בתאריך 20/12/2024 שאל טליק במדור השרביט החם איך מתמודדים אצלנו עם מוות במשפחה.
אכן בשנה האחרונה חווינו ברמה הלאומית הרבה יותר מוות ושכול, וזה נושא כאוב ולא פשוט לדבר עליו. אז כל הכבוד לטליק על עצם העלאת הנושא.
לשמחתי האסון שקרה לכולנו לא נגע (עד כה) אישית בי או במשפחה שלי, ואני מעדיפה לספר על מקרה שקרה מזמן.
המוות הראשון שאני זוכרת במשפחתי היה מותו של סבא שלי, אביה של אמי. הוא היה צעיר מאד כשנפטר, רק בן 56, והיה חולה כבר שנה או שנתיים קודם לכן. לפני שחלה, גרו סבי וסבתי בקיבוץ באזור השרון, אליו עלו מארגנטינה כמה שנים לפני כן, ואני זוכרת ביקורים אצלם בקיבוץ בסופי שבוע, שינה אצלם במיטה, והשכמה מוקדמת בבקרים והליכה לים ביחד בזמן שהורי עדיין ישנו.
כשסבא חלה עברו סבי וסבתי לגור אצלנו בדירת השניים וחצי חדרים שלנו בירושלים, ואת הטיפולים והניתוחים הוא עבר בבית חולים הדסה עין כרם. הייתי קטנה מאד, בת שלוש בערך כשהם עברו לגור אצלנו.
הייתי מאד קשורה לסבא שלי. אני זוכרת מעט את הבילויים יחד לפני שחלה, ואני זוכרת היטב את חודשי המחלה הארוכים. אני זוכרת גם מקרה אחד טראומטי עבורי, כאשר בעקבות אחד הניתוחים שלו, כנראה האחרון, באנו לבקר אצלו בהדסה. התגעגעתי אליו מאד, וכשראיתי אותו מובל לקראתנו בכיסא גלגלים, רצתי וקפצתי עליו לחיבוק. כולם נורא נבהלו והורידו אותי ממנו, כי הוא היה אחרי ניתוח ועם צלקת לאורך הבטן, וזה הבהיל אותי מאד. זמן קצר אחר כך הוא נפטר, ואני הייתי די בטוחה שזה קרה בגללי, בגלל שקפצתי עליו באותו היום. שנים האמנתי בזה. אבל לא דיברתי על זה עם אף אחד. בדיעבד הבנתי שכאשר פתחו אותו הבינו שהסרטן מפושט ואין עוד מה לעשות, סגרו בחזרה וניסו רק להקל עליו את הכאבים עד שנפטר לבסוף. אמא בכלל טוענת שבאחד הלילות הקשים היא התחננה בפני הרופא שיעשה משהו כדי לעזור לסבא, וכשבאותו הלילה הוא נפטר, היא די היתה בטוחה שהרופא נתן לו משהו להרדים אותו סופית ו"עשה לו טובה". אולי.
אבל כל הסיפור הזה בא בעצם כהקדמה לאיך אמא שלי התמודדה עם המוות של סבא. אחרי כמעט שנתיים של סבל ומחלה, חלקן בבית החולים ורובן בבית, אמא החליטה לעשות מעשה. היא הזמינה חדרים בבית מלון על החוף בנתניה, יחד עם עוד כמה זוגות חברים טובים של הורי. כולנו, כולל סבתא שלי, נסענו לנפוש על החוף במשך כל השבוע של ה"שבעה" אחרי ההלוויה.
במודעות האבל היא כתבה במפורש "נא לא להגיע לנחם".
זוכרת איך ביליתי על החוף, איך הורי רקדו במלון, זוכרת את החברים של הורי, שכולם היו דתיים כיפות סרוגות, משתפים פעולה עם הדבר הזה. אין לי מושג מה סבתא שלי הרגישה, אם היא דיברה על זה - זה כמובן לא היה איתי, בת הארבע וחצי. אבל היא שיחקה איתי בחוף והיא קראה ספרים והיא נחה בשמש....
וככה המשפחה שלי התמודדה עם מותו של סבא.
אני יכולה לספר שאמא לא התגברה מעולם על מותו של אביה. שנים היא גם היתה משוכנעת שגם היא תלך לעולמה בגיל 56. היא המשיכה ואולי עדיין ממשיכה להתאבל עליו, ושנים אחר כך גם על סבתי, שנפטרה בשיבה טובה בגיל כמעט 90.
אבל זו היתה דרכה המיוחדת לקיים את ה"שבעה". על חוף הים בבית מלון בנתניה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה