אזור הדרום לא יודע מנוחה, הוא מופגז כל הזמן.
בכל בוקר אני בודקת באפליקציה של פיקוד העורף מה עבר על בתי (בהרצליה) ואחי (בפתח תקווה) בלילה הזה, ובכלל ביממה האחרונה.
כבר כמה ימים שהאזעקות לא מגיעות לא להרצליה ולא לאזור שלנו, אבל פתח תקווה מופגזת כל יום וכל לילה. עניין של מזל, של זווית, של טווח.
הצלחתי לא להקשיב לחדשות ביומיים האחרונים ובכל זאת מטפטף לי מידע, כי T מקשיב וכי איכשהו זה תמיד מטפטף - ואני יודעת שלא טוב. לא טוב בדרום וגם לא טוב בצפון, ועלול להיות הרבה יותר גרוע. ולא טוב בתוך המדינה, במצב בין האזרחים היהודים לערבים. ולא טוב בפוליטיקה. ממש ממש לא טוב.
אני שמחה שבני וכלתי עם סביבוני נמצאים בצפון עכשיו ובינתיים, לפחות, שקט שם והם מטיילים בשמורות טבע ונפגשים עם חברות של כלתי ומצליחים לנהל חופשה נורמלית.
עדיין לא ברור אם בכלל תהיה להם טיסה הביתה לבוסטון ביום ששי. אולי הם ייתקעו בישראל עוד כמה זמן.
ל-T היה התקף כאב באזור הבטן העליונה ביום ששי, התקף ממש גדול די דומה למה שהוא חווה בשבוע שעבר, כאשר הובהל למיון. אבל הפעם הוא ידע מה זה, או יותר נכון - מה זה לא (התקף לב) ופשוט התעקש לחכות שזה יעבור, וזה אכן עבר תוך רבע שעה בערך. רבע שעה/עשרים דקות של סבל נוראי.
חשבתי לנסוע עם T לאולטרסאונד שלו אבל עכשיו הוא יצא לבד עם האופנוע. אז לא נותר לי אלא להישאר כאן ולחכות.
איכשהו אנחנו תולים המון תקוות בתוצאות האולטרסאונד הזה. שהוא יבהיר את כל העניין. שבעקבותיו (ובעקבות בדיקות הדם שנלקחו בחמישי, והראו תוצאות עדיין לא טובות אבל טובות יותר מאשר בשבוע הקודם) הרופאים יידעו מה צריך לעשות. כדי לפתור. כדי להקל. כדי לסיים את הפרק הזה. ובמקביל יש בי קול קטן שפוחד מהתוצאות. פוחד שיגלו שזה בכלל לא כיס המרה, ואלה בכלל לא אבנים או דלקת. קול קטן אבל עיקש שהולך לתרחיש הגרוע מכל. ואני לא מבטאת אותו בקול רם, את הקול העיקש הזה, גם כדי לא להפחיד וגם כדי לא לגרום לו להיות אמיתי יותר. אבל הוא שם. כל הזמן ברקע.
האצבע הנשוכה של T השתפרה מאד - וזו הקלה גדולה. הבעל העקשן שלי רצה להפסיק עם האנטיביוטיקה (זו של האצבע) וצעקתי עליו שלא מפסיקים אחרי ארבעה ימים, ואיך בן של רופא לא יודע שאם מפסיקים לקחת לפני הזמן, אז החיידקים החזקים, אלה שעדיין לא מתו, ירימו ראש ויחזרו בגדול. הוא נכנע, אבל זה תמיד מלחיץ אותי כשהוא מתנהג ככה בחוסר אחריות.
החתול לא משתפר בכלל ונראה לי שנפסיק עם האנטיביוטיקה. מסכן קטן, הגרון שלי חנוק מדמעות כשאני מלטפת אותו, מנסה להאכיל או להשקות אותו. הוא עדיין מצליח לקום קצת, לעלות למעלה במדרגות, לרדת בחזרה. אבל רוב היום נמנע מזה. פשוט רובץ.
בשבת בתי קפצה לכאן בבוקר עם הילדים - זה מאד שימח אותנו. הקטנים שמחו להיות כאן, T הכין להם ופל בלגי והם חגגו. "טָבַּא, קוֹלָד פֹּה פֹּה" הנחתה שרי את סבא שלה לשים לה עוד נוטלה בצלחת. כל הזמן חילקה פקודות. "טָטַא קוּם" פקדה עלי (סבתא קומי) ללכת איתה לחדר של בני לחפש אוצרות. היא יצאה משם בחיוך גדול עם הבלון הגדול של מיקי מאוס שבני וכלתי קנו לסביבוני ליום ההולדת, ואמרה "תֶל שֶרִי" (של שרי). יצאנו קצת לגינה, עלינו קצת לחדר השינה שלנו לשחק עם הדובים הגדולים שיש שם, שיחקנו בקוביות. היה טוב להיות איתם קצת. התגעגעתי. עדיין הרגשתי שזה לא מספיק, שאין לי מספיק זמן עם הילדים בתקופה האחרונה. רוצה עוד.
לא היתה כאן ארוחה, מן הסתם, השבוע, אז בשבת אחרי הצהריים קפצנו אנחנו לבקר קצת אצל הורי.
כבר לא מחכה, כמו בקורונה, לחזור לשיגרה. כבר הבנתי ששיגרה לא תהיה כאן. וכרגע נראה שהמצב רק הולך ומתדרדר. וצריך ללמוד לחיות עם זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה