חלף שבוע מאז הגענו לבוסטון להכיר את 'תינוקי' ולעזור לבני וכלתי.
ברגעים אלה T ממתין לטיסה בחזרה ארצה, ואני לבד בחדרנו במלון.
אז מה היה לנו השבוע?
בסך הכל השבוע עבר בנעימים, אף אחד לא התעצבן או נעלב - פרט לפעם אחת שבני עמד לצאת לעבוד אחר הצהריים, וחשבנו שכלתי תרצה שנישאר כדי לעזור לה עם 'תינוקי' - והיא אמרה שדווקא בא לה להיות לבד, אם זה בסדר. מבחינתי זה היה כמובן לגמרי בסדר, למרות שהופתעתי, ומשום מה T נעלב מזה ש"גורשנו".
אבל הוא לא אמר כלום וזה לא העכיר את האווירה, והוא נרגע ("עוד יומיים אני כבר לא פה ממילא") והכל עבר בשלום.
בסך הכל ניצלנו את הפעמים שהם רצו לבד (השלמת שינה בבוקר אחרי לילה קשה, או הערב הזה שבו הוא עבד והיא רצתה לבד) כדי להיות כאן תיירים, והאמת שממש כיף פה.
באותו ערב שכלתי רצתה להיות לבד, נסענו לאזור Faneuil Hall לאזור שווקי האוכל והופעות רחוב, ואזור ה-Long Wharf על שפת המים.
הסתובבנו וגם אכלנו אוכל רחוב והיה ערב ממש מהנה.
יום אחר שחזרנו מוקדם למלון, חצינו את הכביש ועשינו שוב הליכה לאורך הנהר.
אבל היתושים התחילו לאכול אותנו אז חזרנו.
ערב אחר עשינו בייבי סיטר לתינוקי בזמן שגם בני עבד (שני אירועים בזה אחר זה) וגם כלתי הוזמנה להחליף באירוע את הכנרת שחטפה זעזוע מוח (שכחתי לשאול פרטים מה קרה שם).
זה היה ממש כיף.
עשינו לו אמבטיה בעצמנו, האכלנו אותו והרדמנו אותו....וכלתי אמרה שהיא כל כך רגועה כי הוא איתנו - רק דאגה לנו קצת שלא יעשה בעיות.
כשהיא חזרה הביתה החלטנו ללכת למלון ברגל. בדרך עצרנו לאכול (המבורגר טעים ב-Five Guys). מזג האוויר היה קריר ונעים לאחר שכל היום היו סופות רעמים וגשם אבל היה חם במשך היום.
הלכנו והלכנו - בערך חצי שעה - והרגשנו ממש טוב.
אני ישנה כאן מאד טוב - המיטה נוחה והטמפרטורה מדוייקת - המזגן קצת מרעיש בכל פעם שהוא נדלק אבל מתוך שינה אני לא שומעת את זה.
אז כך חלף לו השבוע הראשון שלנו בבוסטון - ומעכשיו אני לבד.
בין לבין סיימתי לקרוא את דויד גרוסמן "אתי החיים משחק הרבה".
אהבתי, אבל אני לא בטוחה שאהבתי לגמרי את הבחירה שלו לספר את הסיפור לכאורה דרך עין המצלמה.
עוד צריכה לחשוב על זה.
אני חושבת שהיה לו קשה לכתוב סיפור שהוא בעצם סיפור חיים אמיתי, כי למרות שקיבל חופש לשנות ולהוסיף ולאלתר, עדיין לא מדובר בפרי דמיונו - וזה יותר קשה ככה. להרגשתי.
שוחחנו כמה פעמים עם בתי והנכדים שבארץ, והתברר שחכמוד קיבל סמארטפון במתנה לכבוד סיום הלימודים (נשמותק קיבל טאבלט חדש, במקום הקודם שנשבר).
עכשיו הוא מתקשר אלי או מסמס לי וזה ממש נחמד.
הוא כתב "אני אוהב אותך" ואחרי שעניתי שגם אני, ושאני מתגעגעת, הוא כתב:"תודה אני מידגאגה אילחם מאד".
אוך.........הפכתי לשלולית.
בחמישי T כבר קבע עם בתי לאסוף את הגדולים מהקייטנה.......אז לפחות זה.
'נוקת' התחילה עם כאבי בטן ועברו עליהם כמה ימים יותר קשים......אבל מהתמונות שהם שולחים אני עדיין רואה חיוכים ותינוקת רגועה ומתוקית להפליא. מתגעגעת. אליה, אל הנכדים הגדולים, אל בתי.
פחות מתגעגעת אל הורי - רגילה להיות רחוקה מהם, ודווקא להיות בקשר יום יומי איתם (כשאני בארץ אני מתקשרת לאמא כל יום) זה היוצא דופן עבורי.
אחרי שכל השבוע לא דיברנו ורק שלחתי תמונות וסרטונים (והם התמוגגו על 'תינוקי') התקשרתי היום לאבא, אבל הוא היה בתור לרופא עיניים ואמא לא היתה איתו. אנסה אולי מחר בבוקר.
בלגן בארץ - הפגנות וחסימות כבישים - ובצדק - מה יהיה? אצלנו כמו באמריקה זו עבירה "להתהלך בעודך שחור"?
ושמעתי שאהוד ברק הקים מפלגה? רק הוא היה חסר לנו? שמחה להיות רחוקה מכל זה.
אז הבוקר אכלנו ארוחת בוקר ב-Zaftig's - הדיינר החביב שגילינו בביקורנו הקודם בבוסטון. הלכנו לשם ברגל עם תינוקי בעגלה, והיה ממש בסדר.
לומדת להכיר את תינוקי והוא מגיב אלי (וגם אל T) ממש טוב. הוא אוהב שאני שרה לו, ונרדם בקלות כשאני מתנדנדת איתו על כורסת ההנקה. היום הוא ישן בעריסה שלו, וכאשר הוא התעורר הרמתי אותו, הרגעתי אותו קצת והוא חזר לישון. גם זה קורה.
הוא גדל כל יום, ממש מול עינינו, ורוצה לקוות שעם כל יום שעובר הוא ייפתח לדברים חדשים, אפשר יהיה לטייל איתו בעגלה או לנסוע איתו ברכב בלי שהוא יצרח........ואם אעביר את השבועיים הקרובים כשהוא על הידיים שלי - גם לא נורא.
העיקר שירגיש אהוב ומוגן.
לילה טוב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה