אז איך נראה בינתיים השבוע שלי?
בסך הכל T מרגיש טוב. היו קצת כאבים שלשום בבוקר שחלפו די מהר, והוא טוען שהוא מרגיש מצוין ושיש לו אנרגיות . ההמתנה לתוצאות הביופסיה כמובן מרחפות מעלינו, אבל כרגע לפחות הן לא משתלטות על הכל. מקווים לטוב.
השבוע הייתי סוף סוף בטיפול אצל 'שנטי', שנדחה פעם אחר פעם (גם בגללי וגם בגללה). בסך הכל המצב הגופני שלי טוב, ואני כבר מגיעה אליה בערך פעם בחודש או חמישה שבועות אפילו, בעיקר לצרכי "תחזוקה". אז הפעם ביקשתי ממני לעזור עם המתח והחרדה שמשתלטים לי על הגוף בגלל הדאגה ל-T, והחלטנו שאגיע אליה עכשיו פעם בשבוע עד לסוף החודש, כי באוגוסט היא בחופשה. בטיפול היא מקדישה חצי מהזמן לדיקור, ואת החצי השני לטווינה. זה עושה לי ממש ממש טוב.
מה עוד?
הוריה של כלתי הגיעו לארה"ב לביקור. כרגע הם אצלם בבוסטון, בהמשך יסעו לבקר קרובים אחרים וחברים ברחבי ארה"ב ולקראת סוף אוגוסט יחזרו אליהם שוב לשבוע או שבועיים לפני חזרתם לישראל. ביקור ארוך אבל לא רצוף, כך שאני מקווה שיעבור בשלום. באופן כללי אני זוכרת שכלתי מסתדרת איתם (בעיקר עם אמא) טוב יותר כאשר המפגש מתרחש בארה"ב מאשר כאן בארץ. אין לי דרך להסביר את ההבדלים. אולי כי כאשר המחותנת הפולניה/בלרוסית שלי נמצאת מחוץ לבית (ולאזורי הנוחות) שלה, היא הופכת להיות יותר ידידותית לסביבה. כך או אחרת גם היא וגם אבא של כלתי חסרי אונים לחלוטין בארה"ב, לא מסתובבים לבד ולא יודעים את השפה ולכן צריך גם להסיע אותם ולדאוג להם לפעילות ולבידור. אבל אני מניחה שכיף לבני ולכלתי שהם לא לבד, שיש עוד מישהו שמשחק עם סביבוני. אני מקווה שנצליח גם אנחנו לנסוע אליהם בספטמבר, למרות שמרגע לרגע אני יותר ויותר מאמינה שגם הנסיעה הזאת, כמו השתיים הקודמות, תבוטל. ולאו דווקא בגלל מצבו של T.
גיסי (אח של T) חלה בקורונה. הוא מחוסן אבל נדבק כנראה בפאב ביום חמישי בערב כשיצא עם חברים. הסימפטומים התחילו בראשון - חום לא גבוה, שיעול קל, כאב גרון, הרגשה זיפתית. רק ביום שלישי הוא עשה בדיקה. הוא כמובן בודד את עצמו, אשתו יצאה שלילית לקורונה, וכך גם האנשים שאיתו במשרד. מקווה שהוא יהיה בסדר.
גיסתי האהובה עברה השתלת עצם לקראת שתל שן. היא כאובה ונפוחה, ומזכירה לי את עצמי לפני שנה וחצי במצב דומה. מסכנה. למרות זאת היא הזמינה את כל המשפחה בשבת לכבוד יום הולדתה של אחיינית2. היא הבטיחה שהוא לוקחת מישהו שתעשה קייטרינג ושהיא לא תעבוד בכלל. מקווה שהיא תהיה בסדר.
בגזרת הספרים, אני קוראת עכשיו את THE BOOK OF LOST FRIENDS מאת ליסה וינגייט. זו הסופרת של "לפני שהיינו שלך" שקראתי בשנה שעברה. נראה לי שהספר הנוכחי טרם תורגם לעברית. העלילה מתרחשת באותה עיירה בלואיזיאנה במקביל במאה התשע עשרה, לפני-תוך כדי-ואחרי מלחמת האזרחים האמריקאית ושחרור העבדים, ובשנות השמונים של המאה העשרים. בינתיים זה ממש תפס אותי.
מה עוד?
מזמן לא עדכנתי לגבי המשקל שלי. הגעתי (מבחינתי) למשקל הרצוי - דבר שמעולם לא באמת האמנתי שיקרה. המשקל הרצוי מבחינתי הוא בדיוק באמצע הסקאלה בין המינימום והמקסימום של ה-BMI שנחשב "תקין". התחלתי להפחית בהדרגה את המינון של תרופת הסקסנדה, בשאיפה להפסיק עם זה בכלל בקרוב.
בעקרון מותר לי להמשיך לקחת את זה באופן קבוע, אבל אם אצליח לשמור על המשקל ועל אורח החיים (אוכל, ספורט) בלעדיה, אעדיף זאת כמובן.
T כבר הפסיק (כשהתחילו כל הבלגנים אצלו) ועם כל הצרות שלו כמובן שהמשיך עוד קצת לרדת, בתקווה שכאשר יבריא יתאזן בחזרה.
מחר בערב שוב נארח כאן לארוחה, ומחרתיים כאמור מוזמנים לאחי וגיסתי - נשמע כמו שיגרה ממש מבורכת. שרק ימשיך ככה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה