השבוע עברה מדינתנו עוד שלב בדרך להפיכתה ממדינה דמוקרטית לדיקטטורה.
זהו רק שלב אבל זהו הכיוון וזהו היעד. ייתכן שנצליח למנוע בסופו של דבר מהיעד הסופי להתגשם (משום מה אני בספק, T יותר אופטימי ממני) אבל עוד קודם הדמוקרטיה שלנו לא היתה חזקה במיוחד או שלמה במיוחד, ולכן לא יהיה קשה - טיפין טיפין אם לא בבת אחת - לערער את מה שנותר ולאפשר לשלטון, שלפחות בהרכבו הנוכחי משלב שחיתות עם משיחיות גזענית ושאיפה לכפייה דתית ושלילת זכויות מיעוטים ונשים יחד עם טפילות בטחונית וכלכלית.
מדוע איני אופטימית?
כי כפי שאני רואה זאת, יש במדינה שלנו, בעם שלנו, כמה חלקים. יש את אלה שרוצים את ההפיכה המשטרית או לפחות את חלקה. יש את אלה שמתנגדים לה, מתעקשים על מדינה עם יושר והפרדת רשויות ושלטון החוק וזכויות אדם ושיוויון גם בזכויות וגם בחובות, ומוכנים למחות ולשבות ולשלם מחירים כדי להשיג זאת.
כמו שאני רואה זאת, שתי אלה הן קבוצות קטנות יחסית. ברוב המוחלט יש שתי קבוצות אחרות. יש את אלה שלא ממש אכפת להם או שלא ממש מבינים מה המשמעות של ההפיכה המשטרית ומה הכוונות של מי שמחוקק אותה. זו קבוצה ממש גדולה. ויש עוד קבוצה ממש גדולה. קבוצה זו מורכבת מאנשים שכן אכפת להם, וכן חשובה להם הדמוקרטיה, וכן חשוב להם להילחם בשחיתות וכן חשוב להם השיוויון בזכויות ובחובות. אבל הקבוצה הזאת, שגם היא ממש גדולה להערכתי, לא מוכנה לשלם שום מחיר עבור זה. אלה לא מוכנים שיפריעו לאורח החיים שלהם. הם רוצים מחאה מנומסת במקומות מוגבלים שהוקצו לכך מראש. אל תחסמו כבישים ואל תשתקו את שדה התעופה ואל תשביתו את המערכת הרפואית או החינוכית או את העסקים או את החנויות......
ולי יש הרגשה קשה מאד שהקבוצה הזו, האחרונה, יחד עם זו הקודמת שלא אכפת לה או שלא מבינה - הן אלה שיפילו את המחאה. הן אלה שיתקוממו נגדה ברגע שהיא "תזיז להם את הגבינה". כי הן הרוב.
התעצבנתי כשעבר חוק ביטול עילת הסבירות אבל לא באמת התאכזבתי. לא ציפיתי שיקרה איזה נס. הבנתי כבר את הכוחות הפועלים בשטח. הבנתי מה קורה. אוף אני ממש עצובה.
ובתוך העצב והכעס אני בכל זאת מנסה להמשיך את השיגרה שלי, בין הפגנה לשיבוש, מסרבת להידבק לרדיו או לטלוויזיה או לאתרי החדשות במשך כל שעות היממה. את T קצת יותר קשה לנתק מזה, ואני קצת דואגת לבריאות שלו. גם הפיסית וגם הנפשית. הוא לעומת זאת מכחיש שזה משפיע עליו ככה, ושהוא בסדר גמור.
כמובן שהוא היה בירושלים ביום שני. כמובן שהיינו בקפלן במוצאי שבת. אמנם T חטף שני התקפי כאבים בשבת. אחד קשה מאד על הבוקר בזמן ההליכה ועוד אחד קל יותר אחר הצהריים. אבל אז הוא מתאושש קצת וקם וממשיך כרגיל. לא יודעת אם אני הייתי מסוגלת.
בששי עשינו כאן ארוחת ערב שקטה רק עם הורי, שגם בסופה שלחנו אותם הביתה עם קופסאות אוכל. אמא שלי הביעה את מחאתה אבל בסופו של דבר הם לקחו את הכל. איך אגיד לה שהאוכל שהיא מבשלת הפך לבלתי אכיל? לא נעים.
בשבת לפני שנסענו לקפלן עברנו אחר הצהריים אצל בתי, וכך יצא לנו להיות איתם קצת למרות שלא הגיעו בששי. היה נחמד אבל היה קצת קשה לראות את חכמוד (עמוק במצברוח של גיל ההתבגרות) מוציא את העצבים שלו על נשמותק. זה קורה המון וזה כבר יצא משליטה, ולשמחתי גם בתי וגם חתני תפסו אותו לשיחות אחרי זה - ונראה לי שלפחות הוא מודע ולפחות הוא ישתדל להפסיק עם זה, ואולי למצוא דרך להפנות את התסכולים שלו לכיוונים אחרים. מה שעצוב הוא, שהוא מאד אוהב את נשמותק וגם נשמותק מאד אוהב אותו. אבל אחיו הצעיר הוא כנראה האובייקט הכי נוח להוציא עליו את התסכולים שלו.
השבוע קראתי את הספר "אחות לפליאדות" מאת אורית אילן. זה ספר של גיסתי, שהיא השאילה לאמא שלי, ושתיהן לא ידעו לומר לי מה דעתן בעצם עליו. הספר קיבל את פרס ספיר לשנת 2022 והאמת היא שגם אני לא סגורה לגבי דעתי עליו, אבל הקריאה זרמה לי בקלות וסיימתי אותו תוך כמה ימים.
בזמן ש-T נסע לכנסת להפגין, אני נשארתי בבית. גם כי הגיעו לתקן את השער (שכנף אחת שלו שקעה קצת וזה גרם לו להתקע בפתיחה ובסגירה), וגם כי היה לי תור לבדיקת השד השנתית שלי אצל כירורג.
הממוגרפיה יצאה תקינה, אבל כבכל שנה חשוב לי שתהיה גם בדיקה קלינית יסודית, ליתר בטחון. גם ככה אני בודקת כל שנה, אבל מאז שאני לוקחת הורמונים של גיל המעבר אני מקפידה על זה עוד יותר. כמו ש'רופאהחדשה' אמרה, הבדיקות לא מונעות את הבעיות, אבל גילוי מוקדם ככל האפשר הוא בכל זאת עדיף על כלום.
אגב, לגמרי במקרה קבעתי את התור אצל אותו כירורג שבדק את T כשרק התחיל לו כל הסיפור הבריאותי (שלא נגמר), ושלח אותו לאיכילוב להסרת כיס המרה....ודאג לו למנתח מעולה ואחר כך העביר אותו לפרופסור....רופא קשוב ויסודי ומקצועי שגם נתן יחס אישי והתכתב עם T בוואטסאפ הרבה אחרי שכבר לא היה תחת טיפולו הישיר, ואפילו בששי בערב. בחור זהב. אנחנו יודעים שהוא היה לפחות שנה בספרד בהשתלמות, כי כאשר T רצה לשלוח לו פרחים להבעת תודה (אחרי שעבר את הניתוח הגדול בהצלחה), התברר שהוא לא בארץ. עכשיו כאשר חיפשתי תור לכירורג עבור בדיקת השד, פתאום ראיתי שהוא שוב מופיע ברשימה ביישוב שלנו. צירוף מקרים. הוא זכר את T ואת המקרה שלו ושאל עליו, והביע גם הוא תסכול גדול על כך שלמרות הניתוח עבר תקין, לכאורה, ושלא מצאו סרטן - תודה לאל - עדיין ממשיכים ההתקפים ובעיות עיכול שונות.
הבדיקה הקלינית היתה תקינה ובמפתיע הוא אמר שבפעם הבאה ירצה גם להפנות אותי לאולטרסאונד. בנוסף לממוגרפיה.
עוד השבוע בתי ביקשה עזרה באיסוף נשמותק והחבר שלו מחוג "מבוכים ודרקונים". נסענו להרצליה וחיכינו שהם ייצאו מהחוג. התברר שזה לא רק החבר אלא גם אחיו הצעיר. זו היתה חוויה אנתרופולוגית מעניינת. נשמותק כמובן אמר שלום וחיבק אותנו, אבל שני האחים התעלמו מנוכחותנו לחלוטין. הם לא הפסיקו לדבר ביניהם (על נושאים של "מבוכים ודרקונים") והם גם לא הפסיקו להשתעל. כל הזמן הם השתעלו. הם נתנו לנו את הכתובת שלהם, שנוכל להקפיץ אותם הביתה, ושוב התעלמו מאיתנו לחלוטין. שוחחנו עם נשמותק על החוג ועל הקייטנה שהיה בה בבוקר, וכשהגענו לכתובת של האחים הם ירדו מהרכב בלי לומר שלום או תודה או כלום. כשהם סגרו אחריהם את הדלת אמרתי "על לה דבר" ונשמותק צחק. הוא הבין. כשסיפרתי לבתי היא אמרה שזה בדיוק ככה איתם. ושגם על השיעול הבלתי נגמר הזה היא כבר דיברה עם אמא שלהם. מוזר.
היה מאד נחמד להיות שוב אצל בתי ככה סתם באמצע השבוע, ויצא לנו לבלות עוד קצת זמן איכות אתה ועם כל אחד מהנכדים. חכמוד הראה לנו איך הוא משחק כדורסל (יש להם סל בחדר) ושרי הראתה לנו איך היא מתנדנדת על ה"טבעות" שתלויות להם מהתקרה. ממש חדר ספורט חתני בנה לעצמו ולהם שם עוד בתקופת הסגרים של הקורונה.
היה לי חשוב שיצאנו מהבית והיינו עם אנשים שאנחנו אוהבים ובמשך כמה שעות T לא היה מחובר לחדשות. אמנם דיברנו על זה - כמובן - אי אפשר להמנע מזה. אבל זה עשה לי טוב. והסברתי ל-T. שאולי זה לא משפיע עליו (קשה לי להאמין אבל הוא אלוף ההדחקות האיש שלי) אבל עלי זה מאד משפיע, ואני רוצה לעשות הכל כדי לא לצלול לדכדוך הזה שאפף אותי בכל החודשים לפני שנסענו לארה"ב. הוא אמר שהוא מבין. נראה מה יהיה הלאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה