לחזור הביתה

טוב לחזור הביתה.

היה טוב וחשוב לבלות זמן איכות עם המתוקים שלנו בבוסטון, גם הם היו ממש זקוקים לזה וגם אנחנו. 

אבל גם לחזור הביתה טוב. מאד טוב. 

לשמחתנו החתולים שמחו מאד שחזרנו ומיינקוני מייד התיישב עלי, ואחר כך על T, והחתולה ל' מייד הצטרפה אלינו במיטה. 

חזרנו לשיגרת האימונים שלנו, לסופר ולבישולים, והערב כבר נארח את המשפחה של בתי ואת הורי לארוחת ששי כתמיד. 

ללא ספק מקל עלינו מזג האוויר הנעים. בבוסטון עכשיו מינוס 7, ואצלנו.....עשרים. 

אז הנה כמה אורות באפילה. 

האיחוד מחדש של המשפחה כאן בארוחת ששי. היה טעים ונעים ומשמח להיות כולנו ביחד. היה כיף לראות את תגובת הנכדים על כל המתנות היפות שהבאנו להם. היה טוב שנשמותק שוב נשאר לישון אצלנו, למרות שחכמוד לא נשאר, והיה לנו בוקר מהנה ביחד עם הואפל הבלגי ש-T הכין לו וסרט שצפינו בו ביחד. ועכשיו הוא ו-T נסעו לשחק טניס ביחד (מקווה מאד שהכתף של T תעמוד בציפיות, לא תיארתי לעצמי שהוא יחזור לשחק טניס אחרי הניתוחים שעבר ואני קצת חוששת). 

הביקור המתוכנן להיום אחר הצהריים אצל אחי כדי לפגוש את התינוקת הטרייה של  אחיינית1 בפעם הראשונה, ואחרי כן גם בתקווה מפגש עם שותפנו ושריתה (אותם כבר פגשנו במקרה בסופר וקבענו שחייבים להיפגש בהקדם). 

בר המצווה של חכמוד בשני הקרוב.

השיגרה שלנו.

המיטה שלנו.

החתולים.

החברים. 

וזהו.

בתוך כל האפילה הגדולה.

החטופים, שאני פשוט לא מסוגלת להכיל את העובדה שהם עדיין שם, סובלים, בסכנת חיים, מי יודע באיזה מצב פיזי ונפשי הם יהיו גם אם בסוף יחזירו אותם.

המפונים, גם מהדרום אבל גם מהצפון, שעושים כמיטב יכולתם להסתדר ולהסתגל במקומותיהם הזמניים או להיקלט במקומות חדשים....בעזרה מדהימה (של אזרחים כמובן! כמעט רק אזרחים מתנדבים חרוצים וטובי לב עוסקים במלאכה). שחוו אובדן ושכול וכמובן חטופים מביניהם. שאין להם מושג איך ייראה העתיד, לא הקרוב ולא הרחוק.

המשפחות השכולות - גם של השבת השחורה וגם של החיילים הרבים שבכל פעם מחדש מצמרר לשמוע את צמד המילים "הותר לפרסום" על נפילתם.

הפצועים ומשפחותיהם, עם הסבל והכאב והשיקום הקשה שעוד מצפה להם.

וכולנו, האזרחים האכפתיים והמודאגים - לא רק מפני המלחמה עצמה אלא גם ובעיקר מגורל המדינה עצמה. ההנהגה, שהמילה "כושלת" לא מספיקה אפילו כדי לתאר עד כמה דחוף להעלים אותה מחיינו ומהמציאות של ישראל. 

אני בתחושה של אפילה גדולה. כן. ולא יודעת מה יהיה. 

ונאחזת באורות הקטנים שסביבנו, ומודה עליהם.