אז מה היה לנו בשבוע האחרון?

אתחיל דווקא ממה שקרה בארץ ובעולם - עוד אחד מהשבועות הקשים וההזויים שמאפיינים את החיים שלנו ושל העולם. 

הפיגוע הקשה עם שישה הרוגים ועוד הרבה פצועים בירושלים, עוד צוות שלם של טנקיסיטים "הותר לפרסום", שום חטוף לא חזר, ישראל החליטה לעשות סיכול ממוקד בקטאר - ובסופו של דבר זה היה סיכול ממוקד גם של המשא ומתן לשחרור חטופים וגם עוד צעד בדרך של בידוד עולמי ואובדן בעלי הברית האחרונים שעוד נותרו לנו. אפילו בארה"ב היה רצח פוליטי הזוי שאיכשהו קשור אלינו גם כי הוא היה "תומך ישראל". וכמובן עוד הדרה של ישראל מתחרויות ספורט או איירוויזיון או לא יודעת מה. ואו טו טו כולם יכירו במדינה פלסטינית, אגב בלי שהפלסטינים ערוכים לזה בכלל, לדעתי. לתהום אין סוף ואנחנו ממשיכים להתדרדר. 

אבל צדק המגיב הטרול "מיץ גזר" שהגיב לי באחד הפוסטים האחרונים בכעס ובזלזול על הדיסוננס שבין התלונות שלי על המצב מצד אחד לבין מה שקורה בחיים הפרטיים שלי מצד שני. צדק, אין מה לומר. בהעדר כל שליטה על כל מה שקורה מסביב, אני חיה את חיי הקטנים והלא חשובים כמיטב יכולתי, תוך הבנה שבכל רגע הכל עלול להתפוצץ לי בפרצוף. אולי אלה ימי פומפיי האחרונים......מי יודע? 

אז בחזרה לחיי הקטנים והלא חשובים:

התברר שאבא שלי חולה בקורונה וגם לחץ הדם שלו צנח לריצפה. הרופא (החדש) של ה'אחוזה' נבהל ושלח אותו לאשפוז, שם עקבו אחריו במשך יומיים (והרבה עירוי נוזלים, כי התברר שגם הבחור לא שתה מספיק מים וגם שתה יותר מדי קפה) ושחררו אותו הביתה. כבר סיפרתי על ההנחיות המדאיגות לגבי הורדה של תרופות משתנות - הרופא של 'האחוזה' העלה את המינון בחזרה, לשמחתי, והם באים למדוד לו פעמיים ביום את לחץ הדם.

בינתיים כמובן שגם אמא שלי נדבקה בקורונה, ושניהם נשפכו למיטה למשך כמה ימים. הם סרבו להשאיר את המטפלת בשבת (גם אחרי שאיימתי להגיע להשגיח עליהם בעצמי) וטענו שהם "עייפים אך מתפקדים". ונראה שהם צדקו. בינתיים אבא מתחיל להראות סימנים די ברורים של התאוששות, אנחנו מחכים ומקווים שנראה משהו דומה גם אצל אמא תוך יום יומיים.......

היה גם ויכוח לגבי השהות בבית החולים - אני התעקשתי להביא לשם את המטפלת (שהם השאירו בבית כשנסעו למיון), הורי הכריחו אותי להחזיר אותה הביתה כי "היחס במחלקה מצוין ואין לה מה לעשות שם", וכמובן שעד לתום האשפוז כבר התברר שצדקתי והייתי צריכה להשאיר אותה איתו. אולי הם למדו את הלקח לפעם הבאה. אולי לא. 

לגבי מיינקוני: החתלתול חטף עוד התקף אפילפטי בדיוק חמישה ימים אחרי ההתקף השני, שקרה בדיוק חמישה ימים אחרי ההתקף הראשון. לפי ה"חוקיות" הזאת מחר הוא אמור לחטוף עוד אחד. הוא מסכן ומבולבל בדקות שאחרי ההתקף אבל אחר כך מתאושש וגם מקבל בולמוס אכילה מטורף, ואז חוזר להתנהג כרגיל. בינתיים זה מה שיהיה, כנראה, ונקווה לטוב. 

בשבת בבוקר המחשב שלי סירב להידלק - ואחרי שלקחתי אותו לטכנאי עדיין לא ברור לי מה קרה שם. המחשב נכנס ל"קומה" - סוג של - ואחרי כמה שעות קיבלתי אותו בחזרה תקין בלי הסבר של מדוע זה קרה והאם זה עלול לקרות שוב. ושילמתי 380 ש"ח כמובן. נחכה ונראה. 

באותו יום אירחנו כאן לארוחת שבת צהריים את בתי עם המשפחה, והיה נעים וטעים. 

היום שמרתי בצהריים על שרי, שאחרי שהיתה חולה יומיים ולא הלכה לבית הספר, ביקשה לא להיות היום בצהרון. היה לי כיף איתה, וגם עם הבנים שהגיעו הביתה מבית הספר בזה אחר זה, ואחרי שבתי חזרה מהקליניקה, גם הקפצתי את נשמותק לפסיכולוגית שלו. בדרך שוחחנו, כרגיל, ובאיזשהו שלב הוא אמר לי ש"יש מספיק פסיכולוגיה ברכב הזה עכשיו, אולי אפשר לוותר על התור שלי ולחזור הביתה" - כלומר, שהשיחה איתי עשתה לו טוב. מתוק שלי. 

אז באופק יש עוד טיסה ליוון - לסגור סופית את החוזה על הבית ולהמשיך לחפש ריהוט ואביזרים עבורו - וכמה ימים אחר כך הטיסה הגדולה לארה"ב עם בתי ומשפחתה. 

אנחנו מתכננים, ומה שיקרה יקרה. ושיהיה לכולנו בהצלחה.