השבוע, 13/09/2024, נושא מדור השרביט החם הוא "דייקנים או מאחרים כרונים".
זה נושא שהיה מאד טעון עבורי כל השנים, בהיותי מהדייקנים, שלא לומר מהמקדימים, שמוקפת במאחרים כרונים.
גדלתי עם אבא ואח איטיים ומאחרים כרונים, התחתנתי עם מאחר כרוני, ילדתי מאחרת כרונית עם שעון פנימי וקצב פנימי משלה....ויש לי כמה חברה או שתיים שהן מאחרות כרוניות.
יוצאי הדופן מביניהם הם אמא שלי, שמהיותה אדם לחוץ ועצבני שלא מוכן בשום אופן להפריע לאחרים או שחלילה יצטרכו לחכות לה, היא מה"אולטרא מקדימים" (עד כדי הפרעה ממש), וכנראה באיזשהו אופן ירשתי את זה ממנה, אבל לא בצורה כזאת קיצונית. וגם בני לא מהמאחרים, אלא מהמגיעים בול בזמן.
אחי מאז ומתמיד התנהל עם לוח זמנים משל עצמו. הכל נעשה מאד לאט, כל דבר לוקח הרבה זמן (עם הזמן התברר שהוא לוקה ב-OCD קשה ולא מטופל,שמעצים את העניין הזה עוד יותר). אחי בעצם לא באמת מתפקד אלא אם הוא בלחץ של זמן. רק כשיש לו DEADLINE ברור הוא מצליח לעמוד במשימות. עם השנים הוא למד להכיר את עצמו ולהיערך לעניין ועדיין, לפחות במפגשים חברתיים / משפחתיים, נדיר שהוא ומשפחתו מגיעים בזמן (וזאת כי גם אחיינית2 איטית ונוטה לאיחורים כמוהו).
אני מהדייקנים וגם נוטה להקדים, אבל זה הרי לא תמיד אפשרי או מנומס להקדים.
למה הכוונה? יש מקומות שאי אפשר להקדים אליהם. דוגמא שעולה לי לראש היא פסיכולוג. או שיעור פרטי כלשהו. השעה שנקבעה לטיפול או לשיעור היא כזו שברור שיש מישהו לפניך ומישהו אחריך ולכן תמיד תתחיל בדיוק בזמן וגם תסיים בזמן. ורוב הזמן שם "חדר המתנה" או מקום שאפשר לחכות בו אם הקדמת.
זוכרת שנים שבהן חיכיתי ברכב עד שהגיעה שעת הטיפול (או האימון) שלי, כי תמיד הקדמתי.
לבין הספר הייתי מגיעה הרבה לפני הזמן - אבל למזלי הכיתות כבר היו פתוחות ויכולתי להיכנס ולשבת ופשוט לחכות. לא היה אז טלפון נייד להתעסק איתו....מניחה שפשוט שקעתי במחשבות עד שהתחיל ילדים אחרים להגיע.
לכל מקומות העבודה שלי הייתי מגיעה מוקדם ככל שזה היה תלוי בי. ברור שאוטובוסים או פקקים קבעו עבורי את זמן ההגעה, אבל בדרך כלל דאגתי לצאת מספיק זמן מראש, כדי שגם פקקים או איחור של אוטובוס לא יגרמו לי לאחר ממש.
עם השנים התחלתי לנצל את ההגעה המוקדמת, גם להשגת חניה נוחה ונסיעה לפני הפקקים, וגם לבדיקת מערכות המחשב ווידוא שהכל תקין ולטפל בתקלות בזמן לפני שכולם מגיעים.
הבעייה כמובן היתה כאשר הייתי צריכה להגיע עם עוד מישהו או להיפגש עם מישהו שמאחר. T נהג לאחר באופן קבוע, והיו שנים, שהשוני הזה בינינו גרם להרבה מאד עצבים. לבתי בכלל יש שעון פנימי משלה שהוא שונה משאר העולם (לשמחתי - כבר לא בכל הקשור לעבודתה או איסוף הילדים מהמסגרות בזמן, אבל לקח שנים עד שהגיעה לכך). זוכרת טיולים שנתיים שכמעט פספסה (או פספסה באמת) כי לא הצליחה לקום בבוקר.
ואם לא מדובר בעבודה או משהו כזה, עד היום היא לוקחת את הזמן שלה. אפילו להתהלך איתה ברחוב זה מאתגר - היא הולכת לאט במיוחד. אגב, בלי קשר לאיחורים, T הולך מהר במיוחד ומאד קשה ללכת לצידו, הוא תמיד רץ קדימה ולפעמים זה ממש לא נעים.
עם השנים, T ואני למדנו להתפשר ולהסתדר בנושא הזמן. אני למדתי להילחץ פחות מכל נושא העמידה בלו"ז, והוא למד לעמוד בזמנים יותר, וגם להתחשב בצורך שלי להגיע בזמן.
הבעייה עם מאחרים כרוניים, היא שהם לא הפנימו שהאיחור שלהם לא רק משבש תכניות ולוחות זמנים, הוא עלול אפילו להביע סוג של זלזול באחר. לא להגיע בזמן, לגרום למישהו לשבת ולחכות לך, זה סוג של עלבון, כאילו הזמן שלהם לא מספיק חשוב כדי להתחשב בו.
אנשים שגורמים לאחרים לחכות בפגישה עסקית או חברתית, אנשים שמאחרים לארוחה... בעצם אומרים "העובדה שטרחת והגעת או העובדה שבישלת ונערכת למפגש איתי, לא מספיק חשוב לי" ולכן זה סוג של "אתה לא מספיק חשוב לי". ואנשים רבים בכלל לא מבינים את זה ולא לוקחים את זה בחשבון.
אז אם למשל הורי כאן לארוחה והמשפחה של בתי מאחרים באופן חריג, אנחנו לא עושים עניין ומתיישבים להתחיל לאכול בלעדיהם.
מצד שני, לחתונות אנחנו אף פעם לא מגיעים בשעה הכתובה. אין שום סיכוי שחתונה תתחיל בישראל בזמן. זה בדוק.
דבר אחרון שרציתי לומר, הוא שהבנתי עם השנים ועם הניסיון והעבודה עם אנשים, שיש באמת אנשים שקונספט הזמן עבורם שונה לגמרי מהקונספט הכללי. יש הרבה כאלה.
יש אנשים שמאמינים שהם יצליחו בחמש דקות לעשות ולהספיק את מה שבפועל לוקח כרבע שעה/עשרים דקות. וזה בלי לדבר על עומסים בדרכים או בעיות במציאת חניה. אפילו בבית, אנשים לא מבינים כמה זמן בפועל לוקח להם לעשות פעולות כמו להתקלח, להתלבש, לשטוף כלים וכדומה. אין להם מושג אמיתי של זמן.
עם אנשים כאלה אין טעם לריב על זה כי הם בנויים ככה, זה משהו פנימי אצלם. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לתת להם מרווחי זמן יותר גדולים ממה שהם מעריכים שהם צריכים. היתה תקופה, שבגלל הנטייה של T לאחר, 'שותפנו' ו'שריתה', למשל, היו קובעים איתנו במסעדה בשעה מסוימת, בעוד שהם בפועל הזמינו את השולחן לרבע שעה או אפילו חצי שעה אחר כך. הם הכירו את T ואת הנטייה שלו לאחר, ופשוט מצאו לזה פתרון פשוט.
אסתי כתבה משהו בנושא הזה באחת התגובות שלה אצל מוטי בבלוג - היא טענה שמאחרים כרוניים לא יכתבו שהם מאחרים כרוניים. מאד מסקרן אותי אם יש מביניכם מאחר כרוני, האם את/ה מודע לכך, ומוכן/ה לכתוב את זה בתגובות כאן. ואולי גם איך זה משפיע על ההתנהלות שלך בחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה