החופש הגדול.
וואו, צמד המילים האלה עדיין מעורר תחושה של עונג, של חופש אמיתי, של פסק זמן מהמטלות והלחצים....
וזה מפליא, כי בפועל היה לי "חופש גדול" רק בילדותי ובנערותי - בשנותיי במערכת החינוך. מאז לא היה מושג כזה "חופש גדול" בחיים שלי, אלא בהקשר של ילדיי או נכדיי - ובעיקר: איך להעסיק אותם ואיך להעביר איכשהו את התקופה, שכאמא או כסבתא, נראית ארוכה כאורך הגלות.
בשאלתו במדור השרביט החם לגבי החופש הגדול, הוא הזכיר שייתכן שחלקנו לא ממש מרגישים בקיומו. אבל גם אלו מבינינו שלא חווים את החופש בעצמם או דרך הילדים או הנכדים, לגמרי שמים לב לעומס בקניונים ובבתי קפה ואפילו במרפאות. יש הטוענים שהכבישים פנויים יותר מרכבים כי אנשים רבים בחופשה או בחו"ל, אבל את זה אני פחות מרגישה. אולי לקראת סוף אוגוסט ניתן יהיה לראות הפחתה ניכרת בעומסים בפקקים בכבישים.
כשהייתי קטנה אבא שלי עבד ואמא שלי למדה באוניברסיטה, וחלק מהשנים גם לימדה באוניברסיטה. בנוסף, מגיל צעיר (נדמה לי ששלוש, כשסבי חלה וסבי וסבתי עברו לגור אצלנו) סבתא שלי תמיד היתה נוכחת בבית. לכן אף פעם כמעט לא היה צורך למצוא לי או לאחי "סידור" לחופש. יש לי זכרונות עמומים של מסדרונות האוניברסיטה העברית בירושלים, כשאמא שלי היתה לוקחת אותי איתה ומושיבה אותי במסדרון לצייר בזמן שנכנסה לשיעור או לפגישה עם מרצה. אבל זה קרה מעט מאד. מסיפורים אני יודעת שמידי פעם גם שכנה כזו או אחרת התבקשה לשמור עלי למשך כמה שעות, כנראה עוד לפני שסבתא וסבא שלי עברו אלינו. אבל רוב חיי היתה לי סבתא built in בבית, ולא היתה שאלה של מה לעשות איתי בחופש.
ובכל זאת, דאגו לי ליופי של תעסוקות בקיץ.
זוכרת נסיעות לקיבוץ, לחברים של המשפחה שגם היתה להם בת בגילי. זוכרת אותי מצטרפת אליה לבית הילדים ונהנית מכל רגע.
זוכרת נסיעות לתל אביב, מגורים בדירה שהיתה של סבתא שלי בשכונת סלמה ג' ובילוי של ימים שלמים בחוף הסלע בבת ים, בילוי בפארק הלאומי ברמת גן (שנים רבות לפני הקמת הספארי), גלידה ובלט על הקרח וסרטים.
זוכרת שמסוף כיתה א' התחילו לשלוח אותי לקייטנת י.מ.ק.א וכמה שנהניתי שם.
זוכרת שכאשר עברנו לגור בארה"ב בילינו הרבה בקיץ עם בני הדודים שלי, בפיקניקים וטיולים ודיסנילנד ובשלב כלשהו הם גם בנו בריכה בחצר שלהם ובילינו בה המון.
כשחזרנו לארץ והצטרפתי לתנועת נוער - בהתחלה השומר הצעיר ואחר כך הצופים (כי הוריו של החבר שהיה לי אז לא הסכימו שהוא יילך לתנועה של 'מפ"מ', נדמה לי שאבא שלו עבד במשרד הבטחון) - היו טיולים והיו מחנות.....ובסוף כיתה ט' נשלחתי על ידי בית הספר לקורס מכי"מ של הגדנ"ע (מה שהיום נדמה לי שקוראים לזה של"ח).
כשעברנו לגור בהרצליה סמוך לחוף הים, היתרון הגדול שהיה למקום המבודד הזה שהיה מרוחק מכל חבריי, היה שיכולתי בכל יום, בכל שעות היום, לרדת לים. בעצם בקיץ היה כמעט הזמן היחיד שיכולתי לשכנע את חברותיי לבוא אלי, לים, במקום שאצטרך להגיע אליהם - לרמת אביב.
בסוף כיתה י"א זכיתי בתחרות בצרפתית שארגנה שגרירות צרפת בישראל וזכיתי (יחד עם עוד 16 נערות ונערים מרחבי הארץ) לטיול בן שבועיים בצרפת.
כן, זוכרת לטובה את החופשים הגדולים שלי.
עם ילדיי זה כבר היה מסובך יותר. גם T וגם אני עבדנו במקצועות שבהם לא היה חופש גדול, והאמת שלא היה לנו הרבה חופש בכלל. זוכרת את השמיניות שהיינו עושים כדי למצוא לילדים סידור, בכל פעם עם מישהו אחר. היו מעט מאד קייטנות (ורובן היו מחוץ להישג ידינו, מבחינה כלכלית) ומהר מאד הילדים גם הביעו התנגדות ללכת.
כשהורי עוד גרו בארץ גם הם עבדו, שניהם, וסבתא שלי כבר היתה מבוגרת מדי כדי לשמור עליהם כשהיו ממש קטנים. ואחר כך הורי טסו לגור בארה"ב.
חמי עבד, וחמותי לא היתה בנויה לטפל בילדים קטנים, ובעצם היא התחילה לארח אותם בקיץ אצלה בבית רק כשהגיעו לגיל בית ספר יסודי, וכבר היו יחסית עצמאיים. אבל איכשהו צלחנו את השנים ההן.
עם הנכדים הגדולים התגייסתי כמה שאפשר לשמור עליהם ולהעסיק אותם במעט הזמן שבו לא היתה להם מסגרת, ועם שרי זה כבר פחות קורה - בעיקר כי האחים הגדולים יכולים לשמור עליה מידי פעם כשצריך.
לדעתי הרעיון של החופש הגדול הוא נפלא אבל הוא חייב להיות קצר יותר, והוא חייב איכשהו להסתנכרן עם החופשות של ההורים העובדים. אבל מי מקשיב לדעתי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה