על הבוקר קיבלתי הודעת וואטסאפ מ'ביוכימיה' עם קריקטורה של מישהי שמתכננת את הלו"ז של סוכות ושואלת בטלפון "האם אתם לא באים אלינו או שאנחנו לא נבוא אליכם?"
ברוח הדברים עניתי לה "חג שמח, אתם מוזמנים שלא להתארח בסוכה שלא הקמנו" ולכך היא ענתה "תודה רבה אבל אנחנו כבר לא מוזמנים לאין סוכה אחרת".
ההומור ככלי התמודדות עם תקופה הזויה.
בגזרת הדיאטה, אני יכולה לעדכן שאני כבר מעל ל-11 ק"ג פחות ממה שהייתי לפני ארבעה חודשים, ו-T מעל ל-14 ק"ג פחות. עשינו השבוע בדיקות דם וכל המדדים שהיו גבוליים ואף גבוהים (כמו סוכר, כולסטרול וטריגליצרידים) אצל שנינו ירדו. אצלי לגמרי לטווח התקין, ואצלו הסוכר עכשיו בדיוק בקצה הטווח התקין.
מצד שני כבר שלושה שבועות אני תקועה באותו המשקל. זה מעצבן כי זה בדיוק מה שקורה אצלי תמיד (כאשר אני בכלל מצליחה לרדת, שזה לעיתים רחוקות). אני יורדת לאט אבל בהתמדה עד שאחרי כמה חודשים זה נתקע, ואז (לפחות מה שהיה עד היום) אחרי חודש חודשיים של תקיעות, ובלי שאשנה את התפריט או את רמת הפעילות הגופנית, המשקל מתחיל לאט לאט לעלות בחזרה. כאילו הגוף "מתרגל" גם לכמות הקלוריות היומית הנכנסת (שבחודשים האחרונים היא בערך 1000 - 1200 ליום בלבד) וגם לכמות הקלוריות הנשרפת ע"י התעמלות (הגענו כבר בהליכה המשותפת שלנו לששה ק"מ). מעניין אותי אם זה מה שיקרה גם הפעם. אולי בכל זאת אוכל להגביר את הפעילות על ידי הצטרפות להליכות הבוקר של T. לא, זה עוד לא קרה.
בבוסטון הרחוקה תינוקי הלך אתמול בפעם הראשונה לגן.
בני וכלתי לקחו אותו לשם ביחד, וראו כיצד הוא מתלהב בהתחלה מהצעצועים ומהמתקנים שהציעו לו שם, אבל אז מבין שהם לא נכנסים יחד איתו ומתחיל לבכות. הם הבינו שאין מה להאריך את הסבל, ונפרדו ממנו כשהוא בזרועותיה של הגננת (יש בגן הזה גננת על כל 2-3 ילדים, וביום הראשון אחת מהן פשוט הוצמדה אליו לכל היום).
הם ביקשו ממנהלת הגן,שאם הוא ימשיך לבכות במשך למעלה משעה, שייצרו איתם קשר לבוא לקחת אותו הביתה. ואז נסעו הביתה והתקשרו לבתי שתעודד אותם, והיא עבדה (יום חמישי, עובדת כל היום) ולא ענתה, אז הם התקשרו אלי.
כלתי היתה מרוסקת מדאגה וגעגוע, בני היה קצת יותר ענייני (או שניסה להיות גיבור בשבילה). שניהם בעיקר דאגו שהוא לא יבין את הצוות כי הוא לא מבין אנגלית. עודדתי אותם וניסיתי להסיח את דעתם, אבל זה לא ממש עבד. היא התקשרה לגן והמנהלת לא ענתה לה. היא כתבה טקסט לאחד הגננים עם שאלה האם הילד עדיין בוכה ולא קיבלה תשובה. זה הלחיץ אותה עוד יותר. בסוף התקבלה תשובה מהגנן ש"הוא עדיין מעט בוכה" אבל שעכשיו יוצאים לחצר, והוא יהיה איתם בקשר אם יהיה צורך.
כלתי התפרקה לחתיכות מה"עדיין קצת בוכה" הזה, ואז בני הציע שהם יילכו "לעשות משהו מועיל" בזמן שסוף סוף אין להם תינוקי צמוד, ושאחר כך יילכו לאסוף אותו.
מתברר שבגן הזה (או בארה"ב בכלל) אין "הסתגלות" כמו שיש בארץ. אין שעה ביום הראשון, שעתיים ביום השני וכו. וגם אין הרבה קשר רציף עם ההורים במהלך היום.
לשמחתם הם קיבלו קצת אחרי זה תמונות של הילד - באחת מהן הוא נראה מתאושש מבכי ממושך (הלב מתכווץ), בשנייה הוא משחק להנאתו בארגז החול.
כשהם אספו אותו הביתה התברר כמובן שהוא לא אכל כלום (הם שלחו איתו אוכל מהבית, בהוראת הגן, אבל הוא כנראה היה מוצף מכדי לאכול). בבית הוא טרף יותר מהרגיל, ונראה בסך הכל בסדר. מחכה לשמוע עדכונים היום. נראה שיש צורך בתיאום ציפיות בינם לבין הצוות. בני אמר שכנראה הם יסכמו מראש על שעת האיסוף, בלי לחכות לעדכונים. נראה.
גם בנושא בקשת הויזה של כלתי יש בעיות כנראה. התקבלה הודעה מעורכת הדין ש"נדרש עוד מידע" - הם עדיין לא קיבלו את המכתב ובו מפורט איזה מידע נדרש, אבל אלה לא חדשות טובות. טוב, נחכה ונראה.
אצל בתי שיגרת הסגר מתנהלת כסידרה. רוב הזמן היא בבית עם הילדים - כאשר הגדולים לומדים בשעות הבוקר דרך זום והיא משחקת עם הקטנה או יוצאת איתה קצת לטייל, וכמובן כל הזמן גם במטבח. כאשר היא יוצאת לעבוד חתני תופס פיקוד, כאשר גם ככה חלק מהזמן הוא עובד מהבית וחלק מהזמן הוא נוסע למשרד. נשמע שבינתיים הם מסתדרים, אבל אני מכירה את בתי ועוד מעט היא שוב תתחיל להשתגע אם לא יפתחו לפחות את הגנים. גם הקטנה כבר זקוקה להרבה יותר פעילות ממה שהיתה צריכה בסגר הקודם. לא פשוט.
אנחנו "מבקרים" אצלם בוידאו לפחות פעם ביום. נוקת חוגגת על ה"ביקורים" האלה. אנחנו שרים לה והיא רוקדת. היא מנשקת את הטלפון. אנחנו מתמוגגים.
גם כשאנחנו "מבקרים" כך בבוסטון תינוקי כבר יודע לבקש (בתנועות ידיים) איזה שירים הוא רוצה שנשיר. ואז מבקש "עוד פעם" בשפת הסימנים.
וגם עם הורי, בשיחת הטלפון היומית, הכל שגרתי והכל לכאורה בסדר. מזל מזל מזל שהם התרגלו לחיות מבודדים. וטוב להם ככה. ושיש להם את השיגרה של הספורט והספרים והסדרות והסרטים. מזל מזל מזל.
אצל גיסתי, שעדיין סובלת כאבים מהניתוח (למרות שכבר עברו כמה שבועות) הגיעו חלק מתוצאות בדיקת הגידול והבלוטה. החדשות הטובות הן שהבלוטה נקייה והשוליים של הגידול נקיים גם הם. החדשות הלא טובות הן שבאחת הבדיקות התעורר חשד ל-HER2 חיובי, מה שעלול להצריך גם טיפול כימותרפי, בנוסף להקרנות, וגם טיפול ביולוגי. כאשר הסטאטוס של HER2 "לא ברור", עושים עוד בדיקה (יקרה יותר, שלוקחת יותר זמן) לאשר או לשלול את זה סופית, אז עכשיו מחכים לתוצאות. אוף אוף אוף.
אז מבחינתנו היום הוא כמו כל יום אחר. לא חג ולא כלום.
על הבוקר שמעתי שהנשיא טראמפ ורעייתו התגלו כחיוביים לקורונה. כמה מפתיע.
מזל (או חבל) שזה לא קרה לפני כמה שבועות, כאשר זוג מסוים נפגש איתם קרוב מדי ובלי מסיכות. טוב עכשיו אני כבר סתם מרושעת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה