומר הצעיר ועלו ארצה לקיבוץ בו נולדתי.
אני מזכירה זאת לעצמי כאשר אני מדברת איתם על האופציה לחזור ארצה.
לחזור ארצה זה ביטוי שאומר - אתם ישראלים ואתם בוחרים לחזור לארצכם.
אבל בפועל הם נולדו וחיו עשרים ומשהו שנים בארגנטינה, עוד שתים עשרה שנים בישראל (קיבוץ באזור עוטף עזה ואחר כך ירושלים), ארבע שנים בארצות הברית (לוס אנג'לס, כשאחי ואני היינו קטנים), עוד חמש עשרה שנים בארץ (רמת אביב ואז הרצליה) ומאז ועד היום הם בארה"ב. בעצם הם אמריקאים יותר מכל דבר אחר. יותר זמן, לפחות.
בפועל הם ישראלים ממוצא ארגנטינאי עם אזרחות אמריקאית. קצת חסרי מולדת שכאלה. אבל מחוברים לישראל. שומעים וקוראים את כל החדשות מהארץ, וגם מארה"ב וגם מהעולם. הרבה יותר מעורים במה שקורה מאשר...אני למשל.
נוח להם שם. רגוע להם. כלכלית הם מסודרים וגם התכנית הרפואית שלהם מצויינת. בעיקרון, לולא היתה כל המשפחה שלהם (שני ילדיהם ורוב נכדיהם) בישראל - זאת לא היתה צריכה להיות התלבטות בכלל.
אבל המציאות היא שאנחנו כולנו (חוץ מבני, שגם הוא רחוק מהם מרחק 6 שעות טיסה) בישראל. והם שם לבד.
אפילו אח של אבי, שהיה חי בלוס אנג'לס כל השנים ואז בשנותיהם האחרונות עברו הוא ואשתו לאורגון לגור ליד בת דודתי, כבר נפטר לפני כמה שנים.
חברים אין להם - כמעט. יש אנשים שרוצים להיות חברים שלהם, אבל הורי די מתבודדים.
כל עוד אבי עבד (והוא עבד עד גיל 75) לא היה מה לדבר על לחזור ארצה.
אבל מאז שהוא יצא לגמלאות (לדבריו: מאז שהוא פוטר ולא מצליח להשיג עבודה אחרת) אין באמת סיבה להיות כל כך רחוקים מכולנו. זה נוח כל עוד הם בריאים. זה נוח כל עוד הם ביחד.
הנכון הוא להעביר אותם קרוב אלינו - אלי או אל אחי - כאשר הם עדיין בריאים ועדיין ביחד. המעבר גם ככה יהיה קשה, אפילו אולי טראומטי, אבל פחות קשה מאשר כשאחד מהם יישאר לבד, או יחלה חלילה.....
לאחרונה הם התחילו להסכים לפחות לדבר על זה.
אבי כבר מזמן מנסה לדבר על זה, אבל אמי מסתייגת.
היא טוענת - ויש צדק בדבריה - שאבי תמיד רוצה להיות היכן שהוא לא. anywhere but here זה המוטו שלו. ושנמאס לה שהוא עוקר אותה ממקום שבו השתקעה והתרגלה וטוב לה.
היא טוענת שכאשר יחזרו ארצה, הוא ירצה מקום אחר. ואני מאמינה לה שהיא מאמינה בזה, ואני אפילו נוטה להאמין שהיא צודקת. ועדיין - נראה לי שטוב יהיה להם להיות קרובים אלינו בשנותיהם האחרונות.
דיברנו על זה בנחת ובלי לחץ כשהיינו אצלם.
ראיתי שבכל פעם שאנחנו מגיעים לנושא, דעתם שונה. מתהפכת. הם לא סגורים על עצמם וזה מובן.
החלטנו שנבדוק כאן דיור מוגן, נראה אם יש משהו שנראה על פניו שעשוי להתאים להם.
עוד דיברנו על השיגרה שלהם. לכאורה - ולא רק לכאורה - הורי מנהלים אורח חיים בריא ונהדר.
הם ישנים שמונה שעות.
הם מתעמלים במכשירי הכושר שיש להם בחניה, מתקלחים ואוכלים ארוחת בוקר.
הם קוראים עיתונים ושומעים חדשות ואז יוצאים להליכת הבוקר.
הם אוכלים צהריים (אוכל בריא ומזין) ונחים אחרי כן.
הם יוצאים להליכת הצהריים ורואים סרט או סדרה ב-dvd (יש להם מנוי Netflix שמגיע אליהם בדואר ב-dvd עד הבית).
הם יוצאים לסידורים - סופר או משהו אחר פעם בשבוע.
בקיץ אבי גם שוחה. ואמי כאמור חצי הולכת וחצי רצה.
הם יוצאים להליכת ערב (כלומר - הליכות שלוש פעמים ביום) ואוכלים ארוחת ערב והולכים לישון.
לכאורה שיגרה למופת.
נכון שהם לא נפגשים (כמעט) עם אנשים אחרים. אבל זו הבחירה שלהם.
העניין הוא שכל זה קורה בשעות מאד מוזרות.
הם קמים בסביבות אחת או שתיים בלילה.....ואז מתחילה השיגרה שתיארתי.
כלומר ארוחת הבוקר היא בשלוש, ארוחת הצהריים היא בשמונה או תשע, ארוחת הערב בסביבות שתיים או שלוש....ועד שש בערב הם כבר במיטה לשנת הלילה שלהם.
ושוב - לכאורה זה לא מפריע. יש להם מספיק שעות אור יום, והם הולכים בחוץ כך שיש חשיפה לאור השמש ולויטמין D....
ובכל זאת זה קצת מוזר.
במקום לפסול את זה על הסף שאלנו אותם אם זה מתאים להם.
הם ענו שזה קצת מפריע....אבל שגם אם הם הולכים לישון מאוחר יותר, הם אוטומטית מתעוררים באחת או בשתיים.
ובאמת כאשר הם היו באים לבקר אצלנו בארץ, הם לא סבלו כמעט מג'ט לג. השעות שלהם הסתדרו פה איכשהו מצוין.
שאלנו אותם אם הם רוצים לנסות לשנות את זה, אולי לנסות עם מלטונין...להזיז קצת את שעות השינה והעירות........
הם אמרו שנראה להם שכן....מחכה לשמוע אם הם באמת עשו משהו עם זה.
כשאנשים מעירים לנו על המוזרות של הורי יש לי רק תשובה אחת עבורם: כנראה שהם עושים משהו נכון, בכל זאת בריאים ונמרצים (טפו טפו) באמצע שנות השמונים לחייהם. איכשהו אני לא חושבת שאנחנו נהיה ככה.......
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה