סוף סוף החל לחול שיפור משמעותי בשעורה שלי ואני רואה את הסוף באופק. זה היה קשה, וארוך.
בינתיים נהייתי הרבה יותר מודעת לניקיון העיניים - לא לגעת, לא לגרד, לנקות עם מגבונים ייעודיים.
היום תינוקי עובר ניתוח - לפתיחת חסימה בין הכליה לדרכי השתן.
זה במעקב עוד כשהיה בתוך הרחם, ועכשיו הגיע הזמן לטפל.
הרופאים טוענים שזה ניתוח פשוט שהם עושים המון ואחוזי ההצלחה גבוהים מאד, וגם "חוסר הצלחה" פשוט מתבטאת בחסימה מחדש, והצורך לחזור על הניתוח.
אין צורך לומר: אנחנו כולנו בלחץ גדול.
גם מהניתוח עצמו (שיארך כשלוש שעות, די ארוך כשאמור להיות מדובר ב"פרוצדורה פשוטה", לדעתי) וגם מה"לפני" וה"אחרי".
הוא כבר בצום, ובפעם הראשונה בחייו אנחנו שמחים שהוא לא אכלן גדול ושבדרך כלל הוא הכי פחות רעב בבוקר (הניתוח בעשר בבוקר, שעון בוסטון).
היה סיפור עם זה שנאמר לבני ולכלתי שהם לא יוכלו ללוות את הקטנצ'יק עד לחדר הניתוח - בגלל הקורונה.
בניגוד לאופיים (הם לא מהמתווכחים) הם הודיעו חד משמעית לכל הרופאים הקשורים לעניין (כולל המנתח עצמו) שהם לא מוכנים שהקטן הזה, שגם ככה יש לו חרדת נטישה אם הוא לא עם אחד מהוריו - במיוחד מאז הסגר של הקורונה שבו הוא שכח כבר איך נראית בייבי סיטר - יעבור ער לגמרי לידיים של אנשים עם חלוקים ומסיכות. זו טראומה מיותרת לחלוטין, הם קבעו, והם אינם מוכנים לזה בשום אופן.
זה היה בסופשבוע והם דאגו שאינם שומעים חזרה מאף אחד, ובסוף כולם חזרו אליהם - מבטיחים גם שייעשה לו טשטוש וגם תרופת הרגעה כשהוא עדיין בידי ההורים, ושתוך חמש דקות מרגע הפרידה - הוא כבר יורדם לניתוח.
עכשיו מחכים שהיום הזה יעבור, ובעיקר היממה הקרובה - שבה גם אחרי הניתוח עדיין יהיה מחובר לקטטר ולאינפוזיה - משהו שממש לא תואם את הפעלתנות של הילד הזה, שלא נח לרגע. אולי יסכימו לתת לו הרגעה/טשטוש גם אחרי.
מחזיקה את כל האצבעות של הידיים והרגליים, ושולחת לו ולהם אנרגיות טובות. לא יעזור, אני יודעת, אבל גם לא יזיק.
בינתיים נהייתי הרבה יותר מודעת לניקיון העיניים - לא לגעת, לא לגרד, לנקות עם מגבונים ייעודיים.
היום תינוקי עובר ניתוח - לפתיחת חסימה בין הכליה לדרכי השתן.
זה במעקב עוד כשהיה בתוך הרחם, ועכשיו הגיע הזמן לטפל.
הרופאים טוענים שזה ניתוח פשוט שהם עושים המון ואחוזי ההצלחה גבוהים מאד, וגם "חוסר הצלחה" פשוט מתבטאת בחסימה מחדש, והצורך לחזור על הניתוח.
אין צורך לומר: אנחנו כולנו בלחץ גדול.
גם מהניתוח עצמו (שיארך כשלוש שעות, די ארוך כשאמור להיות מדובר ב"פרוצדורה פשוטה", לדעתי) וגם מה"לפני" וה"אחרי".
הוא כבר בצום, ובפעם הראשונה בחייו אנחנו שמחים שהוא לא אכלן גדול ושבדרך כלל הוא הכי פחות רעב בבוקר (הניתוח בעשר בבוקר, שעון בוסטון).
היה סיפור עם זה שנאמר לבני ולכלתי שהם לא יוכלו ללוות את הקטנצ'יק עד לחדר הניתוח - בגלל הקורונה.
בניגוד לאופיים (הם לא מהמתווכחים) הם הודיעו חד משמעית לכל הרופאים הקשורים לעניין (כולל המנתח עצמו) שהם לא מוכנים שהקטן הזה, שגם ככה יש לו חרדת נטישה אם הוא לא עם אחד מהוריו - במיוחד מאז הסגר של הקורונה שבו הוא שכח כבר איך נראית בייבי סיטר - יעבור ער לגמרי לידיים של אנשים עם חלוקים ומסיכות. זו טראומה מיותרת לחלוטין, הם קבעו, והם אינם מוכנים לזה בשום אופן.
זה היה בסופשבוע והם דאגו שאינם שומעים חזרה מאף אחד, ובסוף כולם חזרו אליהם - מבטיחים גם שייעשה לו טשטוש וגם תרופת הרגעה כשהוא עדיין בידי ההורים, ושתוך חמש דקות מרגע הפרידה - הוא כבר יורדם לניתוח.
עכשיו מחכים שהיום הזה יעבור, ובעיקר היממה הקרובה - שבה גם אחרי הניתוח עדיין יהיה מחובר לקטטר ולאינפוזיה - משהו שממש לא תואם את הפעלתנות של הילד הזה, שלא נח לרגע. אולי יסכימו לתת לו הרגעה/טשטוש גם אחרי.
מחזיקה את כל האצבעות של הידיים והרגליים, ושולחת לו ולהם אנרגיות טובות. לא יעזור, אני יודעת, אבל גם לא יזיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה