רגעים של נחת השבוע. סרטון שכלתי העלתה בקבוצה המשפחתית.
"קיקה שותה מיץ.
היא מניחה את הכוס על השולחן ומחייכת אל אמא שלה, כאומרת "תראי, אמא, הנחתי את הכוס על השולחן כמו שאת אוהבת". "קיקה, אולי תשימי את המעיל שלך במקום?" שואלת כלתי בעברית.
קיקה מביטה באמא שלה בפנים שואלות, וכלתי חוזרת "את המעיל".
אז קיקה שואלת "'מעיל' what is it?" "מעיל?" שואלת כלתי, "זה coat" היא עונה. "מעיל, זה coat". היא חוזרת כדי שיהיה ברור. "שימי במקום בבקשה". קיקה מרימה את המעיל מהספה, לוקחת אותו עד לכניסה לבית ומניחה אותו על הריצפה.
"לא, לא" אומרת כלתי בסבלנות, "זו הריצפה, שימי בבקשה על הספסל" וכדי שלא תהיינה אי הבנות מוסיפה "on the bench". קיקה מרימה את המעיל ומניחה על הספסל בכניסה. "וגם את המגפיים" אומרת כלתי ומייד מוסיפה "boots" ואז שואלת "איפה המגפיים שלך?" וקיקה מרימה בהתלהבות את המגפיים ושמה בפינת הנעליים בכניסה, ואחר כך גם את הכובעים שלה ושל סביבוני - בלי שנזקקה לתרגום באנגלית למילה "כובע" וגם את הסוודר שלה.
ואז היא חוזרת לשתות את המיץ, ורוצה לעשות "לחיים" עם כלתי, שגם שותה מיץ. "together" היא אומרת, וכלתי משיקה איתה את הכוס ומתרגמת לה "ביחד". ושתיהן שותות ועושות קולות של "טעים". ואז ליתר בטחון היא נותנת לאמא שלה לטעום מהמיץ שלה, לוודא שהיא יודעת כמה זה טעים.
ואז היא רוצה לשתף גם את סביבוני. וכלתי מסבירה לה שסביבוני לא שותה מיץ, הוא שותה רק מים. וקיקה אומרת "I like מים too..." ואז מצביעה על המיץ ושואלת "say what this is name" וכלתי אומרת "מיץ, juice".
ואנחנו צופים כאן בבית ומתמוגגים לנו מהרגע הקטן הזה.
ואלה הרגעים שמחזיקים אותנו.
בימים האחרונים T לא הרגיש טוב חלק מהזמן. היה התקף חזק מאד בוקר אחד, היתה בחילה כמה פעמים, פה ושם כאבים באזור של הניתוח.........ולמרות שהוא היה בביקורת אצל "ד"ר בקע" והכל נראה תקין, אני בכל זאת מודאגת. והדליפה ממשיכה. ובאמת הוא ביקש מ-T להגיע אליו לביקורת נוספת בעוד שבועיים. לא יודעת אם ככה זה בכל ניתוח כזה או שגם הוא קצת מודאג.
ולמרות ש-T לא הרגיש טוב אתמול בבוקר, הוא התעקש להתלוות אלי לקניה השבועית בסופר, ואחר כך גם לנסוע יחד עם 'שותפנו' ו-'שריתה' למושב שורש לאירוע בר מצווה של בנו של מנהל הנכסים שלנו בארה"ב, שהגיע ארצה לכבוד המאורע. היתה עלייה לתורה בכותל בבוקר, והאירוע התקיים באולם אירעים בשורש מייד אחר כך.
האירוע היה מדהים, באמת מזמן לא הייתי באירוע ברמה כזו גבוהה מכל הבחינות, לא חתונה ולא בר מצווה. ומנהל הנכסים מאד מאד שמח שהגענו.
השבוע חכמוד עדיין היה חולה, אבל הערב הם יגיעו כולם לארוחה כי הבנתי שהוא כבר יומיים בסדר.
באחד הימים השבוע לקחתי את נשמותק לפסיכולוגית, וכרגיל היה לנו זמן איכות בדרך לשם ובדרך חזרה. נשמותק ממש אוהב את הטיפול ואת השיחות עם הפסיכולוגית. קשה לו, והטיפול מאד מאד עוזר. השנה משהתחיל כיתה ז' בחטיבת הביניים קשה לו במיוחד, ובין היתר בשיחה באוטו בחזרה לבית הספר, הוא דיבר איתי על תחושה שיש לו, איך החיים רצים קדימה והוא לא יכול או בעצם לא רוצה לעמוד בקצב הזה. בהתחלה הוא תיאר זאת כטיול, שבו הוא נתקע כשנתקל בענף, וכולם המשיכו הלאה - אם מחוסר תשומת לב או ממש מחוסר אכפתיות. הלב שלי נשבר קצת באותו רגע. אחר כך הוא תיקן ואמר שבעצם זה לא שהוא נתקל בענף, אלא התעכב כדי להריח את הפרחים. כלומר, הוא בחר שלא להמשיך הלאה בקצב של כולם. ועדיין....התחושה הזאת של ה"לבד". באמת שובר לי את הלב. וזה ילד כל כך אהוב, על ידי כולם. והוא פשוט לא ממש יודע את זה משום מה. חמוד שלי.
אצל אבא מסתמן אולי אולי שיפור קל ברמת הכאב, ואני מנסה לספור את השבועות מאז שסיפור הגב הזה התחיל הפעם, ומנסה לזכור כמה זמן לקח לזה להרגע בפעמיים הקודמות.......
ועיסקת החטופים, שאמן תתקיים ותתגשם ובמלואה ושכולם כולם יחזרו ....ושכמה שיותר יהיו בחיים, ושיצליחו להשתקם ולחזור לחיים באיכות.....מי יודע. זה הופך לי את הבטן. אני מרגישה שאני לא נושמת, ושלא אנשום כנראה עוד הרבה זמן.....עד שנראה אם זה קורה ואיך זה קורה.
ואיך ומתי נצליח להיפטר מהממשלה הנוראית שלנו? וכן, גם מצמרת הצבא, שעם כל ההישגים שלהם בשנה וכמה חודשים האחרונים, עדיין מגיע להם לעוף הביתה ואף להיענש על מה שקרה. ועל חלק ממה שעדיין קורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה