אני עדיין מחכה לעדכון מהלילה, אבל נכון לאתמול הניתוח של תינוקי עבר בשלום, לפחות על פי הרופאים.
היום שאחרי הניתוח היה מסומן כדאגה העיקרית ואכן הוכיח את עצמו ככזה.
בשעות הראשונות הילד היה מסטול ומתרפק (כאשר בדרך כלל הוא עירני ותזזיתי ופעיל מאד) כך שהוריו האוהבים ניצלו את ההזדמנות ופשוט חיבקו אותו ונישקו אותו ואיפשרו לו לישון עליהם - וכך גם נכנס לשנת הלילה: על כלתי (בשום אופן לא הסכים במיטת בית החולים).
אבל מרגע שהפציע הבוקר על בוסטון, והוא התעורר, התסכול והפחד השתלטו על הקטנצ'יק, וכל מה שהוא רצה - והביע בכל דרך אפשרית - היא להסתלק משם.
זה לא היה אפשרי, הוא עדיין היה מחובר לקטטר ולאינפוזיה והיה צריך לחכות (גם אחרי שניתקו אותם) ליציאה (מה שנקרא בשפה עממית "קקי") ולראות שהוא שותה לבד אחרי שניתקו את הקטטר.
זה סיבך את העניין, כי אם בימים רגילים הילד לא אכלן מי יודע מה, בבית החולים הוא פשוט סירב לשתף פעולה. לא רצה לאכול, לא ממש בא לו לשתות, בכה וקיטר וסימן כל הזמן "זהו" כמו שלימדו אותו בשפת הסימנים של התינוקות. זה שבר את הלב ממש. הוא בוודאי לא הבין מדוע הוא מסמן להם באופן כל כך ברור והם עדיין לא מבינים אותו ולא עושים מה שהוא מבקש.
בסוף (בעזרת נר) היתה יציאה, ואחרי שהושלמה ניירת השחרור, הם יצאו הביתה.
הם סיפרו שבאוטו ואפילו בכניסה לבית הוא עדיין היה מסוייג וחשדן.
נזכרתי כמה שמח בדרך חזרה משדה התעופה (כשחזרו החורף מישראל, היתה טיסה קשה במיוחד עבורו) כשזיהה את הרחוב שלהם וכמה חגג כשנכנסו הביתה.
הפעם לקח לו יותר זמן להרגע.
העדכון האחרון שקיבלתי מבני היה שהוא שלח את כלתי לישון (היא זו שהיתה עם תינוקי על הידיים כל הלילה בבית החולים) ושהקטן משלים שעות משחק.
עכשיו אני רק מחכה לשמוע איך עבר להם הלילה הראשון בבית, האם הוא מרגיש בסדר, האם אכל ושתה...
הערב נארח, בנוסף למשפחה של בתי, גם את המשפחה של אחי. בפעם הראשונה מאז הקורונה.
הורי עדיין מסרבים לעזוב את 'האחוזה', חוששים, ואני לגמרי מבינה אותם ומקבלת את זה.
אולי מחר אקפוץ "לגדר" לבקר אצלם.
אין ספק שהקורונה לא הסתיימה, ואיכשהו אנחנו מנסים לחיות בשלום לצידה.
נראה לי שארווח את השולחן כך שעשרה אנשים יישבו על שטח שמתאים לארבע עשרה. או יותר.
נעים בחוץ והייתי עורכת את השולחן בגינה, אבל יש כאן באזור מכת זבובים ויתושים שהופכת את כל העסק לבלתי נסבל בכלל.
T ו'שותפנו' החליטו לרכוש יחד מצנן לגינה (אחד לגינה שלהם ואחד לשלנו) - שזה אמור לעזור גם עם עניין החרקים המעופפים. אבל עדיין לא מספיק חם כדי לשבת בגינה בערב מול מצנן......אז כרגע זה לא רלוונטי. נראה, מקווה שיהיה בסדר.
היום שאחרי הניתוח היה מסומן כדאגה העיקרית ואכן הוכיח את עצמו ככזה.
בשעות הראשונות הילד היה מסטול ומתרפק (כאשר בדרך כלל הוא עירני ותזזיתי ופעיל מאד) כך שהוריו האוהבים ניצלו את ההזדמנות ופשוט חיבקו אותו ונישקו אותו ואיפשרו לו לישון עליהם - וכך גם נכנס לשנת הלילה: על כלתי (בשום אופן לא הסכים במיטת בית החולים).
אבל מרגע שהפציע הבוקר על בוסטון, והוא התעורר, התסכול והפחד השתלטו על הקטנצ'יק, וכל מה שהוא רצה - והביע בכל דרך אפשרית - היא להסתלק משם.
זה לא היה אפשרי, הוא עדיין היה מחובר לקטטר ולאינפוזיה והיה צריך לחכות (גם אחרי שניתקו אותם) ליציאה (מה שנקרא בשפה עממית "קקי") ולראות שהוא שותה לבד אחרי שניתקו את הקטטר.
זה סיבך את העניין, כי אם בימים רגילים הילד לא אכלן מי יודע מה, בבית החולים הוא פשוט סירב לשתף פעולה. לא רצה לאכול, לא ממש בא לו לשתות, בכה וקיטר וסימן כל הזמן "זהו" כמו שלימדו אותו בשפת הסימנים של התינוקות. זה שבר את הלב ממש. הוא בוודאי לא הבין מדוע הוא מסמן להם באופן כל כך ברור והם עדיין לא מבינים אותו ולא עושים מה שהוא מבקש.
בסוף (בעזרת נר) היתה יציאה, ואחרי שהושלמה ניירת השחרור, הם יצאו הביתה.
הם סיפרו שבאוטו ואפילו בכניסה לבית הוא עדיין היה מסוייג וחשדן.
נזכרתי כמה שמח בדרך חזרה משדה התעופה (כשחזרו החורף מישראל, היתה טיסה קשה במיוחד עבורו) כשזיהה את הרחוב שלהם וכמה חגג כשנכנסו הביתה.
הפעם לקח לו יותר זמן להרגע.
העדכון האחרון שקיבלתי מבני היה שהוא שלח את כלתי לישון (היא זו שהיתה עם תינוקי על הידיים כל הלילה בבית החולים) ושהקטן משלים שעות משחק.
עכשיו אני רק מחכה לשמוע איך עבר להם הלילה הראשון בבית, האם הוא מרגיש בסדר, האם אכל ושתה...
הערב נארח, בנוסף למשפחה של בתי, גם את המשפחה של אחי. בפעם הראשונה מאז הקורונה.
הורי עדיין מסרבים לעזוב את 'האחוזה', חוששים, ואני לגמרי מבינה אותם ומקבלת את זה.
אולי מחר אקפוץ "לגדר" לבקר אצלם.
אין ספק שהקורונה לא הסתיימה, ואיכשהו אנחנו מנסים לחיות בשלום לצידה.
נראה לי שארווח את השולחן כך שעשרה אנשים יישבו על שטח שמתאים לארבע עשרה. או יותר.
נעים בחוץ והייתי עורכת את השולחן בגינה, אבל יש כאן באזור מכת זבובים ויתושים שהופכת את כל העסק לבלתי נסבל בכלל.
T ו'שותפנו' החליטו לרכוש יחד מצנן לגינה (אחד לגינה שלהם ואחד לשלנו) - שזה אמור לעזור גם עם עניין החרקים המעופפים. אבל עדיין לא מספיק חם כדי לשבת בגינה בערב מול מצנן......אז כרגע זה לא רלוונטי. נראה, מקווה שיהיה בסדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה