בניגוד לפעמים קודמות, בהן "נחתנו בריצה" ומייד חזרנו לפעילות, הפעם זה לקח קצת זמן.
גם לקח לנו זמן להתאושש מהצינון ומהטיסה, וגם הרגשנו עייפים מאד.
גם לא עבר לי לגמרי הגרד (כתוצאה מהתגובה האלרגית לטיפול בטחורים) וזה די משגע אותי. במזל הצלחתי לקבוע תור לרופאת העור (אולי מישהו ביטל בדיוק) והיא הבינה בדיוק מה קרה. היא נתנה לי טיפול אגרסיבי לכמה ימים ואחריו טיפול מעט עדין יותר, שאותו אוכל להמשיך לאורך זמן. היא אמרה לי להמנע ממשחות שמכילות לידוקאין על נגזרותיו השונות - היא אמרה שידוע שיש אנשים שמגיבים לזה ככה. כיון שגם קבלתי מהפרוקטולוגית esracain וגם יש benzocain ב-rectozorin עצמו, שטיפל בטחורים. בקיצור - בעתיד אם יהיו לי טחורים אצטרך להמנע ממשחות המכילות את החומר הזה.
בלילות ישנו טוב - בחמשת הלילות הראשונים לקחנו את ה"סירקדין" המעולה שפשוט מעלים לנו את הג'ט לג לגמרי - אבל היה לנו קשה לקום בבוקר והיתה לנו פחות אנרגיה באופן כללי. גם היום, יותר משבוע אחרי שחזרנו, T עדיין מרגיש חסר מרץ ומתקשה לקום בבוקר.
למזלנו נחתנו בששי שלפני שבועות. הורי לא רצו להידבק מאיתנו אז לא קפצנו אליהם אפילו. אצל בתי גם חתני וגם שרי היו קצת חולים גם כן, ובערב חג הם היו מוזמנים לאחותו ליום הולדת של האחיין הבכור. אחי וכל משפחתו נסעו לקפריסין לסוף שבוע ארוך. היה לנו זמן להיות לבד בבית עם מיינקוני המתוק, ולנוח.
מיינקוני קיבל אותנו בשמחה וחזר לשגרת הליטופים בלי בעיות.
בסוף בחג עצמו - שני בצהריים - הזמנו את כולם לארוחה בשרית (כי זה מה שהם מעדיפים וכי בטח נמאס להם מהאוכל החלבי בכל מקום), T הכין המבורגרים (שהכין בעצמו) ופסטה וגם עוגת שוקולד וכולם היו מרוצים.
בתחילת השבוע הזמין אותנו נשמותק לערב שורשים בבית ספרו. כל השנה הם עבדו על הכנת "עבודת השורשים" המשפחתית והוא כמובן ראיין אותנו גם, וכאשר הודיעו על הערב החגיגי הזה בו הם יציגו כל אחד מחלק מעבודתו, הוא מאד רצה שנגיע. מתוק כזה.
כמובן שבאותו בוקר בתי נזכרה שהיא התחייבה להכין סלט ובכלל לא היו לה המרכיבים בבית, או הזמן להכין אותו........אז כמובן ש-T התנדב. הערב עצמו לא היה מאורגן בכלל כמו שצריך - אבל לא ציפיתי ליותר מדי מהמחנכת המוזרה שלו - אבל הילדים היו מקסימים ונשמותק הקריא את החלק שלו באופן מושלם (בניגוד להרבה אחרים שלחשו או מלמלו באופן לא ברור).
היו גם קטעי נגינה ושירה, והיה בסך הכל נחמד ומרגש. בעיקר נגעה לליבנו העובדה שהיה חשוב לנשמותק שנהיה שם איתו.
עוד השבוע, היה ל-T תור בשגרירות האמריקאית בתל אביב לחידוש ויזת התייר שלו.
כידוע ישראלים כבר לא זקוקים לויזה כדי להיכנס כתיירים לארצות הברית, לפני כמעט שנתיים אישר הנשיא ביידן לישראלים להיכנס באמצעות ESTA, בדומה לכניסת אירופאים ואוסטרלים, סוג של "אשרת כניסה זמנית" תקפה לשנתיים (אם איני טועה) שניתן לבקש ולקבל בדוא"ל, בדומה לאשרות כניסה לקנדה, אוסטרליה ועוד. אלא שאנחנו לא מעוניינים באשרה זמנית לשנתיים מאחר שאנחנו מתכננים - כל עוד נוכל פיסית וכלכלית - להמשיך לטוס לארה"ב לפחות פעם בשנה בעשר ויותר השנים הקרובות, אז בצענו תהליך חידוש ויזה כמו תמיד.
אני רוצה לציין כאן, שהפרוצדורה - מילוי טופס הבקשה באתר השגרירות, תשלום אגרת הויזה, תשלום אגרת המשלוח של הדרכון בתום התהליך והעלאת תמונה - די הוציאה לי את המיץ. האתר מאד (אבל מאד!) לא אינטואיטיבי. מזל שצריך לעשות זאת רק כל עשר שנים (אבל עבור כל אחד מאיתנו בנפרד).
אבל בעמל רב עשיתי זאת ואף הצלחתי לקבוע לו תור ממש תוך פחות משבוע (מן הסתם כי רוב הישראלים כבר לא זקוקים לראיון בשגרירות בזכות ה-ESTA), והוא נסע בחמישי על הבוקר לשגרירות.
איתו בתור היו בעיקר ישראלים שביקשו ויזת עבודה בארה"ב. בין השאר הוא פגש שם את אלי שרעבי, שמסתבר שמתכנן לעבור לגור ולעבוד במקצוע שלו (עיצוב) בארה"ב. בנוסף היו שם סתיו שפיר ומשפחתה, שגם הם מחפשים לעשות רילוקיישן לארה"ב. כן, זו המציאות שלנו.
בששי בבוקר אמא הודיעה שאבא לא מרגיש כל כך טוב ושהם לא יגיעו לארוחת הערב המשפחתית. פחות הטרידה אותי ארוחת הערב, בעיקר נלחצתי קצת מאיך שאבא מרגיש. התברר שהוא הרגיש חולשה, כבדות בראש וברגליים... ונשאר לנוח. זה עבר לו אחרי מנוחה של כמה שעות אבל הוא נשאר לנוח גם בשבת - ביקרנו אצלם בשבת בבוקר - והבנתי שבראשון בבוקר הוא כבר יצא להליכה אבל דילג בינתיים על חוגים אחרים שהוא נוהג להשתתף בהם כמו יוגה כסאות. החל מיום שני ואילך הוא כבר חזר להשתתף בכל החוגים שלו, אז בינתיים הכל בסדר.
זה טוב שהוא קשוב לגוף שלו ולא מתעקש על פעילות כשהוא מרגיש שאין לו כוח. ומצד שני זה טוב שהוא כן פעיל עד כמה שהוא יכול. בכל זאת בן 91.
אז רק בתי ומשפחתה המתוקה הגיעו בששי והיה ערב נחמד מאד, שבסופו גם שרי וגם נשמותק החליטו להישאר לישון אצלנו.
נשמותק החליט לראשונה לישון בחדר האורחים, ולא על מיטת ה"ספסל" אצלנו בחדר. שרי, לעומת זאת, התעקשה לישון איתנ במיטה. זה היה לילה קשה לי ול-T. הילדה משתלטת בהדרגה על כל המיטה ודוחקת אותנו עוד ועוד, בועטת וגם מרביצה (כלומר, מעיפה את הידיים....תוך כדי שינה), וגם כל שעה בערך מדברת מתוך שינה ומעירה אותנו - לא שממש הצלחתי להירדם בכלל.
בסוף ויתרתי ועברתי בעצמי לישון על המיטה/ספסל של הנכדים, ולמרות שגם שם לקח לי זמן להירדם, היה לי הרבה יותר נוח ונעים.
בבוקר אחרי הליכת הבוקר (שבה T חטף התקף כאב בינוני) הוא הכין לילדים פנקייקים, ששרי מייד עיקמה עליהם את הפרצוף כי "היא רוצה קורנפלקס" (כלומר את ה-CRUNCH שהיא אוהבת). אמרנו שנגמר, ושפתיה התעוותו כלפי מטה באי שביעות הרצון האופיינית.
הזכרתי לה שעוד מעט יש לה יום הולדת, וביום הולדת יש אצלם במשפחה מסורת של ארוחת "בוקר-הולדת" של פנקייק (או במקרה של שרי, קאפקייק), אז היא הסכימה שנערום אותם ל"עוגת פנקייק" (עם נוטלה בין השכבות) ואפילו מצאתי נר של הסיפרה 6 לשים בראש הערימה, וארוחת הבוקר עברה בחיוכים.
בסוף הארוחה החלטנו שנשחק משחק קופסא, והיא בחרה את "קטאן ג'וניור", שאמנם אמור להתאים לגילאי 6+ אבל היא עדיין לא הכירה ולא התמצאה בכללים. נשמותק עשה כמיטב יכולתו להדריך אותה, ושנינו דאגנו שהיא תנצח...וכולם היו מרוצים.
כן, היא באמת מפונקת במיוחד הקטנה הזאת. אבל מתוקה ברמות.
במהלך שאר השבת עשינו T ואני בינג' של הסידרה המצוינת Dept. Q בנטפליקס. והצטערנו שזה נגמר. קשה לי להאמין שתהיה עוד עונה...אבל היא באמת היתה משובחת.
בשני היה יום הולדתה האמיתי של שרי וקפצנו אליהם אחר הצהריים "לתת לה את המתנה" שבתי קנתה לה בשמנו. בנוסף T נתן לה "כדור בדולח" שהוא הכין מאפוקסי.
המתנה שבתי קנתה לה בשמנו היא ערכת מכונת תפירה לילדים. הילדה ממש אוהבת בגדים, מבינה בהם, יודעת לעצב ויודעת בדיוק מה היא רוצה ואיך היא רוצה לעשות זאת. נראה לי שזו מתנה באמת הולמת, למרות גילה הצעיר.
בזאת לא תמו אירועי "פסטיבל" יום ההולדת של שרי. לאחר שחגגו לה בגן, ועשו לה את ארוחת ה"בוקר-הולדת" המסורתית באותו בוקר, בשבוע הבא תהיה מסיבה בפארק ליד הבית.
שרק תהיינה סיבות לחגוג בתוך כל המיץ של הזבל סביבנו שרק הולך ונערם ומעמיק ומתגבר.
שיחזרו החטופים. שתסתיים המלחמה. שתוסר ממשלת הקללה מעלינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה