כשאני עושה הליכות, בעיקר בבוקר כאשר אני לבד (אחר הצהריים אנחנו הולכים ביחד, T ואני) עולים בי הרהורים ולעיתים עולות תובנות...ועד שאני מגיעה הביתה הכל נשכח. זה קצת מתסכל.
בסוף אני כותבת באמת את השיגרה הבנלית - קמתי התלבשתי צחצחתי שיניים. אז בתחום השיניים הכל בינתיים רגוע. סיימתי את שתי האנטיביוטיקות (כן, אני ממשיכה לקחת פרו-ביוטיקה וחזרתי גם לכורכומין שהונח בצד למשך שבוע) ואני מתחילה להרגיש את האנרגיות הטבעיות שלי חוזרות. היום אפילו לא נרדמתי בצהריים, אבל כן הקפדתי לנוח קצת.
היום הספקתי לגהץ ואז לקפוץ לבקר אצל 'מחברת' - ברור שישבנו במרפסת שלה ובמרחק בטוח.
T נכנס לאטרף של עשייה, קודם שתל פרחים חדשים בגינה, ועכשיו הוא מצפה את הגג של חדר האורחים (שהוא נמוך במפלס אחד מהגן של חדר השינה שלנו) ב"פוליגג" לקראת הגשמים הבאים. על הדרך הוא גם ניקה מרזבים. זהו, הבית מוכן לחורף.
בששי הגיעה בתי עם כל המשפחה שלה, והיה פשוט ממוגג לראות את נוקת רצה אלי וצועקת "תא תא" , זרועותיה פרושות לחיבוק והרמה. היה אוכל טעים מאד וכולם נהנו, כולל הילדים. T הכין רוסטביף מנתח סינטה (הקטנה טרפה את זה כאילו אין מחר) וגם רוטולו ממולא בריקוטה ודלעת. היה מעדן. בנוסף הוא הכין גם פלפלים ממולאים וגם מוסקה - באמת השתגע והגזים. אי אפשר היה לאכול מהכל. אבל פשוט חילקתי את הרוב בקופסאות שיקחו הביתה, השארתי מעט ואכלנו מזה במשך יומיים ואז חזרנו למרק שלנו, מנת הצהריים הקבועה מאז הדיאטה.
אני כבר לא טוחנת את האוכל וכבר לא אוכלת רק דברים קרים, אבל עדיין לא לועסת בצד של השתל. מחכה עוד שבוע ומתפללת שבאמת הפעם לא תתפתח דלקת. נראה לי שהעובדה שלא היתה הפעם עקירה, ובנוסף גם אין לי הפעם תפרים - עושה את כל ההבדל.
בשבוע הבא אנחנו מתכננים לנסוע לטייל בצפון יומיים. עוד לא החלטנו לאן. הצענו להורי להצטרף אבל ספק אם הם יסכימו. אמא חוששת לצאת בכלל מהאחוזה, ובאופן כללי טוב להם ונוח להם עם השיגרה הקבועה שלהם.
גיסתי לקחה שבועיים מחלה כי בכל זאת הבינה שלא מסוגלת לעבוד רגיל (ללמד בזום, לרכז את האנגלית ועוד ועוד) בתקופה של ההקרנות. היא כן ממשיכה לבדוק אינספור מבחנים, כך שעד כמה היא באמת נחה - אני בספק. נראה תוך כמה זמן היא תתאושש אחרי שההקרנות תסתיימנה.
ממשיכה לתרגל על הפסנתר וכבר הורדתי לי תווים ליצירות קלות יחסית ומוכרות כמו "המנון לשמחה" מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן, "פור אליז", ועוד.
השבוע T החליט שאין ברירה והוא חייב לקנות ג'ינס חדשים. הישנים גדולים עליו בשני מספרים לפחות, וכבר נגמרו החורים בחגורה. נסענו לנתניה - זה היה כשרק חנויות הרחוב היו פתוחות. מול קסטרו היה תור מכאן ועד ג'מייקה. נרשמנו ברשימה שהיתה מונחת בכניסה, והמיקום שלנו היה 43. אמרו שמספר 10 נכנס, ומישהו אמר שהוא כבר שעה מחכה. עזבנו את קסטרו והגענו ל"נאוטיקה", שם עמדו רק ארבעה בתור. היא יותר יקרה, מן הסתם. נכנסנו די מהר, T מצא ג'ינס וגם מכנסי טריינינג לבית, ותוך כמה דקות כבר היינו בחוץ. גם סוג של חווית קורונה.
אני פשוט הזמנתי לי ג'ינס מרשת שאני מכירה במידה יותר קטנה. מקווה שזה יתאים, ואם לא אז אוכל להחליף כשהחנויות האלה (שלדעתי כולן בתוך קניונים) תיפתחנה.
ברור לי שהנהירה לחנויות היא לא סתם. כשסגרו אותן עוד היה קיץ. ילדים גדלים וזקוקים לבגדי חורף. נעליים. יש דברים שאי אפשר להזמין און ליין. לא ברור מה יהיה כאן עם הקורונה, אבל הבלגן ממשיך לחגוג וחוסר ההיגיון מאחורי ניהול המצב ממשיך להסתחרר.
בראיון הפרישה שלו לערוץ 13 הזכיר פרופסור איתמר גרוטו אפשרות חדשה להתמודדות עם הנגיף - סגרים מוגבלים בזמן מתוכננים מראש. אולי יש בזה משהו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה