בשבת בבוקר בתי יצאה חיובית לקורונה באנטיגן הביתי, אז היא נסעה אתמול אחר הצהריים לעשות בדיקת PCR ויצאה חיובית. שרי עדיין יצאה שלילית. גם הבוקר.
למרות זאת שרי עדיין עם האוזן ועדיין קצת הפוכה אז גם היום לא נשלחה לגן. בתי מחפשת לה מומחה אף אוזן גרון.
אין צורך לומר - בתי כבר לא יכולה לראות את הבית שלה. את הסלון, את המטבח....היא כבר משתגעת. אבל היא גם לא מרגישה טוב עדיין אז בכל מקרה היא חייבת לנוח, ולהשלים את הבידוד.
אני מבינה שלא ראיתי את נכדיי כבר מעל לחודש, וזה לא כי הייתי בחו"ל. כל הזמן הזה מישהו מהם או כולם היו חולים במשהו.
בשבת בסוף קפצתי לבד (כי אסור יותר מאחד) לבקר אצל הורי ב'אחוזה'. החתימו אותי בשער שעשיתי בדיקת אנטיגן ויצאתי שלילית. כן, שיקרתי במצח נחושה. לא ראיתי אף אחד מאז שעשיתי את בדיקת ה-PCR בשדה התעופה ביום ראשון. הרגשתי לגמרי בסדר עם השקר הזה.
אבא שכב במיטה עם כאבי גב והפצרתי בו לקבוע עם אורתופד. לפחות להבין מה קורה שם, לדעת מה אסור לו לעשות בספורט ומה כדאי, ואולי יש דרך לטפל או לפחות להקל. אמא שלי מיד קפצה שאין טעם אז הסברתי לה שלא כל דבר מוביל לניתוח ויש הרבה דרכים להקל על מי שסובל מכאבים. למה לא לנסות, לפחות, לשפר איכות חיים? לא היה לה מה לענות על הטיעון הזה.
גם לה הצעתי לבקש הקלה להתקפי השיעול שהיא חוטפת מאז דלקת הריאות לפני שנתיים. היא כל כך עקשנית, מסרבת ללכת למומחה הריאות ולהראות לו את ה-CT שעשתה אז (לפני שנתיים!!!). אין עם מי לדבר.
בכל מקרה אקח את אבא לאורתופד מחר אחר הצהריים ונראה מה הוא יגיד. הרופאה ב'אחוזה' נתנה לו בינתיים זאלדיאר נגד הכאב - שזו תרופה שמכילה אופיאטים. באיזו קלות רופאים רושמים לך אופיאטים בלי לומר לך בכלל שזה מה שזה. בלי לספר לך על תופעות הלוואי, גם בזמן שלוקחים וגם בזמן שמנסים להיגמל. בלי לספר לך על ההתמכרות האפשרית. הצעתי לאבא שלי לא לקחת עד שיראה את האורתופד, אולי הוא בכלל ייתן לו משהו אחר.
הבוקר היה מזג אוויר נהדר והחלטנו לנסוע לשוק לוינסקי בתל אביב. T מרגיש טוב ואם מזג האוויר מאיר פנים אז למה לשבת בבית?
הסתובבנו לנו כמו תיירים והצצנו בחנויות (רובן ערוכות לפורים עם קישוטים ותחפושות), קנינו כמה דברים (בחצי מחיר ממה שעולה לנו כאן) ובסוף גם התיישבנו במסעדה פרסית לארוחת צהריים. זה היה ממש נחמד, ומחר אנחנו מתכננים לצאת לטיול קצר וקרוב בטבע. אולי גבעת האירוסים.
אני קוראת עכשיו את "ארבע שעות ביום" של אוריין צ'פלין שקניתי לאמא ליום הולדת. אני קוראת את העדויות של הנשים האלה, אמהות בקיבוץ בחינוך המשותף לאורך השנים, ובוכה. לפעמים אני בוכה על הסבל שלהן ושל ילדיהן, ולפעמים אני בוכה על העיוורון שלהם ושל השיטה. יש לי אולי הרבה טענות אל הורי במהלך השנים, אבל אין יום שאני לא מודה להם ששלפו אותי מהחינוך המיוחד בקיבוץ ההוא של השומר הצעיר בו נולדתי, ואפילו מעט כועסת שזה לקח להם שמונה חודשים שלמים לעשות את זה.
לסיום רציתי לספר על הסרטים שראיתי בטיסות לארה"ב ובחזרה. בגדול המדיה המוצעת על הטיסות של טורקיש לא להיט, וחלק מהזמן (והיו לי הרבה שעות ולא בכולן הצלחתי לישון) פשוט צפיתי בסרטים ישנים וטובים שאהבתי כמו "המטריקס" ו"חומות של תקווה". אבל ראיתי גם שלושה סרטים חדשים (לי) - שאהבתי.
הראשון הוא סרט קטן אוסטרלי בשם "פנגווין בלום" - על משפחה שבה האם נפלה מגובה והיתה צריכה להתמודד עם שיתוק מהמתניים ומטה. הסיפור מסופר על ידי הבן הבכור, שבמהלך ההתמודדות שלו ושל המשפחה עם האסון גם מאמץ גוזל של עקעק (magpie) ומחליט לקרוא לו "פנגווין". מקסים.
הסרט השני הוא סרט חדש יחסית בשם "מפת הדברים הקטנים והמושלמים" (The Map of Tiny Perfect Things). בסרט מככבים בחור ובחורה ששניהם, מסיבה לא ידועה, חווים את אותו היום בחייהם שוב ושוב. אותו רעיון של "לקום אתמול בבוקר" ) אבל אחרת. גם כן מקסים.
והסרט השלישי היה "האב" (The father) עם אנתוני הופקינס האגדי. עליו כבר שמעתי מזמן ופשוט חששתי שהוא מדכא מדי ודחיתי את הצפייה בו שוב ושוב. אז כן, הוא מדכא אבל הוא עשוי מעולה. כל הסרט מסופר מנקודת הראות של האב, שלוקה בדמנציה - ואני חייבת לומר שהיו רגעים שלמים שנשאבתי לדמות שלו ולחוויה שלה ופקפקתי במציאות כפי שהוצגה בפניי וחשדתי - כמו שהוא חשד - שמנסים לעבוד עליו. מומלץ בחום אבל עם אזהרת טריגר למי שנושא הדמנציה או אלצהיימר נוגע לו (ולקרובים שלו) אישית. לא פשוט. לא פשוט בכלל.
וכדי להקליל מעט את האווירה מצרפת תמונה עדכנית של מיינקוני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה