שלושה דברים הפתיעו במיוחד כשהורי הכריזו על נכונותם לחזור ארצה.
הראשון היה כמובן עצם נכונותה של אמי לחזור: כי אבי היה די בשל לכך, כבר מאז שיצא לגמלאות, סליחה - פוטר מעבודתו - לפני תשע שנים (בגיל 75!).
במשך כל השנים התנגדה אמי לחזרה ארצה, התנגדה לכל שינוי בעצם. היא אמרה (ובצדק מבחינתה) שאבי עקר אותה שוב ושוב מקום למקום ומארץ לארץ, לטענתה בחיפוש אחר החלום שתמיד יימצא "שם" (וכמו ברחוב סומסום, תמיד כשמגיעים ל"שם" הוא הופך להיות "כאן" ולכן זה רק עניין של זמן עד שיש צורך לעבור ל"שם" חדש). מעתה, החליטה אמי, היא זו שקובעת. היא כבר לא מסכימה שיעקרו אותה ממקומה, הנינוח, הרגוע.
בשנה האחרונה החל איזשהו שינוי אצלה, שבהתחלה התבטא בכך שהם הלכו לבדוק כמה דיורים מוגנים שם בארה"ב. מה שהיא אמרה אז היה, שהיא הבינה שאבי זקוק לפעילות חברתית, תרבותית, להיות באינטראקציה עם אנשים - ולמרות שהיא עצמה טוענת שהיא לא זקוקה לכך, אפילו - סולדת מכך - היא הייתה מוכנה להכיר בכך שמעבר למקום מסוג זה ייטיב עמו, ובכך גם ייטיב עמה - כי הוא משגע אותה בבית. או שהוא מסתגר בתוך עצמו ובתוך המחשב, מאזין כל היום לפודקאסטים ונכנס לדיכאון, או שהוא מחפש לעצמו סיבות לדאוג בגללן, להתעצבן מהם, פרויקטים יש מאין, וכמו שהיא קוראת לזה "אבא הוא פתרון בחיפוש אחר בעיה".
הדיורים המוגנים שהם בדקו היו טובים וראויים, אבל לא היה בהם פתרון למקרה שאחד מהם או שניהם יהפכו חלילה סיעודיים. ובכל מקרה הם לא פתרו את הבעיה של המרחק מאיתנו - ילדיהם - שבין אם מוכנים להכיר בכך ובין אם לאו - אם מצבם יתדרדר, נצטרך לנסוע ולתמוך ולעזור. לא היה בהם גם פתרון לשנים הנוכחיות - שבהן (אם באמת יפסיקו לטוס לביקורים בארץ) למרות שהם עדיין עצמאיים ובמיטבם, לא יוכלו ליהנות מבילוי עם נכדיהם וניניהם.
ואז לפני כמה חודשים, התעוררה אמי בוקר (סליחה, לילה) אחד ואמרה: "צריך לחזור". ומאז בעצם התחילו לדבר איתנו על זה, קודם עם אחי וגיסתי, ואחר כך איתנו........... ואימא הכריזה (ועכשיו אני קולטת באמת שזה בא רק ממנה) שאם חוזרים - אז רק לדיור מוגן. לא לשכור או לקנות דירה או בית.
הדבר השני שהפתיע, היה הדחיפות. הבהילות.
מרגע שהם החליטו שאכן חוזרים, התחיל סוג של לחץ.
נראה שהכול התחיל להתקדם בהילוך מהיר - fast forward. עכשיו, מיד, ברגע זה.
כבר אוספים חפצים לא נחוצים ומוסרים אותם לצדקה.
כבר מבררים על האופציות לחידוש רישיון הנהיגה בארץ, על זכויות תושבים חוזרים, על האופציה למכור את ביתם.
והדבר האחרון והמפתיע ביותר (וזה שהיה לי הכי קשה באמת להאמין לו) - זה שאימא אמרה "לשם שינוי הפעם, לאבא לא אכפת מהעלויות".
והנה אתמול, לאחר ש-T שלח להם (ולאחי ולגיסתי) טבלת אקסל מושקעת עם כל הנתונים של כל המקומות שראינו עד כה, התחיל אבא לסגת. ולזגזג. מה זה לזגזג, ביבי קטן על ידו בזגזוגים 😉.
פתאום הוא התחיל לבקש שנברר לו עלויות של דירות במקום קוטג'ים, ושל שני חדרים במקום שלושה (או שלושה וחצי) - עליהם הסתכלנו עד עכשיו. "אל תשכחו" הוא כתב במייל שבמקור חיינו באוהל בקיבוץ.....
'לא אבא', חשבתי לעצמי. 'לא שכחנו. האם זה מה שאתם רוצים לעשות עכשיו? לחזור לחיות באוהל בקיבוץ? אתה באמת חושב שאתם בנויים לתנאים כאלה עכשיו?'
ואז, באותה הנשימה, הוא התחיל להתלונן שהבתים שמוצעים להם (אלה שבדקנו עבורם, בגדלים של בין 89-100 מ"ר) קטנים מדי - ביחס למחיר כמובן. ומה הם בכלל יוכלו להביא אתם, אם החדרים כל כך קטנים יחסית למה שיש להם עכשיו? את הספות? את הכונניות? את המיטה....?
ולמה בכלל צריך לתת פיקדון, הוא מעדיף עלות חודשית בלבד (לא כל הדיורים המוגנים מאפשרים בכלל מסלול כזה).
הפיקדון מחייב אותו למכור את הבית, והוא נשחק כל שנה בכמה אחוזים....אז מה יישאר ליורשים???
ואם כבר - אז בשביל מה הם צריכים דיור מוגן בכלל, אולי עדיף לשכור דירה.......
התקשרנו בסקייפ. הבנו שכל הזגזוגים האלה הם כבר יותר מדי בשביל מיילים הלוך ושוב.
ופתאום לטענתו הוא כבר לא צריך חברה, והוא לא צריך פעילות, ולא מעניין אותו שיש אחיות ורופאים לרשותו, ולחצן מצוקה בכל מקום. ולא מעניין אותו שיש חוגים והרצאות ופעילויות תרבותיות.
ולא חשוב שחדר הכושר המפואר והבריכה החצי אולימפית, והיוגה והפלדקרייז כלולים במחיר.
וניקיון הדירה פעם בשבוע, וגינון....ותחזוקה במקרה הצורך....
ובשביל מה עוד חדר? הרי הם לא אוהבים לארח. ("אבל נכון, אתם צודקים שבבוא היום אפשר לשכן מטפל/ת בחדר הנוסף").
ובעלויות כאלה.....(והנה מגיעה שורת המחץ של כל השיחה) - הם לא יצליחו לחסוך כל חודש כמו שהם חסכו עד עכשיו.
דקה של שקט. חיוך.
"אבא, בשביל מה אתם חוסכים?" אני שואלת. ואני לא יודעת מספרים אבל אני מבינה שהם כבר יושבים על חסכונות רציניים גם ככה.
"מה זאת אומרת?" הוא מתעצבן. "בשבילכם!" ואימא כבר חצי מחייכת וחצי מתעצבנת, ונוזפת בו שבגיל שלהם אולי כבר לא צריך להמשיך לחסוך....
ואנחנו אומרים שאנחנו תודה לאל מסודרים ולא בונים על הירושה שלהם....ואימא טוענת שגם אחי וגיסתי אומרים אותו הדבר.
ואז T ברוב חכמתו, שמבין איך הראש של אבא שלי עובד, עושה חשבון מהיר - ומוכיח לאבא שלי שהם עדיין יוכלו לחסוך (פחות אמנם) כל חודש אם הם ירצו, ושגם בשחיקה המקסימלית של הפיקדון (13 שנים) עדיין יוחזר לפחות 50 אחוז ממנו "ליורשים" בסופו של דבר....... או להם אם יחליטו לעזוב בשלב כלשהו.
ומנגד אימא שלי מכריזה שאם לא עוברים לדיור מוגן אז היא חוזרת בה בכלל מכל העניין והיא לא חוזרת ארצה........
ו-T שואל אותו בחיוך, "עד שאימא החליטה שהיא כן מוכנה לחזור, אתה עושה הכל כדי לטרפד את זה??"
ובשלב הזה אנחנו מבקשים מהם לדבר שוב זה עם זו בנחת, בלי לחץ, ולהחליט מה הם בעצם רוצים לעשות.
אנחנו נשתף פעולה עם כל מה שהם ירצו - אבל הם צריכים להיות סגורים על עצמם.
ואנחנו ממליצים להאט את הקצב, ולא לפעול מתוך פאניקה....
מזכירים להם שלא חייבים למכור את הבית מיד, יש זמן. אפשר לשלם אחוז קטן מהפיקדון בהתחלה, להיכנס לשנה ניסיון ואם זה לא נראה להם אז מקבלים את מה שהם שילמו בחזרה במלואו (פרט לעלות החודשית).
וכבר בסוף השיחה נראה שאבא קצת נרגע........אבל אני די בטוחה שעוד לא שמענו את הסוף של ההתלבטויות האלה. וזה מובן.
זה כבר הגיוני. לזה דווקא ציפיתי.
הראשון היה כמובן עצם נכונותה של אמי לחזור: כי אבי היה די בשל לכך, כבר מאז שיצא לגמלאות, סליחה - פוטר מעבודתו - לפני תשע שנים (בגיל 75!).
במשך כל השנים התנגדה אמי לחזרה ארצה, התנגדה לכל שינוי בעצם. היא אמרה (ובצדק מבחינתה) שאבי עקר אותה שוב ושוב מקום למקום ומארץ לארץ, לטענתה בחיפוש אחר החלום שתמיד יימצא "שם" (וכמו ברחוב סומסום, תמיד כשמגיעים ל"שם" הוא הופך להיות "כאן" ולכן זה רק עניין של זמן עד שיש צורך לעבור ל"שם" חדש). מעתה, החליטה אמי, היא זו שקובעת. היא כבר לא מסכימה שיעקרו אותה ממקומה, הנינוח, הרגוע.
בשנה האחרונה החל איזשהו שינוי אצלה, שבהתחלה התבטא בכך שהם הלכו לבדוק כמה דיורים מוגנים שם בארה"ב. מה שהיא אמרה אז היה, שהיא הבינה שאבי זקוק לפעילות חברתית, תרבותית, להיות באינטראקציה עם אנשים - ולמרות שהיא עצמה טוענת שהיא לא זקוקה לכך, אפילו - סולדת מכך - היא הייתה מוכנה להכיר בכך שמעבר למקום מסוג זה ייטיב עמו, ובכך גם ייטיב עמה - כי הוא משגע אותה בבית. או שהוא מסתגר בתוך עצמו ובתוך המחשב, מאזין כל היום לפודקאסטים ונכנס לדיכאון, או שהוא מחפש לעצמו סיבות לדאוג בגללן, להתעצבן מהם, פרויקטים יש מאין, וכמו שהיא קוראת לזה "אבא הוא פתרון בחיפוש אחר בעיה".
הדיורים המוגנים שהם בדקו היו טובים וראויים, אבל לא היה בהם פתרון למקרה שאחד מהם או שניהם יהפכו חלילה סיעודיים. ובכל מקרה הם לא פתרו את הבעיה של המרחק מאיתנו - ילדיהם - שבין אם מוכנים להכיר בכך ובין אם לאו - אם מצבם יתדרדר, נצטרך לנסוע ולתמוך ולעזור. לא היה בהם גם פתרון לשנים הנוכחיות - שבהן (אם באמת יפסיקו לטוס לביקורים בארץ) למרות שהם עדיין עצמאיים ובמיטבם, לא יוכלו ליהנות מבילוי עם נכדיהם וניניהם.
ואז לפני כמה חודשים, התעוררה אמי בוקר (סליחה, לילה) אחד ואמרה: "צריך לחזור". ומאז בעצם התחילו לדבר איתנו על זה, קודם עם אחי וגיסתי, ואחר כך איתנו........... ואימא הכריזה (ועכשיו אני קולטת באמת שזה בא רק ממנה) שאם חוזרים - אז רק לדיור מוגן. לא לשכור או לקנות דירה או בית.
הדבר השני שהפתיע, היה הדחיפות. הבהילות.
מרגע שהם החליטו שאכן חוזרים, התחיל סוג של לחץ.
נראה שהכול התחיל להתקדם בהילוך מהיר - fast forward. עכשיו, מיד, ברגע זה.
כבר אוספים חפצים לא נחוצים ומוסרים אותם לצדקה.
כבר מבררים על האופציות לחידוש רישיון הנהיגה בארץ, על זכויות תושבים חוזרים, על האופציה למכור את ביתם.
והדבר האחרון והמפתיע ביותר (וזה שהיה לי הכי קשה באמת להאמין לו) - זה שאימא אמרה "לשם שינוי הפעם, לאבא לא אכפת מהעלויות".
והנה אתמול, לאחר ש-T שלח להם (ולאחי ולגיסתי) טבלת אקסל מושקעת עם כל הנתונים של כל המקומות שראינו עד כה, התחיל אבא לסגת. ולזגזג. מה זה לזגזג, ביבי קטן על ידו בזגזוגים 😉.
פתאום הוא התחיל לבקש שנברר לו עלויות של דירות במקום קוטג'ים, ושל שני חדרים במקום שלושה (או שלושה וחצי) - עליהם הסתכלנו עד עכשיו. "אל תשכחו" הוא כתב במייל שבמקור חיינו באוהל בקיבוץ.....
'לא אבא', חשבתי לעצמי. 'לא שכחנו. האם זה מה שאתם רוצים לעשות עכשיו? לחזור לחיות באוהל בקיבוץ? אתה באמת חושב שאתם בנויים לתנאים כאלה עכשיו?'
ואז, באותה הנשימה, הוא התחיל להתלונן שהבתים שמוצעים להם (אלה שבדקנו עבורם, בגדלים של בין 89-100 מ"ר) קטנים מדי - ביחס למחיר כמובן. ומה הם בכלל יוכלו להביא אתם, אם החדרים כל כך קטנים יחסית למה שיש להם עכשיו? את הספות? את הכונניות? את המיטה....?
ולמה בכלל צריך לתת פיקדון, הוא מעדיף עלות חודשית בלבד (לא כל הדיורים המוגנים מאפשרים בכלל מסלול כזה).
הפיקדון מחייב אותו למכור את הבית, והוא נשחק כל שנה בכמה אחוזים....אז מה יישאר ליורשים???
ואם כבר - אז בשביל מה הם צריכים דיור מוגן בכלל, אולי עדיף לשכור דירה.......
התקשרנו בסקייפ. הבנו שכל הזגזוגים האלה הם כבר יותר מדי בשביל מיילים הלוך ושוב.
ופתאום לטענתו הוא כבר לא צריך חברה, והוא לא צריך פעילות, ולא מעניין אותו שיש אחיות ורופאים לרשותו, ולחצן מצוקה בכל מקום. ולא מעניין אותו שיש חוגים והרצאות ופעילויות תרבותיות.
ולא חשוב שחדר הכושר המפואר והבריכה החצי אולימפית, והיוגה והפלדקרייז כלולים במחיר.
וניקיון הדירה פעם בשבוע, וגינון....ותחזוקה במקרה הצורך....
ובשביל מה עוד חדר? הרי הם לא אוהבים לארח. ("אבל נכון, אתם צודקים שבבוא היום אפשר לשכן מטפל/ת בחדר הנוסף").
ובעלויות כאלה.....(והנה מגיעה שורת המחץ של כל השיחה) - הם לא יצליחו לחסוך כל חודש כמו שהם חסכו עד עכשיו.
דקה של שקט. חיוך.
"אבא, בשביל מה אתם חוסכים?" אני שואלת. ואני לא יודעת מספרים אבל אני מבינה שהם כבר יושבים על חסכונות רציניים גם ככה.
"מה זאת אומרת?" הוא מתעצבן. "בשבילכם!" ואימא כבר חצי מחייכת וחצי מתעצבנת, ונוזפת בו שבגיל שלהם אולי כבר לא צריך להמשיך לחסוך....
ואנחנו אומרים שאנחנו תודה לאל מסודרים ולא בונים על הירושה שלהם....ואימא טוענת שגם אחי וגיסתי אומרים אותו הדבר.
ואז T ברוב חכמתו, שמבין איך הראש של אבא שלי עובד, עושה חשבון מהיר - ומוכיח לאבא שלי שהם עדיין יוכלו לחסוך (פחות אמנם) כל חודש אם הם ירצו, ושגם בשחיקה המקסימלית של הפיקדון (13 שנים) עדיין יוחזר לפחות 50 אחוז ממנו "ליורשים" בסופו של דבר....... או להם אם יחליטו לעזוב בשלב כלשהו.
ומנגד אימא שלי מכריזה שאם לא עוברים לדיור מוגן אז היא חוזרת בה בכלל מכל העניין והיא לא חוזרת ארצה........
ו-T שואל אותו בחיוך, "עד שאימא החליטה שהיא כן מוכנה לחזור, אתה עושה הכל כדי לטרפד את זה??"
ובשלב הזה אנחנו מבקשים מהם לדבר שוב זה עם זו בנחת, בלי לחץ, ולהחליט מה הם בעצם רוצים לעשות.
אנחנו נשתף פעולה עם כל מה שהם ירצו - אבל הם צריכים להיות סגורים על עצמם.
ואנחנו ממליצים להאט את הקצב, ולא לפעול מתוך פאניקה....
מזכירים להם שלא חייבים למכור את הבית מיד, יש זמן. אפשר לשלם אחוז קטן מהפיקדון בהתחלה, להיכנס לשנה ניסיון ואם זה לא נראה להם אז מקבלים את מה שהם שילמו בחזרה במלואו (פרט לעלות החודשית).
וכבר בסוף השיחה נראה שאבא קצת נרגע........אבל אני די בטוחה שעוד לא שמענו את הסוף של ההתלבטויות האלה. וזה מובן.
זה כבר הגיוני. לזה דווקא ציפיתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה