בתאריך 31/10/2025 שאל טליק במדור השרביט החם לגבי הרגלי שנת הצהריים שלנו, אם קיימים בכלל.
טליק גם שואל איך היה בילדותנו - האם הורינו ישנו בצהריים? האם היה צורך לשמור על שקט בין שתיים לארבע?
אז התשובה לשאלה האם אני ישנה צהריים היא כן. היום, ובשנים האחרונות, אני משתדלת לישון כל יום צהריים.
לא תמיד זה מתאפשר כמובן, אבל בימי שיגרה רגילים אנחנו קמים מוקדם, מקיימים את שיגרת היום שלנו, אוכלים ארוחת צהריים ואז עולים לנוח. כשקמים מהשנ"צ מקיימים את שיגרת מחצית היום השנייה.
בטיולים, כשמתאפשר, אנחנו מגיעים למלון בסביבות שלוש/ארבע אחר הצהריים, מתקלחים, נחים, ואז יוצאים שוב.
לא תמיד זה היה ככה עבורי. בתור ילדה ובטח בתור נערה - לא אהבתי לישון בצהריים. גם כשיצא לי לשנו"ץ, הייתי קמה "הפוכה" והרבה פעמים עצבנית. אז בדרך כלל לא ישנתי בצהריים.
בעלי היקר, לעומת זאת, מאז ומתמיד אהב לשנו"ץ, ובעצם כשהתחלנו לצאת - עוד כשהייתי בתיכון והוא בצבא - למדתי ממנו לישון צהריים בשבתות, כאשר היה מגיע הביתה.
כשהייתי קטנה השעות שבין שתיים לארבע היו קודש. אסור היה להרעיש ואסור היה לרדת לשחק בחוץ.
אני זוכרת את הורי ישנים צהריים בשבתות - אני גם זוכרת אותם ישנים עד מאוחר בשבת בבוקר - אבל באמצע השבוע היה נדיר שאבא יהיה בבית בשעות הצהריים, ואמא לפעמים היתה מנסה לישון "סִיֶאסְטַה", כפי שהם קראו לזה (בכל זאת מוצאם מארגנטינה), אבל לא תמיד הצליחה.
במיוחד אחרי שאחי נולד, הוא לא ראה זאת בעין יפה בתור תינוק. אני זוכרת יום אחד שהיא נשכבה לישון - המיטה של הורי היתה בסלון, לא היה להם חדר שינה נפרד. אחי התעצבן, ניגש למיטה עם כפכף של "ד"ר שול" והחטיף לה אותו בפנים תוך כדי שינה.
כן, כן, בתור תינוק, פעוט, ילד ואף כנער - היו לאחי התפרצויות זעם ואלימות כאלה שהופנו הרבה פעמים כלפי הורי או כלפי חפצים בבית. זה מדהים ומוזר להיזכר בזה עכשיו, כשהוא כל כך שקט ומְרַצֶּה ומופנם ולא מביע אף פעם כעס. אבל עד תחילת שנות העשרים שלו, אפילו, זה היה קורה מדי פעם.
אני זוכרת את אמא שלי מסתובבת עם משקפי שמש באוניברסיטה, עונה לאנשים איך קיבלה את החבורה הזו ומקבלת מבטים מלאי רחמים כשהם היו בטוחים שהיא ממציאה, שבטוח היא חטפה מבעלה.
אבל בחזרה לשנ"ץ.....
גם כשהורי לא ישנו ולא היו בבית, אסור היה לנו לצאת לשחק "בדשא" בין שתיים לארבע - כך קראנו לחצר שהיתה משותפת לשלושה בניינים שהיו מסודרים בצורת "חית". בארבע כאילו ניתן האות וכולנו היינו יורדים למטה ונפגשים ב"דשא".
אבל בין שתיים לארבע אסור היה להרעיש בחוץ וכל הילדים נשארו בבתים שלהם בשקט. קראתי, הקשבתי לתכניות ילדים ברדיו בשעה שתיים ב"גל הקל" של קול ישראל (לימים רשת ב'), הכנתי שיעורי בית..שיחקתי עם אחי. אלה היו שעות קדושות של שקט בכל השכונה.
בבגרותי, בכל השנים בהן עבדתי לא יכולתי לישון בצהריים במהלך שבוע העבודה.
הייתי מגיעה הביתה אחר הצהריים - בארבע (כשהילדים עוד היו קטנים) ובהמשך יותר ויותר מאוחר, והיום היה ממשיך ברצף עד אחרי שהייתי מסיימת עם המקלחות, ארוחת הערב וההשכבה של הילדים.
בערבים בדרך כלל הייתי לבד, T עבד במסעדה או במקומות לאירועים והיה חוזר מאד מאוחר בלילה.
הרבה פעמים אחרי שהילדים נרדמו הייתי הולכת לשכנה לשבת אצלם ולשתות תה/קפה ולקשקש והיו תקופות שרקדתי ריקודי עם או יצאתי לפאבים עם גיסי וגיס-טי עד ש-T היה מסיים לעבוד.
זה היה מטורף, הייתי ישנה משהו כמו ארבע שעות בלילה, קמה מוקדם ונוסעת לעבודה.....וחוזר חלילה.
אבל מאז שעזבתי את תחום המחשבים ואת מקום העבודה האחרון שלי בשנת 2012 (כשפתחתי את הבלוג) הרגלתי את עצמי שוב לישון כמעט כל יום בצהריים - זה מחלק לי את היום לשניים ואז בערב אני לא ממוטטת מעייפות גם כשאני קמה בחמש בבוקר להתעמל.
ממליצה בחום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה