מאז שיצאנו מבית החולים בסך הכל T מרגיש טוב אבל חלש מאד.
אפילו כשהוא מדבר מרגישים את חוסר הכוח שלו.
הוא מתעקש לצאת להליכה בבוקר, טוען שהולך לאט אבל בסך הכל הולך כשעה, בכל יום קצת יותר. זה לא מעט. בימים הראשונים הוא רבץ אחר כך כל היום, לפעמים נרדם על הספה. ביומיים האחרונים נכנסה לו קצת עבודה, אז הוא מבלה יותר זמן על המחשב. זה עושה לו טוב.
גם אני חזרתי להליכות הבוקר שלי, לפודקסטים, לריחות שמסביב. באחד הבקרים שמתי לב, שאחרי שאני עוברת ליד החממה של הכוסברה, הריח נתקע לי גם בקילומטרים הבאים. יש גם המון זבובים בדרך. אני לוקחת איתי מגבונת זעירה (לנגב את זיעת הפנים תוך כדי הליכה) אז בעזרתה אני מעיפה אותם, את הזבובים הטורדניים האלה, כמו שסוסים מעיפים אותם עם זנבם.
בהתחלה לא לגמרי הבנתי אם החולשה של T נובעת עדיין מהזיהום שהוא עדיין נלחם בו או בגלל האנטיביוטיקה שהוא לוקח או שניהם, אבל כל יום הוא מתחזק מעט, ומבחינתי זה מה שחשוב.
מאז שחרורו מבית החולים לא נפגשנו עם אף אחד. T מבודד את עצמו, ביוזמתו, חושש שמערכת החיסון שלו חלשה. מחכה להתחזק.
היום אחרי הצהריים יש לו ביקורת אצל הפרופסור. אנחנו מקווים מאד שתהיה לו בשבילנו כבר תשובה של הביופסיה. בפעם הקודמת התקשרה אליו הרופאה הגאסטרו שביצעה את ה-EUS לבשר לו על התוצאות, אבל הפעם ביצע את ה-ERCP רופא גאסטרו אחר (אותו אחד שביצע את ה-ERCP הראשון), והוא כנראה לא כזה שמתקשר. או שעדיין אין תוצאות. או שיש תוצאות כאלה שלא נותנים בטלפון...😟
השבוע בתי תכננה לחגוג לנשמותק יום הולדת לחברים שלו בבריכה, עוד לפני שנכנסות לתוקף הנחיות התו הירוק המעודכנות. אבל לא ברור אם זה ייצא בסוף לפועל.
בלילה שבין ששי לשבת שרי הקיאה כל הלילה, ולמרות שבמהלך השבת היא הרגישה מצוין, בראשון בסוף היום בגן עלה לה החום. בינתיים לא נראה שמישהו נדבק ממנה, ואנחנו שמחנו בדיעבד שלא נפגשנו איתם עדיין.
ברביעי T גם תכנן לקחת את הנכדים לשייט, באמת אין לי מושג אם זה בסוף ייצא לפועל.
בכל מקרה הוא זקוק למבוגר נוסף שיבוא איתם על הסירה, לא להיות עם הילדים לבד. אולי זה יהיה חתני שיצטרף אליהם. אולי גיסי, למרות שהוא עבר השבוע ניתוח להסרה של כל מיני נגעים מהעור (יש לו היסטוריה של מלנומה וכל שנה מסירים לו כמה נגעים ושולחים לבדיקה) - אז לא בטוח שמותר לו בכלל לצאת לשמש (גם ככה הוא מתכסה לגמרי מכף רגל ועד ראש כשהוא בשמש) ולדעתי ברביעי רק יוציאו לו את התפרים. נראה.
מעבר לכל זה, לכאורה בששי אנחנו טסים להולנד.
זה נראה לי הזוי ש-T עדיין חושב שנטוס להולנד.
האמת שאני חווה חרדה בכל פעם שאני חושבת על זה, בדומה לחרדה שאני מרגישה בכל פעם שאני דואגת למצבו של T. טוב, זה כרוך זה בזה אבל זה יותר מזה.
כי קורונה. כי בדיקות וטפסים והרבה אי וודאות לפני. ותוך כדי. ובידוד אחרי. וכל מה שעלול להשתבש.
ואז זמן קצר אחרי כן אנחנו אמורים לטוס לבוסטון.
הכל מרגיש לי כל כך הזוי. ומצד שני - האם אני באמת רוצה לוותר? אם הפרופסור יגיד היום שזה אפשרי, שזה לא מטורף וחסר אחריות....האם הבעייה אצלי?
סביבי כולם חושבים שאנחנו מטורפים לנסוע. גיסתי, הורי. 'שותפנו' ו'שריתה'. בטח גם החברים האחרים.
אין לי מושג מה נכון לעשות, אין לי מושג מה אני באמת רוצה לעשות. יודעת שאני חוששת. יודעת גם שאני לא רוצה להיות זאת שקובעת.
בתי (הפסיכולוגית החכמה) אמרה שנוח מאד לאבא להעמיס עלי את תפקיד ה"מבוגר האחראי" ולקחת לעצמו את המרדן שמתעלם מהמציאות ומהשלכותיה. היא ייעצה לי לקחת צעד אחורה, לראות מה קורה כשהוא באמת צריך לקבל את ההחלטה.
בתי גם הצביעה על כך שזה לא ממש הגיוני ה"0 או 100" הזה - מצד אחד להתבודד כדי לא להיחשף לאנשים על נגיפיהם, ומצד שני לטוס לחו"ל....והיא צודקת. הוא בסך הכל מסיים את המנה של האנטיביוטיקה ביום חמישי. ובששי הטיסה...? הגיוני?
כמו עם כל שאר הדברים התלויים ועומדים מעלינו בחוסר וודאות - גם עם זה, נחכה ונראה.
והיום אנחנו חוגגים 42 שנות נישואים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה