בתאריך 05/12/2025 ביקש מוטי במדור השרביט החם שנעלה על הכתב את מחשבותינו לגבי עבודה או קריירה אלטרנטיבית.
מי שקורא אצלי בבלוג מההתחלה - יולי 2012 (עוד בישראבלוג) זוכר אולי שככה התחלתי לכתוב בלוג.
התחלתי את הבלוג כאשר הודעתי על התפטרותי ממקום עבודתי האחרון בתחום המחשבים, אז נטשתי לגמרי את המקצוע ואת התחום, חיפשתי לעצמי דרך חדשה ורציתי לתעד לעצמי את התהליך ואת מה שאני חווה ועוברת בדרך.
כשהייתי קטנה רציתי להיות סופרת.
במשך זמן קצר בתחילת גיל ההתבגרות חשבתי אולי ללמוד רפואה.
ואז בתיכון החלטתי שאלמד פסיכולוגיה. היה שלב שאפילו חשבתי שאעשה גם תואר בבלשנות - ונמשכתי מאד לתואר שנקרא "פסיכו לנגוויסטיקה", שלא באמת ידעתי (ועד היום אני לא באמת יודעת) מהו - אבל השילוב הזה קסם לי. מי שהציעה לי את הכיוון הזה היתה המחנכת הנפלאה שלי, שהכירה לי את החונכת, שסייעה לי כאשר כתבתי את עבודת הבגרות שלי בספרות (שבחרתי להגיש במקום לגשת לבחינת הבגרות בספרות) - שהיתה מאוניברסיטת בר אילן ושבעצמה התמחתה בפסיכו בלשנות.
שום דבר לא צמח מהעניין הזה בסוף, גם כי החונכת ההיא פרשה באמצע העבודה שלי (נדמה לי שהיא נכנסה להריון או משהו כזה) וקיבלתי חונך חלופי מתחום הספרות מאוניברסיטת תל אביב, שהיה מאד ענייני ורק סייע לי טכנית עם העבודה, אבל גם ובעיקר כי לקראת אמצע כיתה י"ב קיבלתי מצה"ל זימון לראיון קבלה לממר"מ - כפי שקראו אז ליחידה המחשב של צה"ל - והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
אמנם מעולם לא התעניינתי או נמשכתי לתחום המחשבים (שלא היה מוכר כלל באותן שנים, לא היו עדיין מחשבים ביתיים והסיבה שבכלל ידעתי מהו מחשב היתה שאבא שלי עבד בתחום מאז תחילת שנות הששים, הוא היה בין הראשונים בארץ). למדתי במגמה דו לשונית הומאנית (כלומר צרפתית, אנגלית וספרות מוגברת), אבל כנראה שהבחינות שעשיתי ב"צו שני" הראו שאני מתאימה.
הקורס בממר"מ חייב אותי לחתום שלוש שנות קבע (שירות החובה היה אז שנתיים לבנות), ועשיתי חישוב מהיר שבגיל עשרים איכנס לקבע, אתחיל לקבל משכורת של ממש, ואוכל לעזוב את בית הורי ולהיות עצמאית כלכלית. בעצם בשלב ההוא של חיי זה כל מה שעניין אותי, וזה מה שדחף אותי להסכים ללכת לקורס מייד בסיום הטירונות.
אז אכן הייתי טובה - גם כמתכנתת ובהמשך עברתי לתחום תמיכת התשתית וניהול בסיסי נתונים וסיימתי בתור מנהלת צוות בתחום הזה - אבל לא באמת אהבתי את המקצוע, הוא מעולם לא באמת משך אותי. מה שמשך אותי והחזיק אותי באמת היה התחום הכלכלי - הרווחתי יפה והייתי העוגן של המשפחה, מבחינת פרנסה, בתקופות ש-T עדיין חיפש את עצמו בתחום המסעדנות והקייטרינג ובתקופות ארוכות אמנם עבד מאד קשה אבל לא הרוויח כסף כל כך. התחתנו ממש שבוע לפני שנכנסתי לקבע, וגם כשהשתחררתי מהצבא (עם תינוקת בת שלושה חודשים) מעולם לא התקשיתי למצוא עבודה.
הדבר הנוסף שאהבתי בעבודתי בתחום היתה העזרה לאנשים ומציאת פתרונות תוכנה ואחרים עבורם ועבור המערכות שלהם. וגם בזה, התברר, הייתי טובה, והיו מאד מרוצים ממני, קידמו אותי (והאמת שרצו לקדם אותי יותר - לתפקידי ניהול בכירים יותר - אבל לא הייתי מעוניינת והעדפתי להישאר בתחום המקצועי) וזכיתי לתנאים טובים למדי.
למען העניין והגיוון היו תקופות שלמדתי עוד דברים במקביל לעבודה - למדתי עיסוי שבדי, רפלקסולוגיה, אסטרולוגיה ועברתי הרבה מאד סדנאות בתום הניו אייג' וסוגים שונים של "הילינג". אפילו פתחתי תיק במע"מ ובמס הכנסה ועבדתי בזה במקביל לעבודתי במחשבים.
אבל עם הזמן העניין שלי בתחום הלך ופחת, והלחץ והעומס בעבודה העיקרית הלך וגבר - ומצאתי את עצמי עובדת כמעט 24/7 כולל לילות, שבתות, חגים וכן - אפילו בעת חופשות בבתי מלון - לקחתי את המחשב הנייד איתי והתחברתי מרחוק.
כשלוש עשרה שנים לפני שעזבתי סופית את התחום ואת העבודה עשיתי הפסקה - התפטרתי מהעבודה, ישבתי בבית, וניסיתי לעסוק באופן בלעדי בתחומי העיסוק האלטרנטיביים שלי.......אבל מהר מאד התברר שאנחנו לא עומדים בנטל הכלכלי, ונאלצתי לחזור לעבודה אחרי כעשרה חודשים בלבד.
חלפו כמה שנים ו-T ושותפנו התחילו סוף סוף להרוויח בעסקי הקייטרינג שלהם, ולחסוך ולהשקיע בנכסים מניבים......וכשלוש שנים לפני שעזבתי סופית את העבודה הודעתי ל-T שאני מתכוונת לפרוש, ושיודיע לי כשזה יהיה אפשרי מבחינתו.
זה לקח באמת עוד שלוש שנים, ואולי היה לוקח אף יותר לו זה היה תלוי רק ב-T, אלא שהתחלף אצלנו בחברה סמנכ"ל המיחשוב, ומהר מאד הבנתי, שלמרות שתמיד הסתדרתי מצוין עם כל מי שהיה בהנהלה מעלי, עם הבחור הזה אין לי שום סיכוי להסתדר, ושאין בי כוחות להחזיק מעמד עד שכולם יבינו מיהו ומהו ויעיפו אותו (מה שקרה באמת די מהר אחרי שעזבתי).
הודעתי ל-T שזהו - אני פורשת - והוא הבין, שיתף פעולה ועזר לזה לקרות.
בחודשים הראשונים לאחר שפרשתי התעסקתי באמת בעיקר במנוחה וב"סבתאות" - נשמותק נולד כמה ימים אחרי שעזבתי את העבודה, והעזרה שלי לבתי באותם חודשים ראשונים היתה די אינטנסיבית.
אחר כך התחלתי לחפש מה אני רוצה לעצמי, נרשמתי לקורס כתיבה יוצרת ולקורס "נקודת מפנה" בבית ספר אימושיין (מומלץ לכל אחד, אגב, בלי קשר למה שאתם עושים בחייכם), ומשם הגעתי שם לתכנית המאמנים והתחלתי את חיי כמאמנת אישית בשיטת סאטיה.
אפשר לומר שמצאתי את מקומי ואת ייעודי.
אחרי כמה שנים הפסקתי לאמן בקליניקה ועברתי לאמן בהתכתבות (בדוא"ל) - שיטה שפיתחתי בהדרגה מול מתאמנים שגרו רחוק או אף בארצות אחרות, ושמהר מאד הבנתי שהיא עובדת עבורי, ועבור אותם מתאמנים שבחרו בזה, הרבה יותר טוב מאשר האימון פנים מול פנים בקליניקה. כמובן שזה לא מתאים לכל אחד....
במבט לאחור - אני כותבת בלוג, שזה סוג של כתיבה, למרות שאינני סופרת ( האמת שכתבתי סיפור ילדים אחד, שחיברתי עבור הנכדים ויחד איתם, ואף ניסיתי לפרסם אותו ובסוף הדפסתי אותו בהוצאה עצמית מוגבלת).
אני מאמנת אישית - למרות שאינני פסיכולוגית.
אולי בכל זאת בדרך עקיפה כלשהי הגשמתי את משאלות הילדות שלי................ומצאתי את הקריירה האלטרנטיבית שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה