למרבה הפלא השרב הסתיים ואנחנו נהנים מאד מהקרירות של הימים האחרונים.
בימי השרב העצים המסכנים שלנו פשוט "התפשטו" להם מכל מה שיכלו, והחצר התמלאה עלים, פרחים, והרבה מאד לימונים - שבעליהם המקוריים פשוט לא יכלו לסבול לסחוב עוד בחום הכבד.
בששי הגיעו בתי עם חתני והנכדים בשעות אחר הצהריים וזו היתה חגיגה של ממש - כולם היו במצב רוח נהדר, ובראשם נוקת המתוקה שעשתה לכולנו שמח וטוב על הלב.
הקדמנו לתת לה את מתנת יום ההולדת שלה (שיחול בחודש הבא) - בסוף מצאתי בימבה ורודה בתוספת מקל דחיפה וגם "תושבת" לרגליים שכאשר מסירים אותו היא יכולה לדחוף את עצמה - ואף נהנית מזה מאד!
הדבר היחיד שלא ידעתי מראש לגבי הבימבה הזאת, הוא שכאשר לוחצים על כפתורים על ההגה, היא משמיעה מוסיקת ריקודים מטורפת - שאולי לאורך זמן תשגע את בתי ואת חתני (וגם את הילדים הגדולים) אבל בינתיים הקטנה כל כך נהנית מזה ומנענת את כל הגוף והזרועות לפי הקצב - שהם מסכימים לכל דבר.
הבילוי הזה עם הילדים והנכדים מאד שימח אותנו, גם את T - שהיה ממש זקוק לזה - והיה ערב מוצלח ביותר.
הגדולים נשארו לישון, ושיחקנו "החבילה הגיעה" - כאשר חכמוד מבלף על ימין ועל שמאל (לגבי כמה יצא לו בקוביה, איפה בדיוק ה"חייל" שלו עמד על הלוח, ועוד). בסוף נשמותק ניצח, וחכמוד השתדל לקבל את זה כמו גיבור. זה לא היה לו קל.
שמתי לב שחכמוד זקוק להרבה חיבוקים - החזרה לשיגרה מלאה בבית הספר לא עשתה לו טוב.
ה"קפסולות" של 15 ילדים בכיתה היתה מוצלחת מאד עבור שני הנכדים, והם חזרו הביתה רגועים ובלי המתח המתמיד שמלווה אותם משום מה בדרך כלל.
אז כאשר בלילה חכמוד הופיע אצלי במיטה, חיבקתי אותו חזק ולא שלחתי אותו בחזרה למיטתו וישנו ככה מחובקים עד הבוקר. בבוקר נשמותק הצטרף, וחשבתי לעצמי שרגעים כאלה של אושר שווים את הכרת תודתי המלאה.
T הכין להם קרפים כמובן, כמיטב המסורת של שבת בבוקר, וביחד צפינו בסרט "הסיפור שאינו נגמר" - שהתחלתי אי אז להקריא להם אבל הם נשברו באמצע ועזבנו את זה. מהסרט - מתומצת ומפושט יותר - הם נהנו מאד, ובתי הגיעה באמצע יחד עם נוקת (שנרדמה באוטו בדרך, והמשיכה לישון על בתי תוך כדי הצפיה בסרט) וישבה איתנו לצפות עד שהסרט נגמר.
כשנוקת התעוררה וראתה שהיא מוקפת בכל מי שהיא אוהבת - האחים המתוקים שלה וסבא וסבתא - היא שמחה נורא. זה היה ממש בוקר של כיף.
יחד איתם נסענו לדיור המוגן של הורי, התיישבנו בצל משני צידי הגדר ופטפטנו. זו היתה מתנה מיוחדת עבור הורי לראות את הנינים המתוקים, אותם הם זוכים בחודשיים האחרונים לראות רק דרך סרטונים ותמונות או שיחות וידאו.
המשכנו לשבת ולדבר איתם עוד הרבה אחרי שבתי והקטנים נסעו הביתה, נהנים מהביחד המוזר המאולתר ומזג האוויר המשופר.
meanwhile in Boston ....בני וכלתי שולחים לנו סרטונים של תינוקי, שגילה את חדוות ההליכה, והמשחק האהוב עליו הוא ללכת מאמא לאבא ומאבא לאמא - ולאחרונה לומד גם לטייל עם אחד מהם יד ביד (בתחתית הפוסט מצרפת צילום מסך מתוך סרטון וידאו - כן, יודעת שזה לא באיכות הכי טובה) .
אין שם בינתיים חדש מבחינת תעסוקה - אין עדיין אירועים, הופעות וכדומה - ובני וכלתי ממשיכים ללמד מוסיקה בזום. לא קל.
בענייני הפוליטיקה/המשפט/הקרקס-שיהרוס-את-המדינה-בסוף אני לא רוצה לומר דבר (נוסף) כרגע, אבל בענייני הקורונה יש לי המון תהיות.
נראה שהמצב בארץ באמת טוב, למרות שפתחו עוד ועוד והקלו עוד ועוד (וגם את ההנחיות שנותרו אנשים לא ממש מקיימים, עד כמה שאני ראיתי).
ואני באמת (אבל באמת!) לא מצליחה להבין מה ההבדל בינינו לבין ארה"ב למשל.
מספר המתים בארה"ב, באיטליה, בספרד - פר מספר האנשים באוכלוסיה - הוא זהה.
ולעומת זאת אצלנו זה הרבה הרבה הרבה פחות. משמעותית פחות.
והרי מערכת הבריאות שלנו היתה ועודנה בקריסה עוד לפני כן הקורונה.
אז מה ההבדל? לא ברור לי.
וכן אני יודעת שהתחלנו לסגור ולהיערך בזמן, אפילו קצת לפני הזמן. זה כל מה שהיה צריך?
מתוך 3 אנשים בסביבה הקרובה/רחוקה שלי שחלו בקורונה - אחד נפטר (הירקן שלנו, בן 61), אחד חלה מאד קשה והיה בסכנת חיים (רוכב אופניים בסביבות החמישים פלוס במצב גופני מעולה) אבל החלים בסוף, ואחד (הדוד של חתני) היה חולה לא קשה אבל המון המון זמן עד שהחלים. חודש בערך.
כלומר - אין לזלזל בכלל בנגיף הזה.
אז מה בכל זאת קרה / קורה כאן שלא קרה בארצות אחרות?
וא פרו פו קורונה הורי נבדקו ונמצאו שליליים. הייתי מתפלאת מאד לו היו יוצאים חיוביים, אחרי הבידוד הארוך שלהם.
הם עדיין מבודדים את עצמם, וזה בסדר גמור.
אנחנו עדיין לא נפגשנו עם חברים - ואני מתלבטת לגבי זה.
בינתיים ממשיכה עם השיגרה שלי - מאמנת, עורכת אלבומי תמונות לנכדים, מנתחת מפות אסטרולוגיות, קוראת, צופה בסדרות וסרטים, מתעמלת. את חדר הכושר שלנו (שנמצא בדיור המוגן של הורי) יפתחו "בין 12-17" החל מיום רביעי הקרוב.
באמת שעות מוזרות לפתוח לקהל הרחב (העובד, ברובו) את הבריכה וחדר הכושר.
אני מבינה את ההפרדה בינינו לבין הדיירים, אבל גם לדיירים מותר להשתמש בו רק בשעות הבוקר.
ולא בסופי שבוע.
הם פשוט תפסו טרמפ על הקורונה, החבר'ה האלה בדיור המוגן, והתחילו לחסוך בהוצאות.
על חשבון הדיירים ועל חשבון חברי המועדון.
נראה לי שבקרוב ניאלץ להתעמת איתם - גם על זה וגם על זה.
בימי השרב העצים המסכנים שלנו פשוט "התפשטו" להם מכל מה שיכלו, והחצר התמלאה עלים, פרחים, והרבה מאד לימונים - שבעליהם המקוריים פשוט לא יכלו לסבול לסחוב עוד בחום הכבד.
בששי הגיעו בתי עם חתני והנכדים בשעות אחר הצהריים וזו היתה חגיגה של ממש - כולם היו במצב רוח נהדר, ובראשם נוקת המתוקה שעשתה לכולנו שמח וטוב על הלב.
הקדמנו לתת לה את מתנת יום ההולדת שלה (שיחול בחודש הבא) - בסוף מצאתי בימבה ורודה בתוספת מקל דחיפה וגם "תושבת" לרגליים שכאשר מסירים אותו היא יכולה לדחוף את עצמה - ואף נהנית מזה מאד!
הדבר היחיד שלא ידעתי מראש לגבי הבימבה הזאת, הוא שכאשר לוחצים על כפתורים על ההגה, היא משמיעה מוסיקת ריקודים מטורפת - שאולי לאורך זמן תשגע את בתי ואת חתני (וגם את הילדים הגדולים) אבל בינתיים הקטנה כל כך נהנית מזה ומנענת את כל הגוף והזרועות לפי הקצב - שהם מסכימים לכל דבר.
הבילוי הזה עם הילדים והנכדים מאד שימח אותנו, גם את T - שהיה ממש זקוק לזה - והיה ערב מוצלח ביותר.
הגדולים נשארו לישון, ושיחקנו "החבילה הגיעה" - כאשר חכמוד מבלף על ימין ועל שמאל (לגבי כמה יצא לו בקוביה, איפה בדיוק ה"חייל" שלו עמד על הלוח, ועוד). בסוף נשמותק ניצח, וחכמוד השתדל לקבל את זה כמו גיבור. זה לא היה לו קל.
שמתי לב שחכמוד זקוק להרבה חיבוקים - החזרה לשיגרה מלאה בבית הספר לא עשתה לו טוב.
ה"קפסולות" של 15 ילדים בכיתה היתה מוצלחת מאד עבור שני הנכדים, והם חזרו הביתה רגועים ובלי המתח המתמיד שמלווה אותם משום מה בדרך כלל.
אז כאשר בלילה חכמוד הופיע אצלי במיטה, חיבקתי אותו חזק ולא שלחתי אותו בחזרה למיטתו וישנו ככה מחובקים עד הבוקר. בבוקר נשמותק הצטרף, וחשבתי לעצמי שרגעים כאלה של אושר שווים את הכרת תודתי המלאה.
T הכין להם קרפים כמובן, כמיטב המסורת של שבת בבוקר, וביחד צפינו בסרט "הסיפור שאינו נגמר" - שהתחלתי אי אז להקריא להם אבל הם נשברו באמצע ועזבנו את זה. מהסרט - מתומצת ומפושט יותר - הם נהנו מאד, ובתי הגיעה באמצע יחד עם נוקת (שנרדמה באוטו בדרך, והמשיכה לישון על בתי תוך כדי הצפיה בסרט) וישבה איתנו לצפות עד שהסרט נגמר.
כשנוקת התעוררה וראתה שהיא מוקפת בכל מי שהיא אוהבת - האחים המתוקים שלה וסבא וסבתא - היא שמחה נורא. זה היה ממש בוקר של כיף.
יחד איתם נסענו לדיור המוגן של הורי, התיישבנו בצל משני צידי הגדר ופטפטנו. זו היתה מתנה מיוחדת עבור הורי לראות את הנינים המתוקים, אותם הם זוכים בחודשיים האחרונים לראות רק דרך סרטונים ותמונות או שיחות וידאו.
המשכנו לשבת ולדבר איתם עוד הרבה אחרי שבתי והקטנים נסעו הביתה, נהנים מהביחד המוזר המאולתר ומזג האוויר המשופר.
meanwhile in Boston ....בני וכלתי שולחים לנו סרטונים של תינוקי, שגילה את חדוות ההליכה, והמשחק האהוב עליו הוא ללכת מאמא לאבא ומאבא לאמא - ולאחרונה לומד גם לטייל עם אחד מהם יד ביד (בתחתית הפוסט מצרפת צילום מסך מתוך סרטון וידאו - כן, יודעת שזה לא באיכות הכי טובה) .
אין שם בינתיים חדש מבחינת תעסוקה - אין עדיין אירועים, הופעות וכדומה - ובני וכלתי ממשיכים ללמד מוסיקה בזום. לא קל.
בענייני הפוליטיקה/המשפט/הקרקס-שיהרוס-את-המדינה-בסוף אני לא רוצה לומר דבר (נוסף) כרגע, אבל בענייני הקורונה יש לי המון תהיות.
נראה שהמצב בארץ באמת טוב, למרות שפתחו עוד ועוד והקלו עוד ועוד (וגם את ההנחיות שנותרו אנשים לא ממש מקיימים, עד כמה שאני ראיתי).
ואני באמת (אבל באמת!) לא מצליחה להבין מה ההבדל בינינו לבין ארה"ב למשל.
מספר המתים בארה"ב, באיטליה, בספרד - פר מספר האנשים באוכלוסיה - הוא זהה.
ולעומת זאת אצלנו זה הרבה הרבה הרבה פחות. משמעותית פחות.
והרי מערכת הבריאות שלנו היתה ועודנה בקריסה עוד לפני כן הקורונה.
אז מה ההבדל? לא ברור לי.
וכן אני יודעת שהתחלנו לסגור ולהיערך בזמן, אפילו קצת לפני הזמן. זה כל מה שהיה צריך?
מתוך 3 אנשים בסביבה הקרובה/רחוקה שלי שחלו בקורונה - אחד נפטר (הירקן שלנו, בן 61), אחד חלה מאד קשה והיה בסכנת חיים (רוכב אופניים בסביבות החמישים פלוס במצב גופני מעולה) אבל החלים בסוף, ואחד (הדוד של חתני) היה חולה לא קשה אבל המון המון זמן עד שהחלים. חודש בערך.
כלומר - אין לזלזל בכלל בנגיף הזה.
אז מה בכל זאת קרה / קורה כאן שלא קרה בארצות אחרות?
וא פרו פו קורונה הורי נבדקו ונמצאו שליליים. הייתי מתפלאת מאד לו היו יוצאים חיוביים, אחרי הבידוד הארוך שלהם.
הם עדיין מבודדים את עצמם, וזה בסדר גמור.
אנחנו עדיין לא נפגשנו עם חברים - ואני מתלבטת לגבי זה.
בינתיים ממשיכה עם השיגרה שלי - מאמנת, עורכת אלבומי תמונות לנכדים, מנתחת מפות אסטרולוגיות, קוראת, צופה בסדרות וסרטים, מתעמלת. את חדר הכושר שלנו (שנמצא בדיור המוגן של הורי) יפתחו "בין 12-17" החל מיום רביעי הקרוב.
באמת שעות מוזרות לפתוח לקהל הרחב (העובד, ברובו) את הבריכה וחדר הכושר.
אני מבינה את ההפרדה בינינו לבין הדיירים, אבל גם לדיירים מותר להשתמש בו רק בשעות הבוקר.
ולא בסופי שבוע.
הם פשוט תפסו טרמפ על הקורונה, החבר'ה האלה בדיור המוגן, והתחילו לחסוך בהוצאות.
על חשבון הדיירים ועל חשבון חברי המועדון.
נראה לי שבקרוב ניאלץ להתעמת איתם - גם על זה וגם על זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה