במדור השרביט החם השבוע שאל אריק מדוע אנחנו כותבים בלוגים תחת "ניק" - כלומר כינוי אנונימי - במקום שמנו האמיתי, וגם מה מקור ה"ניק" שלנו.
אתחיל דווקא בשאלה השנייה, ואומר שלמרות שמקור הכינוי שלי "אמפיארטי" דווקא משעשע, אני לא מוכנה לגלות אותו, כי אפילו ההסבר עצמו יפגע באנונימיות שלי. מצטערת....
אני כן יכולה לספר שבחרתי בתמונה של הפינגווינים כ"אוואטר" שלי בבלוג (גם כאן וגם בישראבלוג בזמנו) בגלל אהבתי הגדולה לפינגווינים ולנאמנות ולמסירות שלהם אלה לאלה ולצאצאים שלהם.
אז מדוע אני אנונימית ומדוע אני שומרת על האנונימיות שלי באדיקות כזו, שיש אפילו נושאים בחיי שאינני יכולה לכתוב עליהם בבלוג מהסיבה שעצם הכתיבה תחשוף את זהותי?
הסיבה פשוטה עד כדי גיחוך.
איכשהו, העובדה שאיש אינו יודע (או לפחות אינו אמור לדעת) מי אני ב"חיים האמיתיים", מאפשרת לי לכתוב באופן הגלוי, החשוף, חסר המגבלות וחסר המעצורים ביותר.
בחיים "האמיתיים" - כלומר במערכות היחסים התלת מימדיות שלי - מופעל אצלי באופן אוטומטי "מבקר פנים" מאד עוצמתי ודעתני.
כנראה שזה נעוץ אי שם בילדותי, באופן שבו הורי ואחרים הגיבו לדברים שאמרתי או עשיתי ובאופן שהתגובות האלה גרמו לי להרגיש.
מגיל די צעיר למדתי לצנזר את עצמי. למדתי מה לומר ובעיקר מה לא לומר, וגם למי.
מגיל צעיר, והשתכללתי לאורך השנים, התפתחו אצלי מנגנוני צנזורה ופילטרים שונים. למדתי מה "בטוח" או "מסוכן" לומר לכל אחד ואחת בחיי - בין אם זה הורי, אחי, קרובי משפחה אחרים, חברים, בוסים, עמיתים או אפילו סתם אנשים בתור לסופר.
היו שנים שבהן כל אחת ממערכות היחסים בחיי קיבלה צד אחר שלי, מידע מסונן וחלקי שהתאים לאותה מערכת יחסים.
עם השנים גם הצלחתי להגיע למצב שבו נדמה היה שאני מאד פתוחה ומדברת על הכל, ובפועל רוב האנשים בחיי לא ידעו עלי כמעט כלום.
לא שיקרתי, לא המצאתי, לא סיפרתי סיפורים - פשוט התמחיתי בהגנה על מי שאני באמת בפנים. המנגנון שהתפתח מילדות, לאורך גיל ההתבגרות וגם שנות הבגרות הצעירות שלי היה כזה שאותת לי שלהיחשף מול אחרים זה מסוכן. שעדיף לשתוק או לספר דברים לא חשובים כדי להגן על הבטן הרכה שבתוכי.
כיום, לאחר שנים של טיפולים ואימונים והתפתחות אישית אני כבר הרבה יותר משוחררת והרבה יותר מצליחה להביא את עצמי לידי ביטוי בחברת אחרים, גם קרובים וגם במעגלים רחוקים יותר של חיי.
אבל עדיין אני שומרת לעצמי את הכלי המדהים הזה, הבלוג האנונימי, שבו אני יודעת שאני יכולה להיות מי שאני - ללא פילטרים וללא צנזורה - ועל הדרך אני יכולה גם לספר על אנשים אחרים בחיי בלי לחשוף גם אותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה