בסוף לא אירחנו לארוחת ששי בערב.
זה התחיל מכך שנשמותק העלה חום וכאב לו הגרון וגם שרי התחילה (שוב) להשתעל, ואמרנו שבכל מקרה עדיף שלא יגיעו בששי כדי לא לחשוף את אבא שלי, שכבר נמצא בשלבים האחרונים של טיפולי ההקרנות וכבר מתחיל ממש להרגיש את ההשפעה שלהם.
בששי נשמותק כבר הרגיש טוב יותר אבל קבענו שאולי ניפגש בשבת.
לעומת זאת T לא הרגיש כל כך טוב בששי. הבטן כאבה ולא היתה לו אנרגיה, והיו כל מיני ענייני עיכול, ותהיתי בקול אם לא כדאי לבטל ולומר גם להורי לא להגיע.
T לא רצה לבטל אבל ראיתי שהוא משתהה עם ההכנות. כמובן שאמרתי לו, שברגע שירצה להיכנס למטבח אעזור בכל מה שאוכל.
ואז אבא שלי התקשר לומר שהוא מרגיש צמרמורות ועייפות גדולה ומעדיף לא להגיע.
התברר שגם הוא לא הרגיש טוב אבל לא רצה להבריז לנו. אמא שלי הפצירה בו להתקשר ולבטל, ובסוף הוא הבין שמה שהוא צריך זה להיכנס למיטה.
אז בסוף לא אירחנו אף אחד.
אז איכשהו אני, בין מצבו של T לבין מצבו של אבא, הרגשתי את מפלס החרדות שלי מתחיל לעלות.
החלטתי לצאת להליכה, שתמיד עושה לי טוב, אבל כשחזרתי כל הדאגות חזרו יחד אתי.
בלילה T דווקא ישן מצוין ובשבת בבוקר היתה לו הרבה אנרגיה והוא יצא לריצה - כמו חדש.
לאבא נעלמו הצמרמורות ונותרה "רק" העייפות.
האח של 'האחוזה' שהגיע בששי ערב לבדוק אותו ראה שלחץ הדם תקין ואין חום, אבל שיש מעט חוסר בחמצן. אין לי מושג אם זה חלק מתופעות הלוואי של ההקרנות או כתוצאה מהלב או איזשהו לחץ כללי שבכלל (לדעתו של אבא) נובע מכל ההתעסקות הביורוקרטית המתישה ומתסכלת שלו מול הבנקים בארה"ב (שכזכור, בנק ההשקעות שלהם הודיע שהוא נסגר וכעת הם בתהליך העברת כל הכספים - ובמיוחד הוראות הקבע מקרנות הפנסיה השונות - לחשבון חלופי). צריך לעקוב אחר העניין הזה, כי ידוע ששני מסתמים בלב שלו לא תקינים, ואם יתברר שבאופן קבוע יש בעייה של חוסר סאטרוציה, ייתכן שצריך יהיה לעשות משהו (כמו לתת לו חמצן באופן קבוע....למשל).
אז קפצנו אל הורי לביקור קצר בשבת, ואז נסענו לראות אופנוע למכירה.
למה T רצה להחליף אופנוע?
בעקבות הנסיעות המשותפות האחרונות שלנו (בעיקר להפגנות) T הבין שהאופנוע שלו לא ממש נוח, ולמרות שהוא רגיל אליו - לי הרכיבה מאחור מאד לא נוחה. הוא התחיל לדבר על החלפת האופנוע לסוג נוח יותר (מסוג "טוּרִינְג" touring) במקום הנוכחי שהוא יותר מסוג ספורט.
אני ניסיתי לטעון שאין סיבה להחליף אופנוע בגללי או בשבילי, ושאני לא מתכוונת לרכוב איתו באופן קבוע, אבל הוא טען שגם לו עצמו מתחיל להיות פחות נוח.
מפה לשם הוא פירסם מודעה למכירת האופנוע, ולהפתעתנו התקבלו הרבה מאד פניות, ומהר מאד נמצא קונה. כעת נותר למצוא אופנוע לקנייה, ולאחר שבירר ולמד מעט את ההיצע ואת האפשרויות, החליט על הדגם הרצוי. הוא בדק כמה יעלה לו אופנוע חדש ובדק האם יש אופנועים כאלה למכירה יד שנייה, ומצא אופנוע יד שנייה ממש חדש (עם 2500 קילומטר בלבד) - וזה מה שראינו בשבת. וזה מה ש-T גם קנה.
בינתיים היו ימי גשם וממילא לא היה שימוש באופנוע. בהמשך השבוע אמורה להתבצע ההחלפה.
במוצאי שבת נסענו להפגנה בכפר סבא, עם הרכב, ועמדנו בגשם (חלק מהזמן) עם מטריות. הייתה הפגנה טובה (אנחנו לא היינו עדים לניסיון הדריסה שסופר עליו אחר כך בחדשות) והקטע המצחיק היה, שאנשים נכנסו איתי מתחת למטריה הרחבה שלי, מה שהזכיר לי את השיר:
בסוגיית הבריאות של T אין חדש. הוא לא פעל בינתיים בכיוון למצוא כירורג או גאסטרו או מומחה אחר, ואני לא מציקה לו בנושא. בינתיים באחד הבקרים בחדר הכושר הוא חטף את אחד מהתקפי הכאבים החזקים ביותר והארוכים ביותר אי פעם, עד כדי כך שחשבתי שזה לא ייגמר ואצטרך להזמין אמבולנס. לפני כן ואחרי כן הוא טען שהוא "מרגיש מצוין".
אצל אבא בינתיים אין שום בעייה פרט לעייפות הגדולה וגם הירידה בתיאבון. הוא אמור לסיים עם ההקרנות השבוע, ובתקווה שתוך כמה ימים / שבועות הוא יחזור לעצמו. ואז נראה אם ההקרנות השיגו את מטרתן. אינשאללה.
השבוע מגיע לביקור בארץ בן דודי משיקאגו עם בתו הצעירה.
הוא אחיהם הצעיר של בן הדוד ממלבורן, אוסטרליה ושל בת דודי מפורטלנד, אורגון.
אי אז לקראת גיל בר המצווה של בנו הבכור, הוא החליט לעשות איתו מסע לישראל, לחבר בין מה שהוא לומד ב-Hebrew School לבין מה שקורה בחיים האמיתיים. הבן הצטרף למסע בחוסר רצון בולט, אבל בסוף כל כך נהנה וכל כך שמח מהביקור בארץ (ואצלנו), שזו הפכה כבר מסורת, ובן דודי הגיע לכאן גם עם בתו האמצעית לקראת בת המצווה שלה, וגם היא נהנתה כאן מאד.
את העלייה לתורה שלה הם כבר עשו בזום - בזמן הקורונה - שנפלה על עולנו ושיבשה קצת את התכניות. הקורונה איימה לשבש גם את התכניות להגיע לארץ עם הקטנה, אבל בסוף זה כן הסתדר להם - כי בעצם הילדה עוד לא בת 12, והיא תחגוג יום הולדת במאי הקרוב.
כן, זה קצת מצחיק שבתו הצעירה של בן דודי קטנה מנכדי הבכור בחמישה חודשים!
בכל מקרה הם סוף סוף מגיעים השבוע, כאשר הם מתכננים לבלות עם המשפחה בסופי השבוע, ולטייל במקומות שונים בארץ באמצע השבוע. מקווה שיהיו להם טיולים מוצלחים, ואולי לחלקם אף נצטרף.
לסיום, גמרתי לקרוא את הספר THE MEASURE מאת Nikki Erlick. אני לא יודעת לומר עד כמה אני ממליצה על הספר, שמתאר עולם, שבו כל מבוגר מגיל 22 ומעלה מקבל בוקר אחד קופסא שבתוכה חוט, שלפי אורכו ניתן לדעת בדיוק מתי הוא ימות. זה הזכיר לי קצת את הספר "ביום שהמוזיקה מתה" של אופיר טושה גפלה, אבל ההבדל בין הספר של גפלה לבין הספר הנוכחי הוא שבכל העולם כל אדם מקבל את הקופסא הזאת עם החוט. גם אנשים שחיים במדבר באוהל או נמצאים בטיול בג'ונגלים. ומיום זה ואילך כל אדם שמלאו לו 22 מקבל קופסא אף הוא. כמובן שכל אחד יכול להחליט אם הוא רוצה לפתוח את הקופסא שלו ולראות את אורך החוט שלו או לא.
הספר מתאר בעצם את ההשלכות ואת ההשפעות הפסיכולוגיות והפוליטיות של המצב החדש, ועושה זאת מתוך עיניהם של מספר דמויות, שסיפורן האישי מתואר בפרקים השונים במהלך הספר.
הרעיון יפה, הנושא מעניין, הביצוע - אני לא סגורה על זה.
כעת התחלתי ספר בשם "מילים במקום מילים" מאת רחל שליטא. אעדכן על התרשמותי בהמשך.
המשך שבוע טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה