כפי שחששתי אמא סירבה בתוקף להצטרף אלינו לארוחת ששי, אבל בתי עם חתני והנכדים הגיעו והיה נעים וטעים.
הרגשתי עצובה - כי אמא לא באה וכי אבא לא יכול לבוא - וחתני קלט את זה. הוא מאד רגיש למצבי רוח אצלי. ובכלל.
שרי הכריזה שהיא נשארת לישון וגם נשמותק נשאר, וזה היה מאד נחמד, למרות שנשמותק לא היה מספיק עייף (ככה זה עם המתבגרים האלה בחופשים) ורק באחת בלילה הצליח להירדם.
בהתחלה שרי נרדמה איתי במיטה, ואז T העביר אותה למיטה שלה (של חכמוד), אבל אחר כמה שעות היא התעוררה, טענה ש"משעמם לה" במיטה שלה וחזרה למיטה שלנו. שמחתי שהשכלנו לקנות מיטה מספיק גדולה כדי ששלושתנו יכולנו לישון בנוחות.
בבוקר יצאנו להליכה מקוצרת (כל הזמן חששתי שתהיה אזעקה והילדים לבד בבית), T פינק אותם בארוחת בוקר של פנקייק (לנשמותק) ופרנץ' טוסט (לשרי), ואת השעות הבאות בילינו בציורים (שרי ואני) ובמקביל מרתון טאקי (נשמותק ואני). מסתבר שאני לא רעה בכלל במולטי טאסקינג. 😉.
משהו שלא זוכרת אם סיפרתי לגבי מיינקוני: כשהיינו בחול הקט סיטרית דיווחה שהוא התחיל לעשות את הצרכים שלו על הריצפה של המטבח. אחרי פעמיים כאלה היא ברוב תושייתה פשוט הורידה ארגז חול אחד למטבח ומאז הוא עשה בלי בעיות בארגז.
כשחזרנו, הזזתי את הארגז מהמטבח אבל עדיין השארתי אותו בקומת הקרקע. בכל זאת - החתול השתין באותו מקום על הריצפה של המטבח!
חשדנו שנשאר שם ריח עוד מזיגמונד, כשהשתין וחירבן מתחת לתנור, אז יחד עם העוזרת הזזנו הכל וניקינו עם אקונומיקה ביסודיות.... אבל מיינקוני המשיך להשתין שם 🙈, ובלית ברירה החזרתי את הארגז למטבח.
בימים הבאים שמתי לב שמיינקוני עושה הכל רק בארגז שבמטבח, ובכלל לא משתמש בארגז שבחדר הכביסה במקום הקבוע שלו. זה כל כך מוזר! אז כרגע מה שאנחנו עושים הוא להשאיר את הארגז במטבח, ובכל יום מזיזים אותו טיפה, מרחיקים אותו כמה סנטימטרים מהמקום שבו החתול התחיל פתאום לעשות את צרכיו. בינתיים הוא "ילד טוב" וממשיך לעשות בארגז למרות השינויים הקלים במיקומו. נראה אם יהיה לו "קו אדום" - אם הארגז יהיה רחוק מדי לטעמו מהנקודה שבה הוא חש צורך לעשות את צרכיו - והוא ישוב לעשות על ריצפת המטבח, או שהוא יסכים לנדוד עם הארגז...עד שנרחיק אותו לגמרי מהמטבח. אם זה לא יסתדר אפנה בלית ברירה שוב לפסיכולוגית החתולים לטכס עצה.
במהלך השבוע הקצר של חול המועד הספקנו לקנות להורי מיטה חדשה - מתכווננת - לאחר שהורי אמרו שהגיע הזמן להחליף מזרון (התברר שלא החליפו מעל לשלושים שנה!) והצענו שעם מיטה מעט גבוהה יותר ומתכווננת יהיה להם יותר קל להישכב ולקום. אז מצד אחד הם אמרו שלא מעניין אותם להשתתף בבחירה, ושאנחנו נחליט (כמו שעשו כשארגנו עבורם את הכל בבחירת הדיור המוגן וסידור הבית) אבל לאחר שהכרזנו שקנינו, אמא נכנסה קצת ללחץ ופתאום ביקשה לבטל את העיסקה ורק להחליף מזרון.
עם מעט בירורים הבנו שהיא חוששת מהמצב החדש של שני מזרונים במקום אחד, והקושי שלה להחליף את המצעים. הצעתי לה לתת למנקה שמגיעה פעם בשבוע להחליף לה מצעים, במקום לעשות זאת בעצמה. להפתעתי היא הסכימה. אני מקווה שהיא גם תעשה זאת בפועל. היא כל כך רגילה לעשות הכל לבד ולא לבקש כלום מאף אחד, אבל עכשיו היא מתחילה להבין שאין ברירה. יש דברים שבהם היא זקוקה לעזרה.
היא גם הסכימה שנבשל לה, והבאנו לה אוכל טעים (שהיא כמובן עוד לא התחילה לאכול כי לא סיימה את האוכל שהיה לה) והיא אפילו ביקשה מגיסתי שתביא לה איזו עוגת אגוזים שהיא מאד אוהבת. אולי אולי יש סיכוי לשינוי.
השבוע נשלים את הסידורים לריהוט ואבזור החדר שמיועד למטפל. טרם התקבל היתר ההעסקה אבל חגים וכו', מקווים שזה יגיע בשבועיים-שלושה הקרובים.
בשני ביקרנו אצל בתי אחר הצהריים, ואז התברר (בהפתעה, כרגיל) שאין לשרי קייטנה בשלישי ובתי לא נערכה לזה כלל. אני משתגעת איך הדברים האלה "נופלים" עליה תמיד, למרות שאת לוח החופשות היא מקבלת כבר בתחילת השנה! בשלישי היתה מתוכנן ל-T סוף סוף בדיקת ה-MRI של הלבלב / כבד אבל הוא התעקש שהוא יכול לנסוע לבד, ואני הייתי עם שרי כל היום.
חתני הביא אותה בבוקר, שיחקנו במשחקי "כאילו" (היא סירקה אותי ועשתה לי ולה כל מיני תסרוקות) ואז יצאנו לקולנוע. כל הדרך הקשבנו שוב ושוב לשיר האהוב עליה , הלקוח מתוך סידרת סרטים שהיא רואה עכשיו ב"דיסני פלוס".
האמת זה שיר מאד קליט, לא סבלתי נורא כשהקשבתי ואחר כך כמובן מצאתי את עצמי מזמזמת אותו (בכל זאת, כל הדרך לקולנוע ובחזרה שמעתי אותו ב"לופ").בקולנוע קניתי לה פופקורן (ענקי) ושתייה (ענבים) וגם ביצת קינדר וקליק (סבתא מפנקת...עד הסוף) וצפינו בסרט חמוד ומחמם לב בשם "רוז הרובוטית".
הסרט באמת חמוד אבל...כמו שקורה לצערי בזמן האחרון, הוא גם ארוך מדי וגם יש בו (דווקא לקראת הסוף) הרבה יותר מדי אלימות. זה הזכיר לי קצת את מה שקרה ב"אוואטר 2". כל החלק האחרון של הסרט היה מיותר, לדעתי. את הפואנטה כבר הבנו לפני כן. ומילא, זו דעתי, אבל בחלק הזה גם שרי איבדה את הריכוז שלה (עד אז ישבה מרותקת), התחילה לשחק עם הפופקורן וכדומה. הסוף סוף היה טוב מאד, כך שיצאנו בהרגשה טובה.
בבית היא לא היתה רעבה כמובן, אחרי כל הממתקים, אבל אחרי כשעתיים אכלה יפה את ארוחת הצהריים הטעימה ש-T הספיק להכין אחרי שחזר מה-MRI. עכשיו מחכים כמובן כשבועיים לתוצאות.
בתי הגיעה גם היא מורעבת, ואז לקחה אותה - לא הביתה, אלא לסבתא השנייה, בתל אביב, שם בילתה את הלילה עם שתיים מבנות דודתה (והיתה להם כמובן אזעקה על הבוקר). נראה שהילדה סוף סוף השתחררה קצת מחבל הטבור של אמא. לפחות אצל הסבתא יש ממ"ד, שלא כמו אצלם בדירה בהרצליה.
כשבתי ושרי נסעו הבאנו לאמא את האוכל ש-T הכין גם לה, ומשם נסענו לבקר אצל אבא. אנחנו מבקרים אצלו בשיקום כל יום, ורואים שהוא ממש מתקדם כל הזמן.
הוא כבר אוכל רגיל, פחות או יותר, כבר לא דייסות, ובפיסיותרפיה הוא מאד מתקדם - קם ויושב ואפילו הולך טיפה. רואים שעובדים איתו יפה מאד ושהוא גם עושה את העבודה. ברור שהתקווה הגדולה היא שהוא יחזור ללכת כדי שיוכל להיפטר מהחיתול ויחזור לעשות בשירותים. זה ישפר לו מאד, לדעתי, את ההרגשה.
הוא חזר לעצמו - צלול לגמרי ומתעסק עם נושאים ביורקרטיים, שכמובן אחי ואני עוזרים לו בזה ככל שצריך.
נקווה לטוב.
בערב שמחת תורה שוב היינו מוזמנים אל בתי, אבל הפעם הבאנו איתנו את האוכל. היה מאד טעים ונעים (אמא כמובן לא מוכנה בשום אופן להצטרף, ולמרות שאני בכל פעם מציעה, אני לא מפעילה לחץ - הכי נוח לה ב-לבד שלה). כמובן שתפסה אותנו שם אזעקה וישבנו כולנו יחד בחדר המדרגות - גם כן חווייה משפחתית.
מדהים איך מתרגלים לכל דבר.
היום שמחת תורה, שנה עברית שלמה מאז שבעה באוקטובר 2023, והתחושות קשות מאד. לא רואים את הסוף של הדבר הזה, להיפך - זה רק הולך ומתדרדר. בעיקר מבפנים. לא יודעת מה יהיה. ומדברים על "עיסקה קטנה" של החזרת חטופים, וגם זה הופך לי את הבטן. רוצה את כולם ע-כ-ש-י-ו. אוף.
מה עוזרות כל ההצלחות הצבאיות? טוב, אני חוזרת על עצמי.
מחר שוב בתי ומשפחתה יגיעו לארוחת ששי. וסוף סוף יסתיימו החגים. ומה יהיה הלאה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה