אחד הדברים

 אחד הדברים (מני רבים מאד) שאני אוהבת אצל T, הוא שהוא חי בכאן ועכשיו. 

כאשר הוא מרגיש טוב, אפילו טיפ טיפה יותר טוב מאשר קודם, הוא מרגיש טוב וזהו. הוא לא מתעכב על מה שהיה, הוא לא דואג למה שיהיה, הוא לא עסוק בזה. זה עבר, עכשיו טוב, וזה מוחלט. 

בשבועות האחרונים הוא באופן כללי די לא בסדר. העיכול עושה בעיות והיו גם כמה התקפי כאבים, והצלחתי לשכנע אותו לפנות ל'רופאהחדשה' כדי להתייעץ איתה מה עוד אפשר לבדוק, אל מי עוד אפשר לפנות, לאור הבדיקות התקינות והתסמינים המחמירים. 

כתבתי לרופאה בשמו (באתר של מכבי) והיא ביקשה שיגיע אליה לביקור במרפאה. 

היא בדקה אותו ושוחחה איתו ארוכות, והעלתה השערה משלה לגבי מה שקורה אצלו בפנים. 

לדעתה של רופאת המשפחה שלנו יש ל-T הידבקויות במעיים שהן גורמות לכל הבלגן. לדעתה הן יוצרות חסימות קטנות שמסבירות גם את בעיות העיכול והבחילות וגם את התקפי הכאב (שכבר כשהתחילו הפרופסור אמר עליהם שזה נשמע כמו כאב חסימתי). לדעתה T צריך למצוא כירורג כללי טוב - לא רופא גאסטרו - ולנסות לברר את העניין איתו.

היא אמרה שדברים כאלה לא ניתנים לאבחון בדימות כלשהו, ושייתכן שיהיה צורך בניתוח (אפילו לפרסקופי) גם כדי לאשר שזו הבעייה וגם כדי לנקות את ההדבקוית האלה. אמנם גם לדעתה המצב אינו מסכן חיים, כמו שאמר גם הפרופסור, אבל שברור לה שאיכות חייו נפגעת מאד, ולכן אולי שווה לבחון את הכיוון הזה.

T לא ממהר להיכנס לעוד ניתוח, אבל ייתכן שבסוף הוא יחליט שאין ברירה. בשלב הזה אנחנו צריכים לשקול לחפש כירורג טוב שאפשר לסמוך עליו. 

בינתיים הוא החליט לחזור לקחת את האנזימים של הלבלב אותם הפסיק לקחת בעקבות הביקור האחרון שלו אצל הפרופסור. אני לא תולה בזה הרבה תקוות, אבל בכל פעם, לאחר שיום קודם כאבה לו הבטן כל היום, אבל עכשיו הוא כבר מרגיש יותר טוב - הוא מכריז שהוא בסדר. 

נכון לעכשיו. 

כי ככה הוא. 

חי ברגע הזה. 

איזו תכונה נפלאה.