בימים האלה נוכחתי לראות שלגמרי חזרנו לשיגרה שלנו.
הפגנות בקפלן במוצ"ש והשתתפות של T גם בימי השיבוש השונים - בקודם הוא נסע לפני הצהריים לקפלן ואחרי הצהריים לנתב"ג. בשתי ההפגנות היתה בוודאות אלימות מוגברת וחוסר סובלנות מצד השוטרים - בקפלן הפרשים עלו על המדרכה ודחפו את המפגינים, למרות שעל המדרכה לא היתה בעצם סיבה לכך, ובנתב"ג T נדחף על ידי מג"בניק ונפל על הרצפה. הזמבורה שלו נשברה אבל מעבר לזה לא נגרם לו, למזלנו, נזק כלשהו.
נראה מה יהיה היום. T נסע להצטרף למוחים, וזאת למרות שעל הבוקר חטף התקף כאב קשה, אחד מהקשים ביותר שהיו מזה הרבה זמן. עד כדי כך זה הפיל אותו שהוא ויתר על חדר הכושר, והתאושש כמה שעות בבית, אבל בכל זאת התעקש לצאת לשבש ולהפגין. מקווה שהוא יהיה בסדר.
בששי שעבר אירחנו לארוחת ערב רק את הורי, לאחר שבתי ומשפחתה הודיעו שהם נשארים בבית. ברגע האחרון חתני התקשר אז לשאול אם אולי בא לנו לקפוץ אליהם בששי בערב, אבל כבר בישלנו והזמנו את הורי אלינו, והוא לא היה ערוך לארח גם אותם (שזה משהו שתמיד מקפיץ לי איזה פיוז קטן, אבל אני מכריחה את עצמי לכבות אותו) וויתרנו על זה.
הורי מאד נהנו לבלות איתנו ערב לבד ובסופו העמסנו עליהם קופסאות עם שאריות אוכל, כך שהם אכלו ונהנו מזה אחר כך כל השבוע.
בששי האחרון כבר אירחנו את כל המשפחה כולל אחי וגיסתי ושתי האחייניות עם בני זוגן. אחיינית1 ובעלה בישרו על ההריון - יש עוברית קטנה ברחם שאמורה להיוולד בסביבות סוף דצמבר - והשמחה וההתרגשות היו גדולות. גם לאחיינית2 היתה בשורה משמחת - היא עברה בהצלחה את בחינת ההסמכה לאחר שסיימה את התואר בריפוי בעיסוק. אני מקווה שהיא תמצא עבודה טובה בקרוב.
היה ערב מוצלח מאד ונראה היה שכולם נהנים גם מהאוכל וגם מהביחד. T אמנם הרגיש "כמו מלצר" - כשאף אחד לא קם לעזור עם הפינויים, למשל, בסוף הארוחה, אבל אני דווקא הרגשתי שהיה ערב קל מבחינת עבודת המטבח, והצלחתי גם לתקתק את הכל וגם פה ושם לשבת עם האורחים, שזה הישג גדול. עם הנכדים כמעט לא יצא לי להיות, אמנם, וזה החסרון העיקרי כאשר אנחנו מארחים. אנחנו עסוקים עם המטבח וכשיש עוד אורחים פרט לבתי ומשפחתה אני גם רוצה לתת להם תשומת לב, ולא מסתדר לי לשבת עם שרי ולצייר איתה או לבלות בנפרד עם הבנים. אבל הם נשארים לישון וכך יש לי זמן איכות איתם אחר כך ולמחרת בבוקר.
שוחחתי על העניין הזה של "המלצרות" עם חברתי 'ביוכימיה' כשנפגשנו לקפה השבוע סוף סוף אחרי כמה דחיות. שתינו מבינות את הראש של הילדים שלנו - שלמרות שהם כולם כבר "גדולים" - בשנות הארבעים לחייהם - כשהם מגיעים אלינו הביתה הם עדיין מרגישים "ילדים". הם עייפים ועמוסים כל השבוע ועובדים קשה והערב הזה אצלנו הוא ההזדמנות להתרווח ולהתפנק. לפעמים הם עוזרים אבל בששי האחרון הם היו עסוקים בשיחות עם המשפחה של אחי ועם הורי ולא עלה בדעתם לקום ולעזור. נדמה לי שכבר העליתי כאן את הנושא הזה - של הסוויץ' שילדים צריכים לעשות מתי שהוא כאשר ההורים מתחילים להזדקן. אפילו לא להזדקן, אפילו רק להתבגר - כמונו. נראה לי שבתי וחתני עוד לא עשו את הסוויץ' הזה. אולי אני טועה, ואולי אם חלילה נזדקק לעזרתם הם יפתיעו לטובה. אני מקווה שלא נזדקק. ואולי פשוט מתי שהוא נצטרך לומר להם במפורש שהגיע הזמן לעשות את הסוויץ' הזה. נראה.
בכל מקרה היה נחמד בששי ובשבת בבוקר כששוחחנו עם נשמותק וחכמוד על כך שאנחנו מתכננים ללכת איתם לקולנוע לראות את "אינדיאנה ג'ונס" החדש, עלה לנו רעיון לצפות תחילה בסרטים הישנים שלו - ובחרנו באקראי את "מסע הצלב האחרון" והם נהנו מאד.
האמת שהיה לי קשה להבין איך הריסון פורד משחק בגיל 81 את אינדיאנה ג'ונס (אין לי מושג עד כמה הוא פעיל בסרט החדש) אבל יצא לי לראות כמה פרקים בסידרה "1923" (שהיא ספין אוף של "יילוסטון" המצויינת) ושם רואים אותו מתפקד מצוין ואף רוכב על סוסים ומשתתף בקרב יריות...אז נראה שהוא במצב טוב.
בשבוע שעבר חטפתי וירוס הקאות קצר, ממש לא ברור מאיפה זה נחת עלי, אבל לשמחתי הוא עבר מהר. גם T הרגיש בחילות במהלך אותו היום אבל במזל לא חטף את זה קשה כמוני. יש לו מספיק בעיות עיכול ולפעמים בחילות גם ככה, מסכן.
השבוע השלמתי בהצלחה גם את הכנת אלבומי התמונות גם של בני ומשפחתו וגם של בתי ומשפחה. זה מצחיק שהבעייה שלי עם התמונות של בני וכלתי והנכדים היא שיש יותר מדי תמונות וקשה לי לבחור אילו להכניס לאלבום (והאלבומים שלהם תמיד יוצאים עבים במיוחד), ומבתי וחתני והנכדים תמיד יש מעט מדי תמונות, ואני צריכה להתחנן שישלחו לי תמונות שאולי במקרה יש להם בטלפונים ושכחו לשתף, והאלבומים שלהם דקים יחסית.
זה הגיוני שבני וכלתי מצלמים יותר ומשתפים יותר, כי זו הדרך שלהם לכלול את המשפחה בחיי היום יום שלהם, בהיותם שם בבוסטון מבודדים. וזה גם עוזר שכלתי ממש טובה בזה, גם שולפת כל הזמן את הטלפון ומתעדת את כל הרגעים קטנים כגדולים, והיא גם צלמת מצוינת.
לסיום, שוחחנו עם החברים שלנו מאוסטרליה, שנמצאים בלונדון לרגל לידתה של נכדתם הראשונה מבתם (יש להם נכדה מהבן הבכור, במלבורן). הם מתכננים לשהות שם כדי לעזור לה במהלך החודשים הקרובים, ושאלו אם מתחשק לנו לקפוץ לחופשה באירופה להיפגש איתם מתי שהוא, היכן שהוא - והרמנו את הכפפה. אז קבענו שניפגש בוינה בתחילת ספטמבר ונטייל באוסטריה במשך שבוע.
רצה אצלנו במשפחה כבר שנים בדיחה על כך שאני טוענת שמעולם לא היינו באוסטריה, ו-T טוען שהיינו, גם היינו. הוא ביקר בלעדיי, זה בטוח, עוד לפני שהכרנו, אבל אני יודעת שאני מעולם לא הייתי. אני זוכרת שהיינו על גבול שווייץ/אוסטריה כמה פעמים אבל שלא חצינו לתוך המדינה. בקיצור, מעבר לרצון לראות את המדינה היפה, את הנופים, ואת הערים היפות וינה וזלצבורג ועוד.... T טוען שסוף סוף נוכל לעשות V על כך שהיינו באוסטריה 😉.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה