עוד מעט נגמר

 מחר טסים חזרה הביתה.

השבוע האחרון עם וירוס הבטן - גם של סביבוני, שהיה שפוך לגמרי והדאיג את כולנו - וגם שלי (שברור שנדבקתי ממנו) - היה די מבאס. ובכלל, כמות המחלות במהלך הביקור הזה היתה באמת לא הגיוני ובלתי נסבלת. 

אבל הבוקר מצבי השתפר ממש וגם סביבוני מראה סימנים ראשונים של התאוששות.

הבעייה עם סביבוני, היא עם האוטיזם שלו גם ככה הוא מאד (אבל מאד!) בעייתי עם אוכל. בעייתי זו לא מילה. הילד בקושי אוכל. גם בזמנים טובים. ומתוך מה שהוא כן אוכל אין בכלל ירקות, פירות או חלבונים. כמעט כלום. הוא שותה חלב כל ערב, וכאשר הוא מסכים (בתקופות מסוימות) לאכול חביתיות - אז יש בזה לפחות ביצה. פעם ביובל הוא מסכים לשניצל. כל שאר הזמן זה דגני בוקר יבשים או ופל בטוסטר או החלק הלבן והרך של קרואסון. אה, כן, ועושה טובה מידי פעם ואוכל מרק - צח לגמרי - עם שקדי מרק. 

אז בזמן הוירוס אסור היה לו חלב וגם לא קרואסון (בגלל החמאה) - וגם ככה היתה לו בחילה והוא בקושי אכל ופל או טוסט יבש בביסים קטנטנים כמו של אנורקסי. פחד אלוהים. והוא שלשל מים. ומיד פעם הקיא. אבל לאט לאט הוא התאושש, ולאט לאט התחיל לאכול שוב. ובתקווה שתוך יום יומיים הוא יחזור לעצמו.

אני עוד לא מאה אחוז אבל הרבה יותר טוב. ודי, מיציתי. לא? הגיע הזמן.

והגיע הזמן גם לחזור הביתה. לטמפרטורות חורף ישראלי נורמלי. לחתולים המתוקים. לנכדים שנשארו בארץ. לחברים. לבית. למיטה שלי (המכונה בחיבה "מיטטוש") - למרות שהמיטה שיש לנו כאן אצל בני היא נהדרת. אנחנו בחרנו אותה בעצמנו. 

מהחדשות מהארץ מעולם לא התנתקנו, אז לא יהיה הבדל כמעט. אולי ההבדל יהיה שאשמע את זה כל הזמן ברקע כאשר T יקשיב, כי כאן הוא משתמש באוזניות, ואני בעיקר קוראת עדכונים באתר החדשות. אולי אשכנע אותו להמשיך עם זה גם בארץ.

בזירת בר המצווה היתה תקלה קטנה - המדריך של חכמוד החליט שהוא חוזר ללימודים ומהיום למחר הבריז לילד. עכשיו, זה לא שהוא לא יודע כבר את ההפטרה והכל, אבל זה עניין של ביטחון עצמי. מי עוזב ילד שבוע לפני בר המצווה? אבל בתי החליטה לא להתעצבן, פנתה לצוהר (משם קיבלה אותו) והסבירה את המצב, קיבלה אוזן קשבת והתנצלות מעומק הלב ומייד מצאו לילד מדריך חדש ונחמד שהבטיח לעמוד לצידו עד לעלייה לתורה. חכמוד נרגע ואני מקווה שהכל יהיה בסדר. 

בשבועות שלא היינו אבא שלי הרגיש טוב רוב הזמן, למרות שהבנתי שבשבת האחרונה שוב היה חלש. מקווה שירגיש מספיק טוב להגיע לבר מצווה.

אני יודעת שהורי כבר ביקרו פעמיים אצל אחי ופגשו את הנינה הטרייה שלהם. אחיינית1 ובעלה גרים אצל אחי וגיסתי מאז תחילת המלחמה - לכאורה כי אין אצלם בדירה ממ"ד - אז עכשיו הם גרים שם עם התינוקת. אני יודעת שיש רבות שגרות אצל ההורים לאחר הלידה הראשונה, אבל אני לא בטוחה שזה כרגע הדבר הכי טוב בשבילם. במיוחד שאחיינית1 מניקה, רוצה להיניק, גיסתי לא ממש מכירה את העניין הזה (לא הניקה בעצמה) וכנראה מלחיצה את האם הטרייה ("למה זה לוקח שעה בכל פעם?" או "איך את יכולה לדעת כמה היא אכלה?") - לא מתכון טוב לתחילת ההורות. אבל מי אני שאשפוט? כל משפחה והדינמיקה שלה.

לשמחתי אחיינית1 מתייעצת עם בתי כל הזמן - ואני זוכרת שכאשר בני וכלתי התייעצו איתה כשסביבוני נולד והם די היו בפאניקה, היא עזרה להם והרגיעה אותם מאד. אז יש סיבה לאופטימיות. 

אתמול והיום כלתי ניגנה בקונצרט חגיגי לשנה החדשה עם תזמורת הבארוק של בוסטון. היה מעולה. זכינו לצפות בזה און ליין דרך קישור מיוחד. היה קונצרט נהדר. שמחה שסוף סוף היא חוזרת לעניינים, עכשיו שקיבלה את היתר העבודה (הזמני בינתיים) לאחר שלוש שנים. נקווה שהויזה כבר לא תתאחר לבוא.......

לפני שנסעה לקונצרט חגגנו (בעיקר עבור סביבוני, שחיכה לזה כבר שבועות) את השנה האזרחית החדשה - כמיטב המסורת הרוסית שכלתי התחנכה עליה - עם קישוטים וקשקושים ומתנות. למרות המחלה והחולשה סביבוני מאד שמח ואפילו ניסה לשחק עם המשחקים והצעצועים שהוא וקיקה קיבלו. 

מחר חוגגים לקיקה יום הולדת שנתיים, ואחר הצהריים ניסע לשדה התעופה. 

היה טוב להיות ביחד, למרות המחלות והקור המקפיא. היה חשוב לבלות את זמן האיכות הזה עם הנכדים וגם עם בני וכלתי. היה טוב.

עד לפעם הבאה