בששי יצאנו עם הורי למסעדה, כי כאמור בתי הייתה מוזמנת לחמותה.
שוב אכלנו ב"פרטלי" האיטלקית בנתניה, ובסך הכל היה טוב, פרט לעובדה שכולם כמעט סיימו את המנות שלהם עד שהמנה שלי סוף סוף הגיעה. היו הרבה התנצלויות והסברים שחלה אי הבנה במטבח, אבל השורה התחתונה היתה שאני ישבתי ואכלתי (מנת ספיישל מוצלחת ביותר של דג לברק שלם על מצע של ירקות) בזמן ש-T והורי כבר ישבו וחיכו שאסיים.
המסעדה רצתה לפצות אותנו בדרך כלשהי והבטיחה קינוחים ושתייה חמה על חשבונם, אבל אנחנו לא היינו מעוניינים בשום דבר מכל אלה, והייתי מעדיפה - למשל - שלא היו מחייבים אותנו על המנה המאחרת. אבל לא הספקתי אפילו להציע פתרון שכזה, כי אבא החליט להזמין חשבון תוך כדי שאני עדיין אכלתי, וכך יצא שכאשר אני עדיין באמצע הארוחה, הגיעה מלצרית עם החשבון.
לא משנה, היה טעים בכל מקרה. והעיקר שאבא עדיין מרגיש טוב.
במוצ"ש נסענו על האופנוע להפגנה בקפלן, שהייתה עוד יותר גדולה וצפופה ומוצלחת מאי פעם. מה שכן, בדרך חזרה הביתה T התלהב יתר על המידה ובערך מצומת רעננה האיץ כך שממש הרגשתי שפועלים עלי כמה וכמה כוחות ג'י. זה היה נורא. דבר ראשון, הרגשתי שאני מאבדת שליטה על השרירים שלי, ומזל שהזרועות שלי היו שלובות היטב מתחת לרצועות התרמיל שהוא הרכיב על גבו - כי לו הייתי רק מחזיקה עם ידיי הייתי מייד עפה מן האופנוע. דבר שני, עלתה בי בחילה נוראית, וממש צרחתי - כמו ברכבת הרים מטורפת אבל בלי הכיף שבעניין. T לא שמע בכלל את הצרחה שלי - בכלל, אין לנו דרך לתקשר בזמן הנסיעה - ואני לא העזתי להזיז שום איבר כדי לא להטות את האופנוע ולהפר את שיווי המשקל - בטח לא במהירויות כאלה - אז סבלתי בשקט, ולמזלי (במהירות הזאת) הגענו מהר מאד ליישוב שלנו והוא האט בחזרה.
למותר לציין שהוא חטף ממני כשירדנו מן האופנוע. כמובן שלא היה לו מושג על מה אני מדברת, וכמובן שהוא התנצל והבטיח שזה לא יקרה שנית. בכל מקרה ככה אני לא עולה איתו שוב על האופנוע, זה ברור.
התלבטתי, כי זכרתי שאני לא ממש נהנית לעשות קניות בגדים עם אמא שלי, ואולי בכלל כאן טמון רמז לסיבה מדוע אני לא אוהבת לעשות קניות בגדים בכלל, אבל הסכמתי.
בסך הכל מדדתי כמה חולצות, אבל זה הספיק לי כדי להיזכר כמה מוזר היה לי תמיד לקנות בגדים עם אמא שלי.
דבר ראשון הטעם שלה בבגדים שונה לגמרי משלי. היא אוהבת גיזרה גברית, בעיקרון, ושחלילה לא יהיה שום דבר צמוד לגוף (כך כנראה התחיל אצלי תסביך החזה הגדול), ואסור שרצועת החזייה תבצבץ חלילה, אבל זה בסדר גמור שהחולצה תהיה שקופה. משהו מוזר להחריד. כל שנות ההתבגרות שלי חזרו כהרף עין בדקות (המעטות) שמדדתי בגדים בחנות ההיא. זה היה די מצחיק - כי כמובן היום אני כבר בשלב שבו אני יודעת מה אני אוהבת ומה הולם אותי ולא מתייחסת לחוות דעתה. כך או אחרת בסוף (כמו שקורה בחנות הזאת בדרך כלל) מצאתי יותר דברים שהיו לטעמי ממה ששובר המתנה של גיסתי כיסה, ותכננתי להשלים את הפער בעצמי - אבל ברגע האחרון אמא דחפה כרטיס אשראי למוכרת, וכך קיבלתי שתי מתנות באותו היום. דווקא נחמד.
משם נסענו לאסוף את אבא מתל השומר והחזרנו אותו למלונית. היו הרבה מאד פקקים - גם בדרך לפתח תקווה וגם משם לתל שומר וכמובן גם מתל השומר לגבעתיים - אבל פטפטנו ביחד ברכב וזה לא באמת שינה איפה אנחנו, העיקר שהיינו ביחד. העיקר שהורי היו ביחד.
השבוע הם חוגגים יום נישואים - 65 שנים - והם לא ביחד כדי לחגוג. קצת עצוב, אבל אין מה לעשות. מתפללת שאבא ימשיך להרגיש טוב כמה שיותר - נותרו עוד שלושה שבועות עד שיסיים את ההקרנות. ומתפללת שההקרנות תבצענה את המשימה.
סיימתי את THE MIDNIGHT LIBRARY מאת MATT HAIG. הספר איננו יצירת מופת אבל בסך הכל נהניתי לקרוא. מפה לשם השורה התחתונה הזכירה לי מאד את 'האלכימאי' מאת פאולו קואולו, שאמנם היה כתוב היטב אבל לטעמי עשו ממנו בזמנו הרבה יותר ממה שהוא באמת היה שווה. בקיצור - לא ממש ממליצה.
אז כרגע בחרתי ספר קליל יותר של תעלומת רצח בשם EVERY LITTLE SIGN מאת Michele Pace, שעלה לי שני דולר בקינדל. אבל אני לא מצליחה לקרוא הרבה, כי רוב הזמן יש ברקע רדיו או טלוויזיה עם "המצב" שמסיחים מאד את דעתי.
אז בגזרת "המצב" אנחנו עוברים מדחי אל דחי ומרגיש שהכול הולך לעזאזל הרבה יותר מהר אפילו ממה שציפיתי.
אבל מרגיש לי כאילו מיציתי את כל האנרגיות שלי בנושאים האלה בפוסט הקודם....אז לא אכנס לזה עכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה