בתחום הפעילות הגופנית אני חושבת שאני יכולה לחלק את החיים שלי לשלושה מקטעים.
כילדה הייתי מאד מאד פעילה גופנית.
כבר כתינוקת הייתי בין הראשונים (כך סיפרו לי) לזחול על גחוני בבית התינוקות (והיה למי להשוות), הלכתי ורצתי ורקדתי בלי סוף ודילגתי. אבא שלי לימד ריקודי עם בזמנו הפנוי באותן השנים, ובכל יום ששי רקדנו - הוא, אמא שלי ואני - ריקודי עם בסלון הקטן שלנו (שהפך בלילות לחדר השינה שלהם). ומרגע שניתן היה לרשום אותי לחוגים (בסביבות גיל ארבע) הורי הקפידו שאשתתף בחוגים כגון 'ריתמיקה' ואחר כך מחול (מודרני, כי זה מה שאבא שלי אהב ורקד בעצמו, הוא לא סבל בלט קלאסי).
 |
| כל הזכויות שמורות לאתר CBS NEWS |
במקביל רשמו אותי לשיעורי שחייה והתעמלות בי.מ.ק.א.
 |
| כל הזכויות שמורות לאתר time.com |
בזמני הפנוי בשנות ילדותי הייתי יורד "לדשא" (כך קראנו לזה) שגבל בשלושה בניינים ומשחקת משחקי שונים עם ילדי השכנים - מחבואים, תופסת, 'אחד שתיים שלוש - דג מלוח' ועוד משחקים שכללו פעילות גופנית.
כשעברנו ללוס אנג'לס, בהיות בת תשע וחצי, חלק מהפעילויות האלה הסתיים. כבר לא היה "דשא" משותף לבניין וילדים שם לא "ירדו למטה" לשחק בשעות אחר הצהריים. היתה אמנם בריכה בבניין הראשון בו גרנו בשכירות, אבל היא שימשה בעיקר לרביצה ושיזוף.
בבית הספר היסודי עדיין הצטיינתי בריצה, משחקי כדורסל ומחניים (הייתי אלופה במחניים) אבל ככל שהורי רשמו אותי גם לשיעורי שחייה בימ.ק.א המקומי וגם לשיעורי מחול (ג'אז, הפעם, כי זה מה שהיה זמין למי שלא רקדה בלט או סטפס) לא אהבתי ללכת ודי מהר נשרתי.
נכנסתי לגיל ההתבגרות והתחלתי לעלות במשקל ולא בא לי לזוז וגם לא אהבתי לראות את הגוף שלי במראות הגדולות שכיסו בחדר החוגים את כל הקירות. הייתי יושבת בבית שעות עם ספר או מול הטלוויזיה, ועם החברות שלי הייתי משחקת במשחקים שברובם לא כללו פעילות גופנית.
זו היתה תחילת תקופת ה"פַּדְלָאוּת" שלי. והיא נמשכה די הרבה זמן.
כשחזרנו לישראל הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר" ולאחר מכן ל"צופים" אז ברור שיצאתי לטיולים ובסך הכל נהניתי מאד אבל ממש לא היה לי קל, בעיקר בעליות. ממש לא הייתי בכושר.
היו פה ושם הבלחות של ספורט - למשל בקורס קצינות. ראשית, הכריחו אותנו לרוץ כל ערב, ובעל כורחי לימדתי את עצמי לרוץ ולנשום - רצנו עם נעליי צבא גבוהות, לא עם נעלי ספורט, וזה היה כנראה אחד הדברים הפחות בריאים שעשיתי בחיי - אבל הקפדתי להמשיך עם זה קצת גם אחרי הקורס. זה עבר לי די מהר. כמובן שלא ידעתי אז דבר על כף הרגל הקמורה שלי, על הקשת הגבוהה מדי ועל כל מה שגיליתי הרבה יותר מאוחר בחיי, כיצד כל משקל הגוף שלי בעצם נסמך על שלוש נקודות קטנות בכף רגלי.
 |
| הזכויות שמורות לאתר https://www.achilles.co.il/page/pes-cavus |
גם כשבגרתי, התחתנתי ונולדו לי ילדים, פה ושם חברה היתה משכנעת אותי שנירשם יחד לשיעורי התעמלות, ובשלב כלשהו, בשנות השלושים לחיי, נרשמתי לקאנטרי והתחלתי לשחות, ומאוחר יותר להתעמל באופן קבוע בחדר הכושר בבקרים לפני העבודה. הייתי מתייצבת בקאנטרי בחמש ורבע, איך שהוא היה נפתח, מתעמלת כחצי שעה/שעה, מתקלחת ונוסעת ישר לעבודה.
אבל בכל פעם שחליתי, למשל, והפסקתי להתעמל - לקח לי זמן לחזור לזה.
בתקופה ההיא, במקביל לעבודתי בתחום המחשבים, התחלתי ללמוד עיסוי שבדי, וגיליתי שנדרש כושר גופני כדי לעסוק בכך ברצינות. עבדתי כמעסה, בחדר טיפולים שסידרתי לעצמי בבית, מחוץ לשעות העבודה ובסופי שבוע, ואחרי כמה שנים למדתי גם רפלקסולוגיה - והוספתי גם את זה לפעילות.
כל זה נפסק קצת אחרי גיל ארבעים כשהתחילו לי דלקות קשות במפרקי הכתף. עברתי טיפולים שונים וגם קבלתי כמה פעמים זריקות ישירות לגיד (לפעמים בכתף ימין אבל לרוב בכתף שמאל, שעושה לי בעיות גם היום), ופרט לתרגילים ספציפיים שקבלתי מהמטפלים השונים (פיסיותרפיסטים, אוסתיאופטים וכו) שנועדו "לשמן" את מפרקי הכתפיים, לחזק את השרירים שמסביב ולשמור על התנועה (שלא לקבל "כתף קפואה") פחות או יותר הפסקתי לעסוק בכל פעילות שכרוכה בהפעלת הזרועות (פרט לעבודה כמובן, על המקלדת, ומטלות הבית).
המשכתי בפעילות אירובית, בחדר הכושר (מסילה, אליפטיקל) אבל לא באדיקות יום יומית ולא יותר מחצי שעה בדרך כלל.
מאז שהפסקתי לעבוד (במחשבים) והתפנה לי זמן, חזרתי להתעמל לעיתים יותר קרובות, אבל עדיין זה לא היה ברמת הפעילות שאני עוסקת בה היום.
לפני כחמש שנים נכנסתי ל"שוונג" של הליכה, בהתחלה לבד, גם לשם הבריאות אבל גם כי רציתי להגביר את הכושר הגופני שלי כדי להצטרף לקבוצת הטיולים שארגנה 'שריתה' עם כמה נשים מהיישוב שלה וחברות נוספות. היה לי ברור שאין לי סיכוי להצליח לעמוד בקצב וברמת הטיולים שלהן והחלטתי להתאמן ולהיערך לכך לפני שהצטרפתי, וזה אכן הצליח לי. גם שיפרתי את הכושר הגופני שלי וגם זכיתי ליהנות מטיולים יפים בארץ בחברת נשים מעניינות ונחמדות.
בתום אותה שנה הקבוצה התפרקה לה (המדריכה המצוינת שנהגנו להעסיק הפסיקה לעבוד איתנו ופנתה לעבודה עם קבוצות גדולות מחו"ל, והיה קושי להשיג מדריכים טובים במקומה) וגם אני נקעתי את הקרסול באופן קשה, ולקח לי זמן לחזור לעצמי ולפעילות.
אמנם התאוששתי וחזרתי להליכות ולחדר הכושר, אבל זו כנראה היתה רק ההקדמה לתקופה הנוכחית.
מה שמביא אותי לשלוש וחצי השנים האחרונות. זה המקטע השלישי והנוכחי בחיי. מרגע שגם T וגם אני החלטנו לעשות שינוי דראסטי בהרגלים, בתפריט ובאורח חיינו, הספורט הפך להיות חלק משמעותי יותר ביום יום שלנו.
התחלנו ממש בהדרגה, עם הליכה של קילומטר ביום, בהתחלה, שגדל לשני קילומטר ואז שלושה. שלושה הפכו לארבעה וכך המשכנו להגדיל את המרחק ואת הזמן עד שאני הגעתי לשמונה קילומטר ו-T לעיתים גם מגיע ל-12. בשנה שעברה גם התחלתי אימון ריצה (לסירוגין) במשך חצי שעה מתוך כל השעה וחצי שלוקח לי להשלים שמונה קילומטר. אבל מאז הבעיות שהיו לי עם כף הרגל השנה, בשלב זה לא חזרתי לרוץ.
כשנפתחו חדרי הכושר אחרי אחד הסגרים, נרשמנו לאחד שנמצא מרחק דקות הליכה ספורות מהבית, ואז התחלנו לשלב ביקור בחדר כושר כמה פעמים בשבוע. כאשר אני בחדר כושר אני בדרך כלל מתעמלת שעה על האליפטיקל, ואז עוברת בין מכשירי הכוח במשך עוד כרבע שעה, עוד כמה תרגילים (בטן, גב) על המזרון, מתיחות והביתה. לעיתים רחוקות אני הולכת/רצה על המסילה בחדר כושר, במקום מכשיר האליפטיקל.
אנחנו מתעמלים כל יום. גם בשבת.
כשאנחנו יוצאים לחופש אנחנו גם כן מתעמלים, גם אם זו חופשת "בטן/גב" או סתם תיירות, והרבה פעמים אנחנו בוחרים בחופשות שכרוכות בהליכות, טרקים, טיפוס וכדומה.
אז זו היתה סקירה על ההיבט הספורטיבי של חיי....ושרק נהיה בריאים ונתמיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה