טרם סיימתי לתעד את הטיול שלנו אבל לפעמים מתחשק יותר לכתוב על הכאן ועכשיו (אגב יש בטלוויזיה עכשיו סידרה בשם הזה שאני צופה בה באדיקות והיא ממש מעולה!)
כמו שתמיד קורה בסוף, בוקר אחד התעוררתי והבנתי שהחלק הגרוע של ההתקררות/מחלה הזאת כבר מאחורי.
כן, מידי פעם עדיין מדגדג משהו בגרון שגורם לשיעול שטחי, כן מידי פעם האף נסתם או נוזל...אבל בגדול ההרגשה טוב והאנרגיה חזרה ואני ערוכה ומזומנה לחזור לשיגרה - שנקטעה גם על ידי הנקע, גם על ידי החופשה, וגם על ידי ה...נו, טוב, אפשר לקרוא לזה שפעת (והרי קיבלתי חיסון!).
היום ה"בלוגולדת" שלי בבלוגגר/בלוגספוט - שנתיים שאני כבר כותבת כאן, למרות שבמשך שנה וחצי עוד כתבתי במקביל גם בישראבלוג (הבלוגולדת האמיתי שלי הוא בסוף יולי, 2012 אז אציין אותו כשיגיע המועד). עצוב לי על מה שקרה/קורה בישראבלוג. מעבר לזגזוגים הבלתי פוסקים והמצב החברתי הכללי הלא ברור שם, יש ממש התדרדרות טכנית גם. בכל פעם שאני נכנסת להגיב הכל מקרטע ולוקח זמן ו....עצוב. בקיצור. כי גם לא כולם עברו לכאן או לפלטפורמות אחרות, ויש אנשים שפשוט הפסיקו לכתוב, וכאלה שהפסיקו לקרוא בכלל או מתקשים להגיב........מבאס.
הקרסול שלי משתפר כל הזמן, והיום היה עוד ציון דרך משמעותי - סוף סוף הצלחתי לרדת במדרגות באופן רגיל (כלומר לא הייתי צריכה להניח שתי רגליים על אותה מדרגה). זה בעצם היה המכשול האחרון להתנהלות נורמלית. עכשיו עוד נותר לי לחזור להליכות (עשיתי קצת בארה"ב וגם אתמול יצאתי לסיבוב קצר לדואר ולבית המרקחת ובחזרה....בקטנה) ולחדר כושר ולחזק את כל האזור. לטיול נשים הקרוב עדיין לא אצא.
אבל בתחילת מאי אני כנראה נוסעת ליומיים לים המלח עם 'החתולה' וזה משמח אותי פעמיים - פעם אחת כי סוף סוף אסע לים המלח האהוב עלי - שהפך להיות בלתי נסבל עבור T בשנים האחרונות ולכן לא נלהב לנסוע איתי - וגם יהיה לי זמן איכות אמיתי עם 'החתולה', שאני מאד מתגעגעת אל הימים בהם היינו נפגשות כל יום בעבודה, ונוסעות יחד לגיבושים וישנות יחד ומדברות על הכל הכל הכל....
אין מה לעשות, זה לא אותו הדבר, למרות שאנחנו בקשר ומדברות ונפגשות (לבד, ועם עוד חברות). כי אני כבר לא חלק מהיום יום שלה. וכמה שאנחנו מספרות ומעדכנות זו את זו במה שקורה איתנו, זה לא כמו לחוות את זה יחד.
ובאמת אין מה לעשות, אני עזבתי, ולי יש כבר אורח חיים אחר, וזה חלק מהעניין.
אבל היא מאד חשובה לי וממש ממש שמחה שייצא לנו לבלות יומיים ביחד רק שתינו. זמן איכות כמו פעם.
היום גם אפגש עם 'מחברת', שמצבה הנפשי מאד השתפר והתאזן (בין השאר תודות לכך שהיא הסכימה סוף סוף לקחת ציפרלקס, אבל לא רק) וזה מאד מאד משמח אותי.
דיברתי ארוכות עם בתי אתמול על הנושא של הורי: כן להחזיר אותם, לא להחזיר אותם, איך לדבר על זה, איך להתמודד עם ההשלכות.....
אני אוהבת את השיחות ה"פסיכולוגיות" האלה עם בתי, שנותנות לי הרבה פעמים זוויות נוספות על הדברים.
אתמול היו כאן 'שותפנו' ו'שריתה' שמתכננים בעצמם טיול בארצות הברית בקיץ. עברנו איתם על המסלול, מייעצים ומתחבטים איתם לגבי הפעילויות השונות. הטיול שלהם כמובן שונה לגמרי משלנו, גם במשך שלו אבל גם באופי שלו - כי הם נוסעים עם הילדים.
אז גם יש דברים שמעניינים ילדים (אמנם בני 13 ו-18) ודברים שלא מעניינים אותם, אבל בנוסף יש את המגבלה של הבת שלהם, שבגיל 12 עברה סרטן העצמות וכריתה פלוס שחזור של הברך, היא צולעת ויש גם עיוותים בכף הרגל, ובקיצור יש מוגבלויות שיש להתחשב בהן. לא רק במסלולי הליכה, אלא גם בנסיעות ארוכות.
דאגנו לכך שירווחו בין האטרקציות השונות, ושבכל נקודת עצירה תהיה בריכה או יהיה חוף ים - שם הם יוכלו לשחרר את העצמות ולהתרגע ולנוח.
גם הורדנו ביקור באחד הפארקים הלאומיים לטובת הוספת עוד יום בלאס ווגאס - הם משפחה שאוהבת נוף עירוני מדליק יותר מאשר טבע....והקדשנו חצי יום לאאוטלט מפואר בו יערכו את רוב הקניות שלהם (גם משהו שחשוב להם מאד).
אז מחר אני מתכננת לאסוף את הנכדים מהגן/בית הספר, וזה אומר חזרה אמיתית לעניינים. והזמנתי גם את משפחתו של אחי לארוחת ששי.....
האמת שכיף גדול לחזור לשיגרה שלי.
כמו שתמיד קורה בסוף, בוקר אחד התעוררתי והבנתי שהחלק הגרוע של ההתקררות/מחלה הזאת כבר מאחורי.
כן, מידי פעם עדיין מדגדג משהו בגרון שגורם לשיעול שטחי, כן מידי פעם האף נסתם או נוזל...אבל בגדול ההרגשה טוב והאנרגיה חזרה ואני ערוכה ומזומנה לחזור לשיגרה - שנקטעה גם על ידי הנקע, גם על ידי החופשה, וגם על ידי ה...נו, טוב, אפשר לקרוא לזה שפעת (והרי קיבלתי חיסון!).
היום ה"בלוגולדת" שלי בבלוגגר/בלוגספוט - שנתיים שאני כבר כותבת כאן, למרות שבמשך שנה וחצי עוד כתבתי במקביל גם בישראבלוג (הבלוגולדת האמיתי שלי הוא בסוף יולי, 2012 אז אציין אותו כשיגיע המועד). עצוב לי על מה שקרה/קורה בישראבלוג. מעבר לזגזוגים הבלתי פוסקים והמצב החברתי הכללי הלא ברור שם, יש ממש התדרדרות טכנית גם. בכל פעם שאני נכנסת להגיב הכל מקרטע ולוקח זמן ו....עצוב. בקיצור. כי גם לא כולם עברו לכאן או לפלטפורמות אחרות, ויש אנשים שפשוט הפסיקו לכתוב, וכאלה שהפסיקו לקרוא בכלל או מתקשים להגיב........מבאס.
הקרסול שלי משתפר כל הזמן, והיום היה עוד ציון דרך משמעותי - סוף סוף הצלחתי לרדת במדרגות באופן רגיל (כלומר לא הייתי צריכה להניח שתי רגליים על אותה מדרגה). זה בעצם היה המכשול האחרון להתנהלות נורמלית. עכשיו עוד נותר לי לחזור להליכות (עשיתי קצת בארה"ב וגם אתמול יצאתי לסיבוב קצר לדואר ולבית המרקחת ובחזרה....בקטנה) ולחדר כושר ולחזק את כל האזור. לטיול נשים הקרוב עדיין לא אצא.
אבל בתחילת מאי אני כנראה נוסעת ליומיים לים המלח עם 'החתולה' וזה משמח אותי פעמיים - פעם אחת כי סוף סוף אסע לים המלח האהוב עלי - שהפך להיות בלתי נסבל עבור T בשנים האחרונות ולכן לא נלהב לנסוע איתי - וגם יהיה לי זמן איכות אמיתי עם 'החתולה', שאני מאד מתגעגעת אל הימים בהם היינו נפגשות כל יום בעבודה, ונוסעות יחד לגיבושים וישנות יחד ומדברות על הכל הכל הכל....
אין מה לעשות, זה לא אותו הדבר, למרות שאנחנו בקשר ומדברות ונפגשות (לבד, ועם עוד חברות). כי אני כבר לא חלק מהיום יום שלה. וכמה שאנחנו מספרות ומעדכנות זו את זו במה שקורה איתנו, זה לא כמו לחוות את זה יחד.
ובאמת אין מה לעשות, אני עזבתי, ולי יש כבר אורח חיים אחר, וזה חלק מהעניין.
אבל היא מאד חשובה לי וממש ממש שמחה שייצא לנו לבלות יומיים ביחד רק שתינו. זמן איכות כמו פעם.
היום גם אפגש עם 'מחברת', שמצבה הנפשי מאד השתפר והתאזן (בין השאר תודות לכך שהיא הסכימה סוף סוף לקחת ציפרלקס, אבל לא רק) וזה מאד מאד משמח אותי.
דיברתי ארוכות עם בתי אתמול על הנושא של הורי: כן להחזיר אותם, לא להחזיר אותם, איך לדבר על זה, איך להתמודד עם ההשלכות.....
אני אוהבת את השיחות ה"פסיכולוגיות" האלה עם בתי, שנותנות לי הרבה פעמים זוויות נוספות על הדברים.
אתמול היו כאן 'שותפנו' ו'שריתה' שמתכננים בעצמם טיול בארצות הברית בקיץ. עברנו איתם על המסלול, מייעצים ומתחבטים איתם לגבי הפעילויות השונות. הטיול שלהם כמובן שונה לגמרי משלנו, גם במשך שלו אבל גם באופי שלו - כי הם נוסעים עם הילדים.
אז גם יש דברים שמעניינים ילדים (אמנם בני 13 ו-18) ודברים שלא מעניינים אותם, אבל בנוסף יש את המגבלה של הבת שלהם, שבגיל 12 עברה סרטן העצמות וכריתה פלוס שחזור של הברך, היא צולעת ויש גם עיוותים בכף הרגל, ובקיצור יש מוגבלויות שיש להתחשב בהן. לא רק במסלולי הליכה, אלא גם בנסיעות ארוכות.
דאגנו לכך שירווחו בין האטרקציות השונות, ושבכל נקודת עצירה תהיה בריכה או יהיה חוף ים - שם הם יוכלו לשחרר את העצמות ולהתרגע ולנוח.
גם הורדנו ביקור באחד הפארקים הלאומיים לטובת הוספת עוד יום בלאס ווגאס - הם משפחה שאוהבת נוף עירוני מדליק יותר מאשר טבע....והקדשנו חצי יום לאאוטלט מפואר בו יערכו את רוב הקניות שלהם (גם משהו שחשוב להם מאד).
אז מחר אני מתכננת לאסוף את הנכדים מהגן/בית הספר, וזה אומר חזרה אמיתית לעניינים. והזמנתי גם את משפחתו של אחי לארוחת ששי.....
האמת שכיף גדול לחזור לשיגרה שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה