נשמותק יצא גמור ומבואס מהמבחן ל"מחוננים". הוא אמר שלא היה במבחן, בעיקר בפרקים של המתמטיקה, שום דבר שדמה בכלל למה שהוא למד ותירגל בכל החודשים האחרונים. בנוסף, הוא סיפר שהיו שמונה פרקים בבחינה, במקום שישה כפי שנאמר להם מראש, וגם שהבוחנים המשגיחים לא כיבדו את האישור שהיה לו (בגלל הפרעת הקשב) לקבל הפסקות. הוא ישב שעתיים שלמות בלי הפסקה במבחן, שבחלקו הגדול הוא לא הבין מה רוצים ממנו.
אף אחד מאיתנו לא הבין מה קרה, עד שכמה שעות לאחר הבחינה בתי קיבלה הודעה ממשרד החינוך, בה נאמר שבטעות חלק מהנבחנים קיבלו טופס בחינה של כיתות ז' במקום של כיתות ו', שהנושא בבדיקה ושהם יעודכנו בהמשך.
זה היה ביום רביעי שעבר, ועד היום בתי לא שמעה מהם כלום. גם אחרי ששלחה להם מספר הודעות תלונה ובקשת מידע בכמה ערוצים שונים.
אני מבינה שטעויות עלולות לקרות, אבל זו ממש חוסר אחריות וסוג של התעללות בילדים. ונשמותק גם ככה עם דימוי עצמי מתחת לריצפה (אלוהים יודע למה, עם החוכמה והאינטליגנציה שלו! הרי הוא אובחן כגאון עוד כשהיה בגן). הילד פשוט גמור.
בינתיים חכמוד שוב חלה, באיזה וירוס שפגע גם בגרון, ולכן ההתלבטות שלי לגבי ארוחת יום ההולדת לבתי הפכה ללא רלוונטית. בדיעבד התברר שגיסתי גם חטפה איזה וירוס, שמלווה בשיעול נוראי, כך שגם אם הייתי מזמינה אותם הם כנראה לא היו מגיעים.
קבענו עם המשפחה של בתי שלא נכין שום דבר מיוחד, אבל שאם במקרה הם כן יוכלו להגיע, נאלתר משהו ברגע האחרון.
בכל מקרה שלחנו לה זר של צבעונים וגם ברכה חגיגית ושוקולד. היא מאד שמחה.
בששי, לאחר שביקרנו אצל הורי, קיבלנו טלפון מחתני שהם כן מתכננים להגיע.
אז T אילתר פיצה - שתמיד מתקבלת בברכה - וגם הכין אוזני המן (עם נוטלה) וגם אפה עוגת שוקולד (כי בהתראה כזו קצרה לא היה טעם שאכין את עוגת התותים שלי, שחייבת לפחות יממה - עדיף שתיים - במקרר - לפני הגשתה).
בסוף הם הגיעו בלי חכמוד, שעדיין נח והתאושש בבית (וניג'ס כל כמה זמן לשאול מתי הם חוזרים עם השאריות עבורו 😂).
חגגנו לבתי יום הולדת עם זיקוקים במקום נרות והיה מאד נחמד וטעים ושמח.
נשמותק שוב לא נשאר לישון, הפעם כי הם תמיד חוגגים "בוקר-הולדת" על הבוקר לבעל השמחה התורן, והפעם היה זה תורה של בתי.
אצל אבא המצב לא לגמרי ברור. מצד אחד רמת הכאבים בבירור ירדה, ויש ימים שהוא בקושי לוקח משככים, אבל מצד שני הוא עדיין ישנוני לפעמים, וזה כנראה לא קשור למשככים.
בעקבות הפיסיותרפיה שהוא מקבל פעמיים בשבוע רמת הכאב קצת עולה, וזה צפוי, אבל הוא עושה באדיקות את התרגילים וגם מקפיד על הליכות, באמת כל הכבוד לו. מבחינת העירנות הוא כן מצליח להקשיב לפודקסטים שלו, אבל בקריאה יותר קשה לו להתרכז לאורך זמן. אני יודעת שאין מה לצפות שהוא יתאושש לגמרי או יהיה כפי שהיה לפני שכל הצרות האלה נחתו עליו, בשלוש השנים האחרונות, אבל הייתי שמחה לקצת יותר איכות חיים, כל עוד יש חיים. אולי אני מצפה ליותר מדי.
אצלי הגב ממשיך לאט ובהדרגה להשתפר, תוך שהכאב משתנה ועובר מקום כל הזמן.
עדיין הכי קשה לי הישיבה, ויש לילות שכואב לי גם כשאני שוכבת במיטה.
בנוסף, אם בהתחלה - כשהגב היה תפוס לגמרי - הכי נוח היה לעמוד, עכשיו אם אני עומדת יותר מחמש דקות מתחיל לכאוב לי הגב האמצעי דווקא. נראה מה יגיד האורתופד כשאגיע אליו סוף סוף. אתמול עשיתי את אולטרסאונד הכתפיים, כך שתוך שלושה ימים צפוי הפענוח. נראה אם יש חדש בגיזרה הזאת.
אני ממשיכה לקרוא את "הספר האדום" מאת אסף ענברי, ולמרות שהוא לא ספרות מופת, הוא מרתק. אני לומדת הרבה מאד פרטים על הדמויות ועל התקופה, ומקבלת הצצה לפוליטיקה הקטנה ולמלחמות היהודים שהיו אז כמו עכשיו. לפעמים זה אפילו גלש לאלימות פיסית. אני חושבת לעצמי שאז, כמו היום, עם ישראל הקים מדינה, יישובים, חקלאות, חינוך, מסחר, בנייה ופיתוח...למרות המנהיגים שלו, ולא רק בזכותם. יותר מתמיד אני מבינה שמדינת ישראל זה איזה נס שקרה למרות. למרות מיליון סיבות שהיו בשקט יכולות לגרום לכך שהיא לא תוקם, או שהיא תהרוס את עצמה (או תיהרס מבחוץ) תוך זמן קצר.
ומצד אחד זה גורם לי לתהות אם זה לא באמת עומד לקרות, לאור כל מה שעובר עלינו עכשיו, גם בחודשים האחרונים אבל גם בשנים האחרונות. ומצד שני זה אולי אמור לתת לי תקווה שככה אנחנו - עם ישראל - ושהאזרחים עצמם בסופו של דבר, כמו תמיד, יגרמו לזה איכשהו להתאושש ולהתגבר ולהמשיך לחיות. מי יודע. כמו שמוטי כל הזמן אומר: גם אני עדיין לא יודעת מה יהיה.
בימים אלה T עסוק מאד עם לקוח שפותח מסעדה חדשה, והפעם הוא שינה טקטיקה ומקפיד רק "לייעץ" ולסייע, ולא מתנהל כאילו זה העסק שלו. כשהלקוח לא מיישם את העצות שלו הוא לא מעיר לו מתרגז, ורק מעמיד את עצמו לרשותו ועוזר במה שיכול. יש לי חששות לגבי היכולת של הלקוח הזה לנהל בהצלחה את העסק, אבל T צודק - זה לא משנה. הוא נמצא בתפקיד יועץ, הוא מדריך אותו, את הצוות שלו, עוזר בתכנון, בהזמנות, בסידור, בבניית נהלי העבודה....מעבר לכך העסק הוא של הלקוח וגם האחריות.
למחר קבעתי לבתי ולי טיפול ספא ליום הולדתה, באותו מקום ש-T הזמין לנו ביום הולדתי.
השבוע נפגשתי עם 'מחברת' סוף סוף ונפגשתי גם עם 'אורה', אחרי המון זמן שלא נפגשנו ובקושי היינו בקשר. היא לא התקשרה ביום הולדתי וקצת דאגתי לה, אבל היא התקשרה בשבוע שעבר, אז הרמתי את הכפפה וקפצתי אליה לקפה. השלמנו קצת פערים, ונראה אם נמשיך להיפגש לעיתים יותר קרובות או ששוב יעבור זמן רב עד המפגש הבא.
אנחנו ממשיכים להגיע אל בתי פעם בשבוע אחר הצהריים ואתמול היה ממש נחמד. שיחקתי הרבה עם שרי ובתי ו-T ישבו עם חכמוד על תרגילי מתמטיקה כהכנה למבחן. באיזשהו שלב הם התקשו במשוואות שגם אני לא זכרתי איך לפתור, והחליטו לחכות לחתני שימשיך איתו. והאמת, שזה עשה לי חשק לחזור ללמוד קצת מתמטיקה, שלא נגעתי בה מאז התיכון.
בכל מקרה חכמוד שאל את T אם הוא יכול לתת לו את המתכון שלו לקְרֶפִּים, ו-T הציע שיכינו ביחד וירשמו תוך כדי. יצאה ערימה יפה ומהבילה של קְרֶפִּים, שכולם (כולל בתי) זללו בהנאה. "התגעגעתי" אמר חכמוד, שכבר מזמן לא אכל את הקְרֶפִּים של T (גם כי הפסיק לישון אצלנו ולאכול ארוחת בוקר בשבתות, וגם כי כאשר עדיין נהג להישאר, עבר לאכול פרנץ' טוסט, כי החליט שזה "יותר בריא" מקְרֶפִּים, פנקייקים או וואפל בלגי).
היה אחר צהריים מאד מוצלח, וכשחזרנו הביתה לא ויתרנו על הליכת הערב שלנו, למרות שכבר היה מאוחר והייתי רעבה (לא אכלנו קְרֶפִּים, הכנו אחר כך את הסלט והחביתה כרגיל בבית).
כמו שאמרתי ל'אורה', ההקפדה על הדברים הקטנים האלה - הספורט שלנו, הנכדים, החברות - זה מה שמאפשר לנו להמשיך לחיות ולהיות שפויים בתקופה הזאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה