השעות האחרונות ההן של יום הזיכרון, כאשר האווירה עדיין עמוק בתוך הזיכרון והשכול והכאב אבל השעון כבר מרמז על יום העצמאות הקרב ובא, תמיד היו שעות קסומות בעיני, משום מה.
כאילו לא משנה מה קורה, החיים חזקים יותר מכל דבר, ובסוף מוצאים את הדרך - כל אחד בזמן שלו, בדרך שלו, בעוצמה שמתאימה לו - לחגוג את העובדה שיש לנו מדינה. עבורי זה עדיין לא מובן מאליו שיש לנו מדינה.
איך נראית עכשיו המדינה הזאת, עד כמה אני מזוהה עם רוב אזרחיה, עד כמה אני מתקוממת נגד חלק ניכר (הולך וגובר) ממעלליה - לפני ותוך כדי הקורונה - אני מניחה את זה כרגע בצד.
על שער ביתי דגל ישראל, כמו בכל שנה.
הסגר של יום העצמאות, שנכפה עלינו מיד אחרי שהתחילו דווקא להתיר את כל הרסנים, ואנשים התחילו להתנהל בחופשיות כאילו אין קורונה בעולם (תופעה שמוזרה בעיני בפני עצמה) דווקא התאים לי.
הציפורים צייצו להן את שיריהן (וגם לא הטרידו אותן הצפירות) ואני האזנתי להן וקראתי בספר שלי (חזרתי אל "אן מאבונלי" - כל הטרילוגיה מההתחלה, הספר המקורי באנגלית)
יצאנו גם להליכה ארוכה - וכמובן צפינו בסרטים ובסדרות.
לא ראינו כלל את תכניות יום העצמאות בטלוויזיה, פרט לטקס הדלקת המשואות - שעליו אני לא מוותרת ושבלי קשר לכל המסביב. עדיין מרגשים אותי האנשים האלה, החיים שלהם, הפעילות שלהם שלשמה הם נבחרו להדליק את המשואה.
הרי למרות איך שמירי רגב מציגה את זה: לא היא בחרה בהם.
התרגשתי מהם והתרגשתי מהעבודה שהם התרגשו.
בששי החלטנו לארח את בתי והמשפחה לארוחת ערב והנכדים הגדולים גם נשארו לישון.
ניצלנו את העובדה שהם עדיין בבידוד חברתי כבר מעל לחודש ולא נפגשים עם אף אחד.
הבנו שמרגע שהם יחזרו לבית הספר נצטרך שוב לחכות ולראות מה קורה עם הקורונה. האם יגיע גל ההתפרצות השני? האם שחררו את ההגבלות מוקדם מדי?
הביקור היה אושר גדול. כולנו נהנינו מאד - כולל נוקת, שהיתה מאושרת לראות אותנו, לזחול בגינה ובבית, לגלות פינות חדשות שלא הכירה ולשחק עם האחים שלה, להתקלח באמבטיית התינוקות ולאכול ארוחת ערב בתאבון רב.
כשבתי וחתני נסעו עם נוקת הביתה, עלינו עם נשמותק וחכמוד לחדר שלנו, הם התקלחו וצחצחו שיניים ונכנסו למיטה שלנו לראות סרט בטלוויזיה. כשנגמר הסרט הם קראו לי. הם עברו למיטו שלהם, הקראתי להם סיפור "פינוקי אופה עוגה" על פי המסורת שפיתחנו השנה, להקריא סיפור של קטנים לפני השינה, חיבקתי ונישקתי אותם וירדתי לסלון.
כשעלינו לבסוף לישון, לא מצאתי את נשמותק במיטתו. ואז בחושך הבחנתי שהוא נכנס עם חכמוד למיטה שלו.
השניים האלה מאד מאד התקרבו בתקופה של הקורונה, עוד יותר מאשר קודם. עכשיו הם גם לפעמים ישנים יחד באותה המיטה. צילמתי אותם בלי פלאש אז לא רואים טוב כל כך, אבל לא התאפקתי. הם היו כל כך חמודים ביחד.
אחרי ארוחת בוקר של אלופים, יצאנו להליכה ביישוב.
הנכדים היו עם הסקייטבורדים שלהם, וכך עשינו סיבוב ארוך - שבחלקו הם יכלו לגלוש להנאתם ובחלקו הלכו עם הסקייטבורד ביד (בעליות).
אחרי שנחו מעט ושתו הרבה מים, עוד שיחקו כדורגל עם T, עד שחתני הגיע לקחת אותם הביתה.
זה באמת היה סופשבוע של אושר לכולם.
אין לי מושג מתי שוב נתראה, אבל הביקור הזה מילא לנו מעט את המצברים.
כאילו לא משנה מה קורה, החיים חזקים יותר מכל דבר, ובסוף מוצאים את הדרך - כל אחד בזמן שלו, בדרך שלו, בעוצמה שמתאימה לו - לחגוג את העובדה שיש לנו מדינה. עבורי זה עדיין לא מובן מאליו שיש לנו מדינה.
איך נראית עכשיו המדינה הזאת, עד כמה אני מזוהה עם רוב אזרחיה, עד כמה אני מתקוממת נגד חלק ניכר (הולך וגובר) ממעלליה - לפני ותוך כדי הקורונה - אני מניחה את זה כרגע בצד.
על שער ביתי דגל ישראל, כמו בכל שנה.
הסגר של יום העצמאות, שנכפה עלינו מיד אחרי שהתחילו דווקא להתיר את כל הרסנים, ואנשים התחילו להתנהל בחופשיות כאילו אין קורונה בעולם (תופעה שמוזרה בעיני בפני עצמה) דווקא התאים לי.
הציפורים צייצו להן את שיריהן (וגם לא הטרידו אותן הצפירות) ואני האזנתי להן וקראתי בספר שלי (חזרתי אל "אן מאבונלי" - כל הטרילוגיה מההתחלה, הספר המקורי באנגלית)
יצאנו גם להליכה ארוכה - וכמובן צפינו בסרטים ובסדרות.
לא ראינו כלל את תכניות יום העצמאות בטלוויזיה, פרט לטקס הדלקת המשואות - שעליו אני לא מוותרת ושבלי קשר לכל המסביב. עדיין מרגשים אותי האנשים האלה, החיים שלהם, הפעילות שלהם שלשמה הם נבחרו להדליק את המשואה.
הרי למרות איך שמירי רגב מציגה את זה: לא היא בחרה בהם.
התרגשתי מהם והתרגשתי מהעבודה שהם התרגשו.
בששי החלטנו לארח את בתי והמשפחה לארוחת ערב והנכדים הגדולים גם נשארו לישון.
ניצלנו את העובדה שהם עדיין בבידוד חברתי כבר מעל לחודש ולא נפגשים עם אף אחד.
הבנו שמרגע שהם יחזרו לבית הספר נצטרך שוב לחכות ולראות מה קורה עם הקורונה. האם יגיע גל ההתפרצות השני? האם שחררו את ההגבלות מוקדם מדי?
הביקור היה אושר גדול. כולנו נהנינו מאד - כולל נוקת, שהיתה מאושרת לראות אותנו, לזחול בגינה ובבית, לגלות פינות חדשות שלא הכירה ולשחק עם האחים שלה, להתקלח באמבטיית התינוקות ולאכול ארוחת ערב בתאבון רב.
 |
| על הספסל בגינה |
 |
| בתוך אוהל הכדורים |
כשעלינו לבסוף לישון, לא מצאתי את נשמותק במיטתו. ואז בחושך הבחנתי שהוא נכנס עם חכמוד למיטה שלו.
השניים האלה מאד מאד התקרבו בתקופה של הקורונה, עוד יותר מאשר קודם. עכשיו הם גם לפעמים ישנים יחד באותה המיטה. צילמתי אותם בלי פלאש אז לא רואים טוב כל כך, אבל לא התאפקתי. הם היו כל כך חמודים ביחד.
 |
| קרפים לארוחת בוקר כמו בימים הטובים |
הנכדים היו עם הסקייטבורדים שלהם, וכך עשינו סיבוב ארוך - שבחלקו הם יכלו לגלוש להנאתם ובחלקו הלכו עם הסקייטבורד ביד (בעליות).
אחרי שנחו מעט ושתו הרבה מים, עוד שיחקו כדורגל עם T, עד שחתני הגיע לקחת אותם הביתה.
זה באמת היה סופשבוע של אושר לכולם.
אין לי מושג מתי שוב נתראה, אבל הביקור הזה מילא לנו מעט את המצברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה