לצערי גולת הכותרת של הפוסט הזה היא: ההתקפים של T ממשיכים.
אכן צדק 'ד"ר בקע' המנתח כשיצא מן הניתוח ובישר לי ול'שותפנו' שכיון שלא מצא את המצב שחשב שימצא כשפתח את T, אז לא תיקן את מה שחשב שדורש תיקון אלא פשוט את הבקעים עצמם, ואין לו מושג ממה נגרמים ההתקפים ולכן אינו חושב שהניתוח יפתור אותם.
צדק גם הפרופסור כשאמר שאינו חושב שהבקע גורם להתקפים, אבל צדק גם שלא התנגד לביצוע הניתוח, כי את הבקעים הגדולים האלה צריך היה לתקן בכל מקרה. ואגב אף אחד לא מדבר על זה, אבל עצם העובדה שנוצרו הבקעים האלה בעקבות ניתוח הוויפל הגדול ש-T עבר לפני שלוש שנים, זוהי תעודת עניות לכל הפחות למי שתפר וסגר את T בתום הניתוח ההוא. וזה לא היה הפרופסור. הוא לא נשאר לשלב הסגירה, למרות תחנוניי. אז אין לי מושג למי לבוא בטענות.
כך או אחרת T חווה כבר שני התקפים, האחד בינוני והאחד קל, יום אחרי יום, והסאגה נמשכת. התאכזבתי מאד, הוא התאכזב פחות, כי הבין שזה כנראה ימשיך.
עוד אכזבה לא מפתיעה השבוע קרתה כשאבא קיבל את מכתב הדחייה ממשרד הפנים לגבי הארכת הויזה של המטפלת. זה היה צפוי, כאמור, והתאגיד כבר הגיש בקשה נוספת במסגרת "צו השעה" (שנוסד בעת הקורונה אבל מיושם גם בגלל המלחמה) ועכשיו נחכה לראות מה נקבל על זה.
הפתעה נעימה קרתה כאשר אמא התחילה לדווח על יחסים ממש טובים שהחלו להתפתח בינה לבין המטפלת, שבהתחלה נראה היה שמנסה לדחוק את אמא הצידה לא רק בכל הקשור לטיפול באבא אלא בכלל בכל ניהול הבית. זה לא קרה מעצמו, ניהלתי שיחה טלפונית בנושא עם המטפלת במהלך סוף השבוע כשהיתה בחופש. הסברתי לה שהיא בוודאי לא מתכוונת לכך אבל שאמא נפגעת ממנה ומהרצון שלה לעשות הכל בבית, הזכרתי לה שבכל זאת זה הבית של אמא, והפצרתי בה לנהוג בה ביתר עדינות, גם כשהיא מאד מאד רוצה לעזור. במהלך השיחה ניכר היה שהמטפלת לא ממש מבינה מה אני רוצה ממנה, אבל עובדה שבעקבות השיחה היחס אל אמא השתנה. בין אם היא הבינה באמת ובין אם היא פשוט מנסה להיות בסדר איתי, משהו טוב קרה באופן מיידי, ואמא - שלא יודעת על קיום השיחה הזאת - דיווחה שהיא לא יודעת איך ולמה, אבל היחסים בינה לבין המטפלת השתפרו פלאים. וטוב שכך.
אמא שלי חוגגת היום יום הולדת 93, יחסית בבריאות טובה מאד אבל במצב רוח ירוד כמובן, ובתת משקל משווע - שאליו היא מודעת ומנסה לאכול יותר וגם שותה INSURE פלוס...יחד עם אבא שגם בקושי מצליח לאכול.
הנכדים שלי ממשיכים להיות חולים, כאשר נשמותק כבר בסדר אבל חכמוד ממש לא - כך שעדיין לא הצלחנו לראות אותם, מאז שהיינו אצלם לכבוד יום הולדתו של חכמוד.
בבוסטון חגגו לקיקה יום הולדת 3 עם הילדים מהגן - לאחר שהחגיגה נדחתה בשבוע, כשגם הם כולם היו חולים במהלך חגי חנוכה, חג המולד והשנה האזרחית החדשה. למרות שבחוץ השתוללה סופת שלגים, כמעט כל ילדי הגן הגיעו למסיבה, שהיתה מאד מוצלחת, וקיקה היתה בעננים.
השבוע הצלחתי להיפגש עם 'מחברת', וישבנו בשמש החורפית על כוס קפה ושוחחנו לנו בנחת, זה היה ממש טוב.
סיימתי את הספר "מי שסוכתו נופלת" - שהיה טוב, גם אם מעציב מאד.
התחלתי לקרוא את THE SAFEKEEP באנגלית מתורגמת מהולנדית מאת סופרת לא מוכרת בשם Yael van der Wouden, שזהו סיפרה הראשון. אמא קראה והמליצה..........נראה איך זה יהיה.
סיימנו סידרה מצוינת בנטפליקס בשם "אדמה סוררת" (AMERICAN PRIMEVAL). אמנם אלים מאד אבל עשוי מצוין, ומראה את התקופה הזאת בהיסטוריה, קצת לפני מלחמת האזרחים בארה"ב, באזור ספר (מדינת UTAH בעיקר) שבעיקר שולטת בו אנרכיה מוחלטת. רואים את המלחמה שננטשה בין צבא ארצות הברית לשבטי הילידים השונים וגם למורמונים שניסו להשתלט על האזור ולהקים מדינה עצמאית משלהם. בין היתר רואים עד כמה המורמונים, שמציגים את עצמם לכאורה כשוחרי שלום, לפחות בתחילת הדרך לא היו כך כלל וכלל.
החדשות קשות לי מנשוא עכשיו, מפחדת לקוות שאכן תצא לפועל עיסקת חטופים......מפחדת שהיא תתפוצץ, שהיא תהיה חלקית מדי ותידון חלק מהם למוות...מפחדת מהמשך התהליכים האיומים שמתרחשים בפוליטיקה הישראלית...מפחדת באופן כללי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה