השבוע גם חכמוד וגם שרי חטפו בזה אחר זה וירוס בטן כואב ומבאס. לשמחת כולנו זה עבר מהר, ויכולנו להיפגש בסוף השבוע. בהתחלה הם אמרו שהם עייפים ולכן לא יגיעו אלינו לארוחת ששי, אבל אחר כך הם החליטו פשוט להזמין אותנו אליהם בששי בערב.
כיון שהיינו מוזמנים בשבת בצהריים אל אחי יחד עם הורי, זה התאים לנו בדיוק, לא להצטרך להכין ארוחת ערב רק עבור הורי בששי.
היה ממש כיף אצלם ואיתם. הנכדים האלה ובכלל כל המשפחה הזאת - בתי, חתני והנכדים - כאלה חמודים. אהבתי לראות את האחים כולם משתובבים ביחד ומשחקים וצוחקים וגם רבים קצת....אבל עוזרים זה לזה ולהורים.....פשוט תענוג.
גיסתי תכננה במקור להזמין אותנו בחג השני של פסח, אבל המדיח שלהם התקלקל, ועדיין לא הגיע המדיח החדש, אז היא דחתה את ההזמנה לשבת הזאת, מה שהתאים בול כי אבא שלי חגג יום הולדת 91.
אמנם T קצת התעצבן על כך שרק אנחנו היינו מוזמנים, בלי משפחתה של בתי, כי אנחנו תמיד מזמינים את שתי הבנות שלהם עם בני זוגן (והתינוקת כמובן) והרבה פעמים גם את אמא של גיסתי בנוסף. אבל אני מכירה את המגבלות של גיסתי, תמיד היא סובלת ממשהו כזה או אחר, ובדרך כלל יותר מדבר אחד (כרגע זה הגב וגם הראש - סחרחורות) והיא גם ככה הרי בקושי מארחת, ועד שהיא מתאמצת לעשות את זה, אין לי טענות ואין לי ציפיות.
המפגש והארוחה אצל אחי וגיסתי היו מהנים ממש, היה כיף להיות איתם ועם האחייניות - הנכדה של אחי לא היתה כי זה נפל בול על שנת הצהריים שלה, ובעלה של אחיינית1 נשאר איתה בבית - אבל היתרון היה שיכולנו לבלות הרבה זמן איכות עם אחיינית1.
כמתנת יום הולדת קנינו לאבא שלי יחד עם אחי וגיסתי מדפסת/סורק/פקס. האמת שמאז שהם חזרו לישראל אני מנדנדת לו על הצורך במדפסת/סורק, והוא כמובן התקמצן על זה, אז בעצם זו מתנה לעצמי ביום ההולדת שלו. מצד אחד אבא שלי כל הזמן אומר שהוא לא זקוק לזה ולא מדפיס ולא סורק, ומצד שני הוא כל הזמן נעזר בי כדי לסרוק ולהדפיס.... ולפעמים זה ניג'וס רציני. לאחרונה יצא שאבא צריך להדפיס הרבה וגם לסרוק - עניינים עם Social Security בארה"ב וגם IRS (מס הכנסה) אז זו היתה הזדמנות מצוינת להוכיח לו שמדפסת/סורק יכולה להיות לו לעזר רב.
כמובן ש-T ואני התקנו לו את זה בבית וחיברנו גם את המחשב שלו וגם את הטלפון שלו, ואנחנו מקווים שהוא ייהנה מזה.
בשבועיים האלה של יום השואה ויום הזיכרון עצב גדול השתלט עלי. וזה מעל לעצב ולתסכול ולזעם שאני חשה מזה שנה וחצי ובעצם מזה שנתיים וחצי...מאז שקמה הממשלה הארורה הזאת. זה הגיע לכך שאפילו בזמן הצפירה של יום השואה כשהייתי באיזו חנות, עלה לי בכי.
בהמלצתה של גיסתי צפינו בסרט "נפש אחת" עם אנתוני הופקינס שהוקרן ב-YES לכבוד יום השואה. חלק מעלילת הסרט מתרחשת לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה וחלקו מתרחש בשנת 1987.... עשוי היטב ומבוסס על סיפור אמיתי. באמת מומלץ.
במסגרת הקריאה, עברתי לספר THINGS WE NEVER GOT OVER מאת LUCY SCORE, שהוא מה שאני מכנה "ספר מטוסים" ...אבל הוא קליל והוא תפס אותי מהרגע הראשון. ועכשיו הבנתי שהוא ראשון בסידרה של שלושה...אז אם זה באמת ימצא חן בעיני אמשיך עם השניים האחרים. מרגיש כמו אסקפיזם טהור לימים עצובים וקשים.
חטופים שלא מוחזרים, חיילים הרוגים ופצועים בעזה... וממשלה שפשוט הורסת אותנו מבפנים וקורעת אותנו לגזרים. מה יהיה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה