בששי שעבר עדיין היה סגר.
שוב הבאנו את הורי אלינו לארוחת ערב, ו-T הכין אסאדו חלומי וגם כרוב ממולא טעים ברמות.
הוא הכין גם קציצות בשר - כי חשבנו שבתי תבוא בשבת עם המשפחה, אבל בסוף הם נסעו לטיול אופניים בשמש החורפית הנהדרת הזאת, ולא באו אלינו. לא נורא, הקפאנו את כל מה שנשאר מהארוחה ונגיש את זה היום. ואולי גם מחר, אם 'שותפנו' ו'שריתה' יגיעו לביקור.
סוף סוף הצלחנו להוריד תעודת מתחסן / דרכון ירוק - מהאתר של מכבי, לא מהאתר הכושל של משרד הבריאות. עכשיו נראה למה הוא בכלל ישמש אותנו.
כל הנושא הזה של מתחסנים לעומת לא-מתחסנים הפך מאד קולני השבוע, והחלטתי שמחר זה יהיה נושא "מדור השרביט החם". מעניין יהיה לשמוע מה יש לאנשים לומר על זה.
סיימתי את הספר TREASON של Orson Scott Card. אגב עד כמה שידוע לי הספר זה לא תורגם מעולם לעברית. חבל. כמו בספר אחר שלו שקראתי (המשחק של אנדר) גם כאן היו כמה טוויסטים יפים בעלילה. אני אוהבת מדע בדיוני משובח ואני אוהבת את הכתיבה שלו, ואהבתי גם שהוא עבר על כל הספר, שהיה ספרו השני בסך הכל, ותיקן ושיפץ והוסיף דברים כמה שנים טובות אחרי שהוא נכתב במקור (כלומר אי אז בשנות השבעים).
כאמור השבוע הסגר עדיין המשיך, אז שוב התייצבנו בימים ראשון, שני ושלישי כדי לעשות בייבי סיטר לנכדים.
החלק הכי קשה בעניין הזה היה שזה תמיד התקיים בין השעות אחת לארבע וחצי אחר הצהריים. כלומר בול על הסייסטה שלנו. אבל מה לא עושים כדי לעזור לבתנו האהובה? ובסך הכל זו היתה הזדמנות נהדרת להתקרב עוד יותר לשרי, שכבר לגמרי התרגלה שאנחנו מבלים איתה, משחקים איתה, באחד הימים אפילו הצלחתי להרדים אותה. כמובן שלמחרת היא לא נרדמה בכלל - גם זה קורה.
באחד הימים הגעתי לבדי, ל-T היו פגישות עבודה באותו היום. כיון שהגעתי לשם הישר מהשיננית, הבאתי איתי לארוחת צהריים את המרק של T. שרי כבר סיימה לאכול אבל עדיין ישבה בכיסא האוכל, והביטה כיצד אני אוכלת את המרק. "מי? מי?" היא שאלה כמו תמיד כשהיא רוצה בעצם לשאול "מה זה?". אמרתי לה "מרק. סבתא אוכלת מרק". הילדה הסתכלה על קערת המרק שלי, ואז הצביעה על מגש כיסא האוכל (הריק) שלה ושאלה "שרי?" במלים אחרות "איפה המרק של שרי?" ובאמת, באיזו חוצפה אני יושבת ואוכלת מרק ליד הילדה ה"מורעבת" הזאת (שכרגע סיימה שניצל עם פתיתים ופלפלים טעימים 🤣)?
הגשתי גם לה מרק, שהיה חם ושתינו עשינו הרבה "פו" עם כל כפית, והיא חיסלה את הכל וגם ליקקה את התחתית של הקערה שלי. שלחתי כמובן תמונה ל-T שירווה נחת מהנכדה שטורפת את המרק שלו.
חלק מן הימים היא התעוררה מהשנ"צ בבכי, אבל תמיד בסוף נרגעה ושיחקנו, סיפרנו סיפורים, וגם שיחקנו ב"כאילו" עם חיות הצעצוע שלה - היא ממש משחקת משחקי תפקידים, יש לה כבר משפחות של בעלי חיים - אבא סוס, אמא סוס, "שרי" סוס.....היא ממש מבינה את הרעיון של "כאילו". זה מקסים. וכמובן המון המון שירים. ו"עוד" כל הזמן "עוד".
בזמן שהיא ישנה שיחקתי עם הנכדים הגדולים או צפיתי איתם בטלוויזיה. השבוע הם צפו בסידרה בשם "הבאר" שגם עבורי היתה מעניינת.
ואז הסתיים הסגר. וביום חמישי הם חזרו ללימודים - הילדים לבית הספר והקטנה לגן. בתי מספרת שכבר בתום שיעור הזום האחרון של יום רביעי, חכמוד סידר לעצמו את הילקוט והניח אותו ערוך ומוכן ליד הדלת. כן, הנכדים שלי כבר היו לגמרי מוכנים לחזור לבית הספר.
גם שרי, אחרי כמה דקות של הלם ראשוני כשהגיעה לגן, בסך הכל נהנתה מאד. כולם היו מרוצים. באותו הבוקר בתי התקשרה אלי באושר. "איך את מרגישה?" שאלתי אותה. "קלילה," היא ענתה לי. "קלילה מאד". היא עשתה חישוב מהיר בראש ואמרה שירדו ממנה 66 ק"ג (סה"כ המשקל של כל הילדים ביחד).
אז הערב הם אמורים להגיע לארוחה (אלא אם לא ירגישו טוב, כי היום הם גם מקבלים את מנת החיסון השנייה שלהם), וגם הורי יבואו (הפעם הם יגיעו עצמאית, במונית). ומחר כאמור 'שותפנו' ו'שריתה' יגיעו אחר הצהריים. והנה אולי אולי מתחילים לחזור לאיזושהי שיגרה.
עד מתי? לא ברור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה