השבוע התחיל באותה אינטסיביות של כל השבועות האחרונים.
אני עדיין חיה בתחושה של "עסוקה כל הזמן", שאין זמן לשום דבר. אבל בפועל יש הספק ובכל יום מסומן עוד V ברשימת המטלות. יש התקדמות.
מצד אחד אבא ממשיך להשתפר אבל הוא חטף שיעול נוראי - כזה שבו הוא ממש משתנק - במשך כל שעות היום ובעיקר, מסכן ומסכנים חבריו לחדר - בלילה.
דבר אחד ברור כבר אפשר לומר על מוסד השיקום הזה. הוא מצוין בכל מה שקשור לשיקום עצמו, ליחס לפציינטים, לתנאי המגורים. אבל בכל הקשור לטיפול הרפואי - הקפדה על התרופות הקבועות, תשומת לב למצבו הרפואי של הפציינט בלי קשר לשיקום עצמו - הם ממש (אבל ממש!) גרועים.
זה היה ככה מהיום הראשון. יש שם איזה פרופסור יהיר ביותר שהוריד לאבא תרופות קבועות מהרשימה בלי להסביר ובלי להניד עפעף. במהלך השבועות כמובן שהיו לכך השלכות, כמו פרפור בגלל שהורידו תרופה ללב. עצבנות וכאבים ברגליים בלילות כי הורידו תרופה נוירולוגית. וה"הברקה" הנוכחית: הורידו מינון של תרופה משתנת וכמובן שהחלה הצטברות נוזלים, גם בבטן וגם בריאות, וזה כנראה גרם לשיעול וכתוצאה מכך גם לזיהום קל בסימפונות (או שזה לא קשור).
בנוסף, קלינאי התקשורת שחרר את אבא מהר מדי מהסמכת הנוזלים, לדעתנו. יש חשש שעדיין הבליעה שלו לא חזרה במאה אחוז למצב תקין, ושגם כך חודרים מים לריאות בטעות. בקיצור, הוא שוב מסמיך מעט את כל הנוזלים שהוא שותה. וכמובן החזירו לו את הפוסיד.
אנחנו לא מצליחים להבין בשביל מה לשחק בכלל עם התרופות ועם המינונים שלהם באדם בן תשעים חולה לב שבעמל רב הגיע לאיזון כלשהו.
אז כרגע הוא על אנטיביוטיקה ופוסיד וכל מה שהוא צריך - ולילה אחד עבר בשלום, אבל למחרת כבר היה שיעול נוראי כל הלילה שוב. באמת באמת לא רצינו לחזור למצב שבו הוא היה כשאשפזנו אותו בספטמבר! נראה אם יצליחו לפתור לו את זה.
בששי בתי והמשפחה הגיעו לארוחת ערב ושרי החליטה להישאר לישון אצלנו, לבד, למרות שנשמותק החליט שהוא לא. היא ממש נקשרה אלינו כבר וכיף לה איתנו. זה ממש מחמם את הלב. לקח יותר זמן מאשר עם הבנים, היא היתה מחוברת בטבור לבתי במשך הרבה זמן. ורק לאחרונה אני רואה שהיא משתחררת. גם איתנו, גם עם הסבתא השנייה.
קבלתי החלטה בכלל לא לנסות להעביר אותה למיטה משלה, ולאפשר לה לישון איתנו כל הלילה במיטה שלנו. זה דווקא שיפר את איכות השינה שלנו, כי גם כשהיא התעוררה, היא פשוט התכרבלה איתי יותר צמוד והמשיכה לישון. בבוקר היא קמה במצב רוח מחויך, ביקשה מ-T וואפל בלגי, צפתה בסרט "היורשים" מתחילתו ועד סופו ואז אמרה ש"היא רוצה עוד פרק" כאילו זו סידרה. כמובן שלא מצאנו "עוד פרק", אבל היא בחרה סרט נוסף, על "זומבים", וכשהיינו צריכים לקחת אותה הביתה לפני שהוא הסתיים, היא המשיכה לצפות בו בבית. לא הייתי מגדירה את שני הסרטים האלה כתואמי גילה, אבל הילדה יודעת מה היא אוהבת.
ל-T היה התקף כאב חזק לפני כמה ימים, אחרי הפוגה של 5 שבועות, ועוד אחד חלש יותר הבוקר. יש לו תור למומחה בקעים, שאולי יעלה השערות חדשות לגבי הבקע בבטנו העליונה ואם יש לו או אין לו קשר להתקפי הכאב האלה.
סיימתי להגיש לביטוח הלאומי עבור אבא תביעה לגמלת סיעוד, והעובדת הסוציאלית של האחוזה המליצה לי להגיש אחת גם עבור אמא. אמא אמורה לקבל את הרמה הנמוכה ביותר, אבל עדיין כדאי לנסות לקבל משהו.
השבוע אפילו נערכה פגישה עם מטפלת פוטנציאלית.
זה קרה בזכות אחת הפעמים שהיינו אצל הורי בבית (כשאמא שלי היתה אצל אבא בשיקום). יצאנו מהבית ופגשנו על השביל מטפלת פיליפינית עם שכנה של הורי בכיסא גלגלים. עצרתי אותן בנימוס ושאלתי אם אולי המטפלת מכירה מישהי שהתפנתה לאחרונה ומחפשת עבודה. אז התברר שיומיים קודם לכן נפטרה קשישה באחוזה (שגם בעלה נפטר בקיץ...באמת טרגדיה משפחתית) והמטפלת שלהם היא חברה של זו, וקיבלנו את הפרטים שלה.
שוחחנו איתה וגם עם התאגיד שמעסיק אותה, הפגשנו אותה עם הורי ושוחחנו איתה על התנאים שהיא מבקשת ועל מה שיידרש ממנה אצל הורי...וכולם הביעו רצון לנסות. הכי חשוב, היא הסכימה לחכות עד שאבא ישתחרר משיקום. אני מניחה שכיוון שהכל ממש טרי שם במשפחת המנוחה, עדיין לא נוצר לחץ למצוא את הקשיש הבא. בכל מקרה אמרנו לה שהיא תוכל להתגורר כבר אצל הורי אם לא יהיה לה היכן לשהות. מה שכן, היא ביקשה שבוע ניסיון אצל הורי, לכשאבא יחזור, ורק אז לאשר להתחיל בתהליך הביורוקרטי. זה נשמע הגיוני לשני הצדדים.
אני לא בטוחה בכלל שניתן יהיה להאריך לה את הויזה, כי היא כבר הרבה שנים בישראל, אבל בגלל המלחמה יש הרבה מאד הקלות בנושא הזה, ואולי יתמזל מזלנו. ובכל מקרה כל עוד מגישים את הבקשה וממתינים לתשובה, לפחות תהיה מישהי מנוסה מאד ושעושה רושם של טובת לב, לעזור וגם להרגיל את הורי לנוכחות מטפלת. שניהם אגב, גם אמא וגם אבא, התרשמו ממנה לטובה.
אני מניחה שלא הכל יילך חלק.......אבל זו התחלה של תהליך.
עוד השבוע, בדרך לביקור היומי אצל אבא, ראינו פתאום המון אנשים חונים בצד הכביש ומשתטחים על הארץ. לקח לנו דקה להבין שלכאורה היתה אזעקה, אבל האפליקציה שלי לא צפצפה, וכשבדקתי באמת לא היתה התרעה באזור הזה. כשעברנו ליד האנשים הם הצביעו לשמיים, וראינו שלושה יירוטים, אבל כאמור - ההתרעה היתה באזורים כפר סבא ורעננה, ואנחנו עוד היינו הרבה יותר צפונים משם. בכל מקרה - זו "שיגרת החירום" המתמשכת. איכשהו, כולנו נירמלנו גם את זה.
עם 'מחברת' עוד לא הצלחתי להיפגש השבוע אבל ראיתי את 'היידי' סוף סוף, אחרי שלא התראינו מאז שטסתי לחו"ל, והיה ממש טוב להיפגש.
אז זה מה שיש בינתיים. והצלחתי לא לומר מילה על פוליטיקה ואפילו כמעט כלום על "המצב".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה