זה היה קצת דז'ה וו, שוב להגיע לאסותא, שוב "שרשרת החיול" של הקבלה והאחות וההכנה לניתוח....ואז הוא נכנס ואז חיכינו.
שוב 'שותפנו' התעקש לקחת אותנו ולשבת איתי לאורך כל הערב ולהחזיר אותי הביתה. עם חבר כזה...באמת לא צריך שום דבר בחיים. מדהים.
רק שהפעם הכל הלך הרבה יותר מהר, הניתוח התחיל יותר מוקדם, ארך בדיוק שעה...הכל עבר חלק.
שוב המנתח קרא לנו בתום התהליך כדי לדווח שהכל בסדר. למחרת על הבוקר הוא כבר השתחרר. בלי תרופות, בלי הנחיות מיוחדות. לעשות הליכות, לא להרים יותר משבעה קילו, ולהגיע לביקורת רק בעוד חודש. אלא אם יש בעייה - ואז אפשר להגיע אליו למחלקה באיכילוב. וזהו.
יש קצת כאבים אבל אופטלגין פוטר אותם, כך שהם באמת לא נוראיים.
T כבר הלך קצת על המסילה בחדר כושר, התעקש להצטרף אלי לקניות בסופר, בילה עכשיו שעתיים במרתף על יצירת האפוקסי האחרונה שלו.....אני מאד מאד (מאד!) מקווה שהוא לא מגזים.
אם זה ימשיך ככה אולי באמת נגיע לסדר הפסח אצל המחותנת. בדיוק היא התקשרה לשאול איך הוא מרגיש. חמודה האישה הזאת.
ניסינו להיזכר מתי ליל הסדר הפך אצלנו מאירוע כיפי, מלא צחוקים ושירים וביחד משפחתי....למשהו שלפעמים מעיק ולפעמים סתם צריך לעבור אותו. ופתאום הבנו. מאז הפיגוע במלון פארק בשנת 2002..... סדר פסח כבר לא חזר להיות מה שהיה פעם.
אתמול לבתי סוף סוף היה תור במשרד הפנים (בחדרה!) כדי לחדש את הדרכונים של הבנים. וזה נפל בדיוק על שעת האיסוף של שרי מהגן. אז נסעתי להביא אותה לכאן - הילדה מאד שמחה על כך - ובתום הסיפור במשרד הפנים בתי והבנים הגיעו לכאן לאסוף אותה, ועל הדרך כבר ראו את סבא ושאלו לשלומו. זה היה ביקור קצרצר ונחמד.
וזהו בינתיים. פרט לכך ששוב התחלתי להשתעל (אולי "תפסתי" משהו באסותא)....מקווה שזה לא יסתבך למשהו אחר. אוף.
חם, קר, חם, קר....באמת בלגן.
והמדינה בלגן והעולם בלגן.....
והחטופים..........
אז "חג שמח" זה ביטוי שחוק אבל זה מה שיש.........
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה